בן יהוידע על גיטין לא:

מְקַּמֵי פַּלְגָּאָה נָקוּם. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ז.) כל המלמד לתלמיד שאינו הגון כאלו נוטע אשרה, ופרשתי בס"ד מה טעם דקרו לתלמיד שאינו הגון בשם אֲשֵׁרָה? והוא דתלמיד חכם הגון נקרא שׁוֹר כפי מה שכתב רד"ק ז"ל בפסוק בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג, יז) שכל אדם חשוב נקרא שור עיין שם, ובזה פרשנו מאמר סנהדרין (סנהדרין מב.) קרי רב יוסף אנפשיה ורב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר (משלי יד, ד) וכתבו התוספות משום דיוסף אקרי בכור שור דכתיב בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ עיין שם, ולכן זה התלמיד שאינו הגון נחלק אצלו אות וא"ו של שׁוֹר לשני אותיות א"ה ונעשה אצלו אותיות אֲשֵׁרָה ולכן זה התלמיד חכם שאינו הגון קרו ליה בשם פלגאה וחלק התיבה לשתים וקרי בה 'פלג א"ה' כי אצלו חלוק אות וא"ו של שׁוֹר לאותיות א"ה שבזה יהיה לו צירוף אֲשֵׁרָה. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ (ישעיה נד, יג) וזה שהוא תלמיד חכם ובעל מחלוקת נחלק אצלו אות וא"ו של שלום לאותיות א"ה ויהיה אצלו 'השלום' צרוף 'לאשמה' על דרך מה שאמר הכתוב עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ (ויקרא ה, כו) ולכן קראוהו פלגאה 'פלג אה' דאצלו וא"ו דשלום חלוק לאותיות א"ה.

בְּמַאי עַסְקִיתּוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: בְּרוּחוֹת. הנה ודאי לא הוציאו רבנן שקר חס ושלום מפיהם דאפשר היו מדברים ברוחות אותה שעה. מיהו נראה לי בס"ד דכוונו בזה על אותם הדברים שהיו מדברים בעניינו שאמרו עליו שהוא פלגאה ואין ראוי לקום מפניו וחטא בעל המחלוקת הוא ברוח דחטאו בדבור שהוא רוח כמו שתירגם אנקלוס רוחא ממללא (בראשית ב, ז) ולכן במחלוקת קרח צעק משה רבינו ע"ה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר אֵ־ל אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף (במדבר טז, כב) .

אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם. נראה לי בס"ד רמז לארבע כיתות שהם כת שקרנים וכת ליצים וכת חנפים וכת מספרי לשון הרע (סוטה מב.) דכולם חטאם בדיבור שהוא רוחא ממללא ועונות אלו מצויים בכל יום אצל האדם דהם עונות שדש אדם בעקביו ולזה אמר מְנַשְּׁבוֹת בְּכָל יוֹם. וְרוּחַ מַעֲרָבִית רמז לליצנות דערבים לשומעין ומשחקים בהם ורוח דרומית רמז ללשון הרע כי דרומית הוא אותיות 'דר מות' דלשון הרע קטיל תלתא כנזכר בגמרא (ערכין טו:) ורוח צפונית רמז לשקר שהוא צפון שאינו ניכר תכף שהוא שקר מה שאין כן לשון הרע ניכר תכף יען דזה מספר לשון הרע דעושה עון בודאי אף על פי שמדבר אמת וכן החניפות ניכר תכף וְרוּחַ מִזְרָחִית רמז לחניפות שהוא מזריח אור הכבוד על זה האדם שמחניף לו ומדבר בשבחו. ואמר עוד רוּחַ צְפוֹנִית שהוא השקר מנשב עם כולם שהמחנף והליצן והמספר לשון הרע כולם מלאים שקרים דמלאכתם תצליח בידם על ידי השקר יותר ואלמלא כן אין העולם מתקיים שאם לא היו יודעים העולם שזה המספר לשון הרע הוא שקרן ומדבר שקר היה יוצא מן לשון הרע נזק גדול שזה השומע שהוא בעל דבר יחרה אפו והורג את זה שספרו עליו וכמו המעשה דקטיל תלתא שאמרו על לשון הרע אך כיון שיודעים שדרכן של בעלי לשון הרע לדבר שקר לא יעלה אש חמתן להשחית תכף ולכלות. ואמר עוד רוּחַ דְּרוֹמִית זה עון לשון הרע קשה מכולם שאמרו רז"ל (ערכין טו:) שקול כנגד ג' עבירות חמורות עבודה זרה ו גילוי עריות ושפיכות דמים ולפעמים הורג נפשות ממש. וְאִלְמָלֵא בֶּן נֵץ מַעֲמִידָהּ נֶחֱרָב כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִפָּנֶיהָ פירוש בן נץ זה הצדיק שיש לו רמז באותיות אלפא ביתא באות נו"ן ובאות צד"י כדאיתא בגמרא דשבת (שבת קד.) נו"ן כפופה נו"ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט צד"י כפופה צד"י פשוטה צדיק נאמן צדיק פשוט היינו נאמן כפוף נאמן פשוט הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, פירוש שהוא כפוף בעולם הזה ויהיה פשוט בעולם הבא עיין שם. נמצא אותיות נ"ץ שהם נו"ן וצד"י רומזים לצדיק ולכן נקרא בֶּן נֵץ ולולי זכות תורה דצדיק היה נחרב העולם מכח הפגם והעון של רוח דרומית שהוא לשון הרע אך התורה של הצדיק היא המקיימת העולם ודוחה החרבן שראוי להיות מן לשון הרע דכתיב מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים (משלי טו, ד) זו התורה דכתיב בה עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח) .

וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכֻּלָּן. הנה ארבע רוחות נקראים בלשון ערבי כך רוח מערבית הוו"א גרב"י והוא רוח קר ומשובח ורוח מזרחית נקרא הוו"א שרק"י והוא רוח קשה וחם ורוח דרומית נקרא הוו"א אל קיבל"א וגם זה הוא רוח קשה וחם ונכלל בכלל רוח מזרחית כי הוא שני לו בקושי ורוח צפונית נקרא הוו"א שימא"ל והוא גם כן רוח טוב ומשובח שני לרוח מערבית וכאן אמר 'רוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכֻּלָּן' יתכן שהקושי והטוב של הרוחות ההם אינו שוה בכל הארצות אלא ישתנה כפי גובה המעלות של המקומות.

רָבָא וְרַב נַחְמָן הֲווּ יָתְבֵי, הֲוָה חָלִיף וְאָזִיל רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, דְּיָתִיב בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא, וּפָרִיס עֲלֵיהּ סַרְבְּלָא דְּכַרְתִּי. קשא למאי הוצרך תלמודא לפרש דבר זה דפריס עליה סרבלא דכרתי? ונראה לי בס"ד דקשא כיון דלא ידעו מי הוא היושב שמע מינה דהיה הגוהרקא מכוסה ואיך אזיל רבא לגבי, ודילמא אשה מבי ריש גלותא יושבת בו? לכך אמר פריס עליה סרבלא דכרתי כי היו עושין סימן לגוהרקא לידע אם יושבין בו אנשים אז פורסין עליו סרבלא דכרתי ואם יושבין נשים פורסין עליו סרבלא של גוון אדום כדי שידעו הרואין אם יושבין בו נשים או אנשים. והא דהלך רבא לאו משום חנופה חס ושלום, אלא צריך להו בשביל טובת הכלל של ישראל ומה שלא הלך רב נחמן בר יעקב לאו משום גאוה חס ושלום אלא משום דאין לו עסק עמהם לטובת הכלל.