בן יהוידע על כתובות קג:

דְּלָא עֲדִיפְנָא מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, דִּכְתִיב: (דברים לד, ח) "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם". והא דהספידוהו אחר כך י"ב חודש זה ההספד עשו החכמים לבדם ולא כללות הציבור והוא לא צוה אלא על הציבור. והרב עיון יעקב ז"ל דקדק דאמאי לא קאמר גם כן מאהרן דכתיב ביה גם כן דהספידוהו שלשים יום? ואין זה דקדוק כלל, דזכר משה רבינו ע"ה שהיה גדול יותר ולמה צריך שיזכיר גם את אהרן?! ובשער הגלגולים מפורש דרבינו הקדוש היה מבחינת משה רבינו ע"ה עיין שם. ולפי זה שפיר אמר לא עדיפנא ממשה רבינו ע"ה ולכן אמרו בסנהדרין (סנהדרין לו.) מימות משה רבינו ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

סָלִיק לְאִיגְרָא וְנָפַל לְאַרְעָא וּמִית. קשא מי התיר לו לאבד עצמו בידים? ואין לתרץ כמו שכתב מורנו הרב יוסף מטראני ז"ל שהביאו בפתח עינים, שהפיל עצמו על שחלל שבת דהוא היה עוסק במלאכה עד חצי הלילה ששקעה חמה ואיסור שבת בסקילה. דגם כן בזה לא יגהה מזור! חדא דשוגג הוה ועוד אפילו איסור שוגג ליכא כיון דבאמת לא שקעה חמה ובהיתר עבד ומה שנצטערו ישראל היינו משום חששה בעלמא ומי התיר לו לאבד עצמו בידים? וידוע דאותו כובס היה חכם גדול ובעל תורה וכנזכר בגמרא. ונראה לי בס"ד הוא לא הפיל עצמו מגג גבוה הרבה וגם נזהר היה שיפול על רגליו באופן שלא ימות ורק יהיה לו שבר רגל לכפרה על זה שלא הלך עם המלווים את רבינו הקדוש אמנם מן השמים סבבו שנפל אחורנית ונשברה מפרקתו! וטעם זה ידוע לפני הקדוש ברוך הוא וכבר נאמר על עלי (שמואל א' ד, יח) וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת, וכן קרה לו בנפילתו ונמצא הוא לא נתכוון להמית עצמו בידים.

"שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם", מַאי קָאָמַר. עיין מהרש"א. ונראה לי בס"ד הכי קשיא ליה אם נאמר חכם דנקיט הכא הוה על איזה מינוי וכמו שאמרו בסוף הוריות על רבי מאיר חכם לא הוה ליה לאקדומי ברישא, והכי הוה ליה למימר גמליאל בני נשיא שמעון בני חכם דודאי מינוי הנשיאות הוא גדול מכל המינויים ולכן משני הכי קאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא. והנה בודאי מה שאמר 'שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם' עשה לו מין מינוי בזה דהא קאמר מסר לו סדרי חכמה וצריך להבין מה המינוי של חכם, דאם נאמר ראש ישיבה זה אינו דהא קאמר רבי 'חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ'? ונראה לי דהיה מנהגם למנות חכם על דיני איסור והיתר שיהיה הוא המורה כל הלכות איסור והיתר כמו דממנים אבית דין לדיני ממונות ולזה קורין אותו בשם 'חָכָם' בסתם.

מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ? הָא קְרָא קָאָמַר: (דברי הימים ב' כא, ג) "וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר" וכו'. מקשים אמאי לא הקשה מפסוק נביאים מלכים א' דכתיב (מלכים א' ב, כב) וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי? ונראה לי בס"ד התם לא אתעביד מעשה בהכי אלא אדרבה אתעביד בהפך שהמליך דוד המלך ע"ה את הקטן והכי קאמר יש צד פתחון פה לשאלה זו מה שאין כן הכא גבי יהושפט עביד מעשה רב בהכי משמע דהכי הלכתא. ואין להקשות דהוה ליה למימר פסוק מן התורה (בראשית מט, ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז ותרגם אנקלוס מפי רבי אליעזר ורבי יהושע לָךְ 'הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא'? כיון דלא אתמר בפירושא אלא מדרשא דדרשי אין עז אלא מלכות דכתיב וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א' ב, י) לא קשיא ליה מהא.

צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלָעָתָךְ. קשא מטלעתיה מאן דכר שמא הכא? וחלילה לנו לחשוב שנתכוון לבזותו! ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (מגילה כב:) לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים ואיטלע! ומנו? לוי! דהיה עצירת גשמים וגזרו תענית ולא ירדו גשמים עד שירד רבי לוי ואמר רבונו של עולם ישבת במרום ואין אתה משגיח בבניך? וירדו גשמים! ואמרו בגמרא בעבור הטחת דברים אלו נעשה לו סיבה דאחוי קידה קמיה דרבי ואטלע. וידוע דאמרו רז"ל (משנה אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים. ולכן אחר שתמה לוי על רבי דהא לא אצטריך למימר כיון דקרא כתיב דנראה שתמה עליו דאשתמיט מיניה פסוק מלא, לכך חשב זה להטחת דברים וצריך לוי לבקש מחילה על זה ורמז לו זה באומרו 'צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלָעָתָךְ' רמז לו כמו שנתחייבת דאטלעת בעבור הטחת דברים כן ראוי שתענש גם על זאת הפעם דגם זה נחשב להטחת דברים.

וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ. קשא אמאי לא יתיב לפנים עם רבי חנינא כמו שהיה יושב בחוץ עמו? ונראה לי דמנהגם היה היושב בפנים מוכרח שיהיה כפוף לראש ישיבה בכל מילי אך היושבים בחוץ אין כפופים לגדול ואין שם סדר מעלות. ועוד נראה לי דלעולם רבי לוי היה מקבל להיות כפוף לרבי חנינא לישב אצלו בפנים אך כיון דלא היה כפוף לרבי אפס דקדים והוכרח לברוח בחוץ הנה בעתה אם יכנס בפנים וישב כפוף לרבי חנינא יצא מזה זילותא לרב אפס למפרע דיאמרו בודאי לא היה חשוב מקודם אצל רבי לוי!

וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּא: אֲנִי רָאִיתִי קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי, וְהוֹרַדְתִּי עָלָיו דְּמָעוֹת. נראה דהוה מצי לתרץ שרבי חצב קבר לעצמו בעודו בחיים כאשר נוהגים גם עתה כמה בני אדם לעשות כן. וכן נראה קצת מדברי הברייתא דתניא רבי מוטל בצפורי ומקום מוכן לו בבית שערים וזה הקבר ראהו רבי חייא ובכה עליו מפני שעתיד רבי להקבר בו . אך תירץ לו 'אִיפּוּךְ' משום דאיכא להקשות חוץ מזה ומוכרח לתרץ שם איפוך.

פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ. נראה לי בס"ד הטעם שזה מוכח דחומרו זך ונפשה קדושה ביותר שאין להם תאוה בעולם הזה וזהו הטעם פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ שהוא מסתכל בשרשו אשר בשמים ואינו מסתכל בארץ החמרית שהיא למטה. ועוד יובן פָּנָיו לְמַעְלָה מזליה חזי שלא יחזור לעולם הזה בגלגול וּפָּנָיו לְמַטָּה מורה להפך וּפָּנָיו כְּלַפֵּי הַכֹּתֶל מורה שאין העולם מתפעלים להביט במיתתו לחזור בתשובה וּפָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם מורה שמתפעלים מסיבתו לחזור בתשובה וּפָּנָיו צְהֻבִּין מורה שנגלה לעיניו נפשות צדיקים שבאו בעבורו ללוותו ולקבל פניו וחולי מעים מורה שלא ישאר פסולת תוך כריסו בקבר וזה נח לו.

דְּכִי הֲווּ מִנְצֵי רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּא וכו'. בודאי לא היה ביניהם מחלוקת ומריבה חיצונית חס ושלום! אלא מריבים לשם שמים וגם דברים אלו שיצאו מפיהם הם לשם שמים ולא בדרך גאוה חס ושלום! והענין הוא דאפשר היה פלוגתא ביניהם בהכי דרבי חנינא בר חמא סובר אף על גב דחייב אדם לעסוק בגמילות חסדים עם כל זה אם יש לאדם שכל מחודד וחכמה גדולה שיוכל ללמוד תורה ולפלפל בה יעסוק בתורה ימים ולילות וגמילות חסדים תתקיים על ידי אחרים ורבי חייא סבירא ליה לעולם אחוז בזה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ (קהלת ז, יח) שיעסוק בתורה וגמילות חסדים. וכי הוו מנצו תרווייהו בסברות אלו היה כל אחד נותן טעם לסברתו והיינו רבי חנינא בר חמא אומר בא וראה כמה גדול כח הלימוד אצל אדם שהוא חריף ושכלו רב ועצום דהא אפילו אם תשתכח תורה מהדרנא לה מפלפולי ולהכי נכונה היא סברתי דסבירא ליה טוב להתמיד בתורה ימים ולילות כדי שיתחכם וידע לפלפל בה והגמילות חסדים תתקיים על ידי אחרים. ורבי חייא משיב לו דברי טעם להפך כדי לחזק סברתו שאין ראוי לעזוב גמילות חסדים לגמרי יען כי אפשר למלאת החסרון על ידי גמילות חסדים ולא עוד אלא על ידי גמילות חסדים עבידנא המצאה שלא תשתכח תורה מישראל דכך וכך עבידנא שהוא ענין גמילות חסדים ואז ממילא בזה עולה בידינו דבר טוב שלא תשתכח תורה.

דְּאַיְתִּינָא כִּיתְּנָא וכו'. אין הכונה שהוא צריך לעשות אלו המלאכות כולם אלא כונתו לומר אפילו אם יזדמן מקום שאין בו עורות וגם אין בו צבאים לשחטם כדי לכתוב על עורם עם כל זה אני אוכל לעשות המצאה להכין עורות כדי לכתוב עליהם אבל לעולם לא יצטרך לזה כיון דשכיח עורות ורק צריך לכתוב עליהם המגילה כדי שילמדו בה.

כַּמָּה גְדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּא. נראה לי בס"ד כונתו על פי מה שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה כ.) אריש לקיש 'הריני כפרת רבי חייא ובניו' שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה עיין שם. ואפשר להכי קאמר גדולים מעשה חייא טפי מעזרא והלל דהתם לא נשתכחה כשיעור שנשתכחה בזמן רבי חייא. ודע דענין זה דנשתכחה קאי על כפרים קטנים שבארץ ישראל.

רַבִּי, רַבִּי, מוֹרִי, מוֹרִי. נראה לי רבי בגרסה ורבי בעיון וסברה מרי ביראת הרוממות ומרי באהבת הרוממות כי שלימות העבודה הוא בשתים שהם דחילו ורחימו.