בן יהוידע על כתובות יז.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. נראה לי בחרו בלשון זה לרמוז לפי דרכם על כנסת ישראל שתתעלה גם היא במצות הנשואין אשר עשו ישראל והיא נקראת כַּלָּה. ואמר נָאָה בחמשה גבורות שהם נוי לה וַחֲסוּדָה בחמשה חסדים. ונראה לי אף על גב דדברים אלו אומרים לזו הכלה שלפניהם אין כאן חשש שקר, דמכוונים על הנפש כי בנות ישראל יש להם נפש קדושה בודאי ועליה אומרים כלה נאה וחסודה! אמנם הריטב"א ז"ל נתן טעם כל שהוא משום דרכי השלום אין בו חשש 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' ולפי זה יש להקשות למה השיבו בית הלל לבית שמאי ממנהג העולם? יאמרו להם הלכה זו דמשום דרכי השלום ליכא איסורא, ודין זה מוכרח דמצינו שינה הקדוש ברוך הוא מפני דרכי השלום ומהאי טעמא אמרו בגמרא דיבמות דמצוה לשנות מפני דרכי השלום! ונראה לי בס"ד דאמרי בית שמאי זה תינח היכא דאיכא קטטה בודאי אז מצוה לשנות כדי שלא יהיה מריבה אך כאן החתן ראה את אשתו ורצה בה ולקחה ועתה אינו מהרהר אחריה כלום ולמה תשנה ותשקר? ויותר טוב לשתוק! לכך הביאו בית הלל דבר זה מנהגו של עולם לוקח חפץ מן השוק צריך להשביחו בפניו ואף על פי שאין הלוקח קורא תגר על קניית החפץ, ולכן השתא אם ישתקו יאמר החתן מאחר דאפילו לוקח חפץ משבחים אותו בפניו ולאשתי שלקחתיה למה שותקין ואין משבחין? אלא ודאי מומין יש בה! ונמצא שתיקה דילהון יתעורר ממנה שנאה בין החתן לכלתו ולכך הוי זה בעת קטטה ומריבה שצריך להשביחה אפילו בדברי שקר. ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש דברי בית שמאי ובית הלל בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל הטעם שמוכר האב את בתו ולא מוכר בנו והוא דתנן (קידושין ב:) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד, ה) מי חוזר על מי? בעל אבדה שהוא זכר חוזר על אבידתו שהיא הנקבה. אם כן הנקבה כשהיא בבית אביה היא של בעלה הזכר והיא אבדה שלו שמונחת בבית אביה ושנינו (בבא מציעא כח:) המוצא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל, ולכן האב חייב במזונותיה וכל שבח נעוריה שלו עד עת בגרותה או עד שתנשא לאיש שתחזור האבדה לבעליה. וזה הטעם למנהגן של ישראל שנוהגין להפריז נדונייא לחתנים ופוסקין להם מעות כי מנהגן תורה הוא דתמן תנינן אם היה שכרן יותר מאכילתן אז היתר לבעלים ואולי כל שבח שלה עולה יותר מן מזונותיה לכן נותן האב נדונייא לבעל כדי להחזיר לו המותר כלומר בתי היא חשובה מאד השבח שלה עלה יתר מן מזונותיה והא לך המותר! עד כאן דבריו, יעוין שם. והנה שבחים של האשה הם בעניינים חלוקים יש ראוי להשביחה בתואר ויופי ויש ראוי להשביחה במידות הטובות ויראת שמים ויש ראוי להשביחה באמנות ידים מלאכה פלונית ומלאכה פלונית ורבים המה ויש ראוי להשביחה על בינתה ושכלה ודעתה ויש ראוי להשביחה על זריזות שלה ועוד כמה עניינים חלוקים. ובית שמאי אומרים 'כלה כמו שהיא' שאם היא משובחת מצד אומנות ומלאכות ישבחוה בהם ואם היא משובחת בדבר אחר ישביחוה בו באופן באותו דבר שראוי להשביחה בו ישבחוה ולא ישקרו. אמנם בית הלל חוששין לתקנת האב וסבירא ליה דאם היא ראויה לשבח במלאכות או בזריזות או בבינת הלב וכיוצא אם ידברו בשבחה בדברים אלו איכא למיחש שמא תתגנה הנדונייא בעיני הבעל כי יאמר אשה כזאת ודאי יש אצל אביה סך גדול יתרון נוסף על מזונותיה ודאי שיתן הנדונייא כפלי כפליים על סך שנתן! ולכן כדי שלא תמעט בעיני החתן הנדונייא שנתן אביה סבירא ליה לבית הלל אם ראויה שתשובח במלאכות ומעשה ידיה וחכמתה ובינתה וזריזותה לא ישבחו אותה בשבחים אלו כדי שלא תמעט הנדונייא בעיניו אלא ישבחו אותה בדברים אלו בלבד האחת נאה ביופי והשניה חסודה לשון חסידות שיש לה יראת שמים ביותר שנזהרת במילי דחסידותא נמי, יען כי מאלו השני עניינים אין בא יתרון לענין ממון דאם היא יפה וגם חסודה מה הרווחה יש לאביה מזה? ואדרבה להפך! אבל שאר דברים לא יזכירו בשבחה.

הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". הא דנקטו מומין אלו שהם חסרון אברים להדיא ולא אמרו בסתם הרי שהיתה מכוערת או שחורה איך אומרים נאה? כי למכוערת או שחורה אפשר לעשות לה תיקון לפי שעה בצבעונים וקשוטי זהב ותתראה נאה לפי שעה ואין נראה דבריהם שקר להדיה אצל החתן אך חגרת או סומא שהוא חסרון בגופה להדיא אין לזה תיקון אפילו לפי שעה ואם יאמרו נאה הרי ניכר דבריהם שקר לפני החתן ומה יועילו דברים אלו.

כִּי סָמְכוּ רַבָּנָן לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי: "לָא כָּחָל וְלָא שָׂרָק וְלָא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן". נראה לי בס"ד האדם נשלם בחכמת התורה מרבותיו וחבריו ותלמידיו כמו שאמרו (בתענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם. וכאן באו לשבחו שאפילו לָא כָּחָל רוצה לומר אפילו אם לא היה למד תורה מרבותיו וְלָא שָׂרָק אפילו אם לא היה למד מחבריו וְלָא פִּרְכּוּס אפילו אם לא היה למד מתלמידיו עם כל זה יַעֲלַת חֵן שהיתה חכמתו מרובה משל אחרים מיניה וביה מחמת כי לבו פתוח כפתחו של אולם והיה לבו נחל נובע חכמה ובינה ודעת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש נקטו ג' דברים אלו 'כָּחָל שָׂרָק פִּרְכּוּס' כנגד שלשה דברים המסבבין לתלמידי חכמים שיעלה לגדולה יותר מחביריו האחד אם הוא עשיר גם כן והשני אם היא בר אבהן שאבותיו גדולים והשלישי אם הוא בעל לשון צח ויש לו כח הדיבור יפה לרצות לאחרים בנועם לשונו. וכאן באו לשבח לרבי זירא מה שהעלה חן על חביריו לא מחמת עושר ולא מחמת כבוד אבותיו ולא מחמת נעימות שפתיו וצחות לשונו אלא העלה חן מיניה וביה מרוב גודל חכמתו ובינתו! עד כאן דבריו נר"ו.

רָבָא דְּעַמֵּיהּ, וּמְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם. נראה בודאי מן השמים שמו בפיהם דברים לשבח את קדוש אלקים רבי אבהו ולכן יש לדרוש בדברים אלו רָבָא דְּעַמֵּיהּ שמלמדם תורה מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ בענייני גשמיות ודרך ארץ בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא שמאיר להם בזכותו למעלה לבטל מעליהם גזרות קשות ורעות בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם רוצה לומר ביאתך אצלינו היא שלום לנו שמתברכים בביאתו אצלם על דרך מה שנאמר (בראשית לט, ה) וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. או יש חכם שולט באומתו ומנהיגם בכח הניתן לו מן המלכות ויש שהם סרים למשמעתו משום כבוד תורתו. וכאן אף על פי דרבי אבהו גדול היה בבית קיסר ויש לו כח ממשלה בעמו מאת הקיסר עם כל זה משום כבוד תורתו שהוא רָבָא דְּעַמֵּיהּ הוא מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ שסרים למשמעתו. ומה שאמר בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא יש לו דעת ושכל רחב להתנהג בכמה אופנים לכל אחד כפי מזגו וטבעו ושכלו ועניינו ולכך קראוהו בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא לפי כי נראה באור כמה גוונים כן הוא לכל אחד מאיר לו כפי טבעו ומזגו ובינתו. או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (פסחים קיב.) אל תשב בעיר שראשיה תלמידי חכמים יען כי עוסקים בלימודם ואין שמים לב על הנהגת העיר וצורכי ציבור, ולזה שבחו את רבי אבהו אף על פי שהוא רַבָּה דְּעַמֵּיהּ חכם וראש ישיבה עם כל זה ידיו רב לו להיות מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ שעוסק בצרכי ציבור ומנהיגם כראוי ועוד גם כן היתה לו זאת שלא נתמעטה אור תורתו מחמת עסקו בצרכי ציבור אלא עודנו בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא שמנהיר עיני חכמים בהלכה, או יובן בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא דהכל מדליקין ממנו והוא אינו חסר כלום. בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם פירוש אף על פי שכפי מנהגו של עולם מוכרח שימצא לך שונאים בבית קיסר מחמת קנאה כי כן דרכם לקנאת באיש יהודי בעל גדולה עם כל זה אקיים בך 'בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ' (משלי טז, ז) לכך מַתְּיָךְ לִשְׁלָם כי הכל בשלום עמך.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה. נראה לי בס"ד טעם שהיה נוטל הדס לסימן טוב שיזכו לבנים צדיקים שנקראים הדסים. או יובן הֲדַס [69] עולה מספר בן טוב [69] שיזכו לבן טוב חכם וירא שמים.

רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת. נראה לי בס"ד טעם למספר שלש כנגד הארת שם י־ה שזכו בו איש ואשתו בנשואין וידוע כי אותיות י־ה הם ג' ספירות קוץ של יו־ד בכתר ויו־ד עצמה חכמה ואות ה' בינה. או יובן כנגד ג' אותיות אדם שזכו בהם עתה על ידי נשואין כמו שאמרו חז"ל על פסוק (בראשית ה, ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם. או יובן כנגד שפע בני חיי מזוני שזוכים לזה עתה על ידי שלימות מצוה זו במחשבה ודבור ומעשה. ועוד נראה לי בס"ד מְרַקֵּד אַתְּלָת כי במערבא אמרי לחתן 'מָצָא' או 'מוֹצֶא' היינו מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב) או מוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו) כי המובחרת היא אשה בעלת שלש אותיות ולא האשה בעלת ארבע והמובחר הוא 'מָצָא' שהוא שלש אותיות כנגד 'טוֹב' שהוא ג' אותיות ולא כנגד 'מִמָּוֶת' שהוא ארבע אותיות. ולכך מְרַקֵּד אַתְּלָת מעלה שלשה ומוריד שלשה. או יובן בס"ד מְרַקֵּד אַתְּלָת כנגד ג' זמנים שיש לאיש ואשה הא' בזווגם יחד בעולם הנשמות והב' כשבאו לעולם הזה הוא בבית אביו והיא בבית אביה עד נשואין והג' אחר שנשאו זה את זה שהם דרים זה עם זה וזמן השלישי נשלם עתה בעת שהוא מרקד לכך מְרַקֵּד אַתְּלָת. והנה ענין הרקוד פירש רש"י זורק אחד ומקבל אחד שעושה עליה וירידה. ונראה לי בס"ד שרמז בזה על עניינם דלגבי האיש אתמר (יבמות סג.) 'נחות דרגא ונסיב אתתא' וזו היא ירידה אך לגבי אשה נאמר עליה שאמרו (כתובות מח.) 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'. או יובן עליה רמז לעליית ניצוצי קדושה בסוד מ"ן [מיין נוקבין] וירידה רמז לירידת מ"ד [מיין דוכרין] .

קָא מַכְסִיף לָן סָבָא. קשה והלא התנא הגדול רבי יהודה בר אלעאי דקדים מיניה הוה עביד הכי שנוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה אפשר לא הוה עביד זה בפומבי לפני המון העם אך רב שמואל הוה עביד הכי לפני המון העם. ועוד נראה לי דלא אמר קא מכסיף לן מכח הרקוד דהא הכל יודעין שמצוה גדולה איכא לשמח חתן וכלה אך מקודם היה דרכן של סואבי יין לרקד בחניות ובמשתאות כדי שיתנו להם יין לשתות וכמו שכתב רש"י ז"ל בפסחים (פסחים מט.) ענין מרקד בי כובי ולכן אמר 'מַכְסִיף לָן' שיאמרו המון העם אין כונתו בשביל מצוה אלא כדי לשתות יין! אבל רבי יהודה היה ידוע לכל שאין יכול מצד טבעו ומזגו לשתות יין וכמו שאמר הוא עצמו (נדרים מט:) לאותה מטרוניתא שאין שותה יין אלא רק ארבע כוסות של ליל פסח, ועל זאת השתיה היה לו כאב הראש מפסח ועד החג כדאיתא בירושלמי (ירושלמי פסחים י, א) ואם כן הכל יודעים שעיקר בשביל מצוה וליכא בזה זלזול.

רַב אַחָא מַרְכִּיב לָהּ אַכַּתְפֵיהּ וּמְרַקֵּד. נראה ודאי שהיתה יושבת על כסא והוא מרכיב הכסא על כתפו ומרקד באופן שלא היה נוגע גופה בגופו וזה פשוט וברור. ומה שהיה מַרְכִּיב אַכַּתְפֵיהּ כי כתף [500] הוא מספר ת"ק שהוא מלוי שם שדי [ש י ־ ן ד ל ־ ת י ו ־ ד = 500] שממנו מתברכים רמ"ח אברים של האיש ורנ"ב אברים של האשה שהם סך הכל ת"ק [כלומר 252+ 248 = 500] כנודע ורמז להם בזה כי עתה על ידי נשואין נשלם אצלכם הארת מלוי שם שדי הרמוז בכת־ף כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שהכתף בו רמוז מלוי שם שדי שעולה מספר כתף.

אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן: אַנָן, מַהוּ לְמֶעֱבַד הָכִי. קשה מה מצאו טעם שיש להם היתר בזה טפי מזולתם כדי שבאו לשאול על זאת הלא אדרבה החכם צריך להשמר יותר בדברים כאלה כי יצרו גדול יותר, וכנזכר בגמרא (סוכה נב.) גבי אביי דתנא ליה ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו? ונראה לי בס"ד דאיתא ביבמות (יבמות סד:) דרבי אבא בר זבדא ורב גידל אעקור מפרקיה דרב הונא וכן רב חלבו ורב ששת נמי אעקור מפרקיה דרב הונא גם רב אחא בר יעקב שהוא רב אחא דהכא אמר התם שתין סבי הוינא וכולהו אעקור מפרקיה דרב הונא לבר מאנא דקיימי בנפשאי הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב) עיין שם. ולכן יש לומר רבנן דאמרי הכא לרב אחא אַנָן מַהוּ לְמֶעֱבַד הָכִי הן הם רבנן דאעקור מפרקיה דרב הונא וחשבו כיון דאעקור אין כאן חשש שכבת זרע לבטלה ולהכי שרי להו. והשיב להם רב אחא אף על גב דאדם הנעקר מכח עכבת ההשתנה אינו מוציא זרע עם כל זה ההרהור אסור בו ולכן אִי דַּמְיָא עֲלַיְכוּ כִּכְשׁוּרָא דאין כאן הרהור מותר ואם לאו אסור. ואפשר דהם חשבו שגם הוא נעשה עקר מפרקיה דרב הונא דאין בו חשש הוצאת שכבת זרע לבטלה ולכן התיר לעצמו להרכיבה על כתפו ואינו חושש, והשיב דאין זה תלוי בזה דאף על פי שהנעקר מחמת השתן אינו מוציא שכבת זרע לבטלה עם כל זה אסור בהרהור. והא דאמר לו כִּכְשׁוּרָא ולא אמר לו כאבן מפני שהאדם נדמה לעץ כמו שנאמר כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) .