בן יהוידע על גיטין יז.

רַחֲמָנָא, אוֹ בְּטוּלָךְ, אוֹ בְּטוּלָא דְּבַר עֵשָׂו. אף על גב דגזרות הרומיים קשות מאד וכמו שאמרו יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל גְּזֵרַת רוֹמִיִּים, נראה לי בס"ד אצל החכמים חברי שהם פרסיים קשים יותר משום דשר של פרס בקש מהקדוש ברוך הוא שיכתוב לו רבנן בכרגא ונכתב לו (יומא עז.) אך יש אומרים שלא נחתמה ויש אומרים דנחתמה ואחר כך נמחקה, ולכן שליטת פרס מגעת על תלמידי חכמים ורק רופפת היא בידם מה שאין כן שליטת עשו על חכמים יש לה ביטול כי כלל גדול בידינו כש'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' אין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' (בראשית כז, כב) ולכן מאחר שהם חכמים חוששים מן החברים שהם פרס יותר מן הרומיים מה שאין כן ישראל אותם המון העם שאין עוסקים בתורה המבטלת שליטת עשו חוששים מן הרומיים יותר.

מִפְּנֵי מָה תִּקְנוּ זְמַן בְּגִטִּין. כתבו התוספות ואם תאמר גט שחרור למה תקנו בו זמן דאי משום מעשי ידיו בלא זמן נמי יכול לבא לבית דין ויכתבו לו שמאותו היום נשתחרר וכו' עיין שם. כד הוינא טליא היינו לומדים מסכת גיטין ונתקשה בזה מורי הרב ז"ל האי מעשי ידיו היכי דמי אי מעשי ידיו דקודם שחרור הם לאדון ואם מעשי ידיו דלאחר שחרור היאך יכול האדון ליקח אותם ממנו והלא העבד מוחזק בהם והמוציא מחבירו עליו הראיה וכל זמן שלא הביא האדון ראיה אינו יכול ליקחם ממנו? ואין לומר דחיישינן שמא יתפוס דמשום הכי לא היה להם לתקן זמן דעבד הוא דאפסיד אנפשיה שהיה לו ליזהר שלא יתפוס האדון דבשלמא גבי נכסי מלוג תקנו זמן בשביל פירות מפני דמעיקרא היתה ברשות הבעל וחיישינן דעד שלא תשיג יד האשה ליקח את נכסי מלוג שלה אחר גירושין שמיט ואכיל פירותיהן ומשום הכי תקנו זמן בגיטין אבל גבי עבד ליכא למימר הכי דהא מעשי ידיו בעת שנשתחרר לא היו עדיין בעולם ואחר שחרור היה לו לחוש לעצמו להזהר. דהא מצינו דאפילו על פירות נכסי מלוג פליג הרמב"ן ז"ל בחדושיו שכתב על רש"י וזה לשונו ואין פירוש זה מחוור דמשעת גירושין ואילך אין לחוש דהאשה היא מפסדת עצמה אם לא הוציאה נכסי מלוג מידו בשעת גירושין עד כאן לשונו, הרי דסלקא דעתו דאין לתקן זמן בשביל דאחר גירושין משום דאיהי הפסידה עצמה, ואף על גב דהתוספות כתבו שתביא גיטה לבית דין ויכתבו לה שטר משום פירות דאחר נתינה מכל מקום ודאי גבי עבד יודו לסברת הרמב"ן ז"ל משום דגבי עבד ליכא טעמא למתלי ביה מה שאין כן בנכסי מלוג דאשה איכא טעמא כמו שכתבנו. ואמר דקושיא זו היא חזקה אצלו ולא מצא מי שנרגש בזה וטרח ולא מצא לה תירוץ. ואמרתי לו דגם גבי עבד משכחת לה טעמא דלא היה אפשר לו להזהר כגון שהעבד היה מושכר שכיר חודש או שכיר שנה קודם השחרור ואף על גב דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אין משתלמת אלא לבסוף וכמו כתבו התוספות בקדושין (קידושין מח.) בדבור המתחיל דכולי עלמא עיין שם, ואחר שחרור כמה ימים ילך אצל בעל הבית ויגבה לו מעט מן הדמים ויקח אותם ממנו במזומן ויעשה קנוניה עמו כדי להפסיד העבד או ילך האדון לבית דין קודם תשלום הזמן ביום אחד ויעשה דמי השכירות עיכוב ביד בעל הבית שיטעון היום שחררתי והשכירות של ימים שעברו שלי הם וכיון דהעבד לא היה מוחזק בידו במעות הרי המעות כדבר המונח ביד שליש דדינו כדין ממון המוטל בספק דיחלוקו ונמצא לקה העבד שלא כדת ומה בידו לעשות להזהר בזה מאחר שהיה מושכר מקודם השחרור ואין השכירות משתלמת אלא לבסוף, ומשום הכי כתבו התוספות דאכתי יוכל העבד להביא גיטו לבית דין ויכתבו לו דמאותו יום נשתחרר והרי אם יזדמן לו דבר כזה בידו לתקן לעצמו ולהזהר שלא יפסיד. ואחר שתרצתי לו בס"ד תירוץ זה והוטב בעיניו אמר דנתקשה לו קושיא אחרת בדברי התוספות ז"ל ביבמות (יבמות לא:) בדבור המתחיל והא עבדא, דכתבו ונראה דאשטר שחרור קאי דתקון זמן לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל וכו' יעוין שם, ודבריהם אינם מובנים דאיך כתבו דהזמן בא להתירו בבת ישראל והלא גט השחרור בידו ואפילו בלא זמן יתנו לו בת ישראל על ידי הגט שבידו והכי משכחת לה שבגט בלא זמן לא היה מותר בבת ישראל ועל ידי הזמן הותר? ואמר שחיפש במפרשים על מסכת יבמות ולא ראה שפירשו בזה כלום ודבריהם נפלאים בעיניו מאד עד כאן דבריו. ואנא עבדא תרצתי לו בס"ד דשפיר משכחת לה דהוצרך הזמן להתירו בבת ישראל והוא כגון שזה העבד היה רבו במדינה רחוקה ולא היה הוא עמו ורבו רוצה לשחררו ואי אפשר לבא אצלו לכן רבו כתב במקומו גט שחרור וזיכה אותו לעבד על ידי אחר דקיימא לן בסימן רס"ז (שולחן ערוך יורה דעה רסז, עו) האומר לאחר זכה בגט זה לעבדי יצא לחירות מיד שזכה בו השליח אף על פי שלא הגיע הגט ליד העבד דגט שחרור זכות הוא לעבד דמתירו בבת חורין וזכין לאדם שלא בפניו וכמו שכתוב בשולחן ערוך ובלבוש סימן רס"ז סעיף ע"ו יעוין שם. והעבד ידע שרבו רוצה לכתוב לו גט שחרור ולזכותו לו על ידי אחר במדינת רבו ונזדמן דרבו שחררו על ידי גט באחד באייר ונזדמן דאותו העבד נתן קדושין לבת ישראל בשנים לחודש אייר דאז הוא בן חורין והרי היא אשתו ובא ישראל אחד ונתן לאותה אשה קדושין בשלשה באייר דמן הדין אין תופסין בה קדושיו והאשה לא נשאת לא לזה ולא לזה ואחר חודש או שני חודשים הגיע הגט ליד העבד והביאו לבית דין כדי להתיר לו לישא אותה שקידש ואם יש בו זמן מתירים לו אותה אשה דהשחרור היה באחד לחודש והוא קידש בשנים לחודש וקדושי שני אינם כלום אבל אם אין זמן בגט ואנחנו מסופקים דלא ידעינן דהשחרור היה קודם קידושין או אחר קדושין אין מתירין לו לישא אותה וגם לשני אין מתירין נמצא הזמן מתירו בבת ישראל בכהן גדול או כיוצא בה ולכן כתבו בתחלת דבריהם לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל והוכשר הדבר בעיניו ונחה דעתו.