בן יהוידע על עירובין סה.

יְכוֹלַנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַד עַכְשָׁיו. יש לדקדק לפי זה אמאי קאמר מִן הַדִּין בסתם ולא פירש תְּפִלָּה? ונראה לי בס"ד כי התפילה היא נ"ד ברכות בכל יום בשמונה עשרה, אך עם התפילה יש עשרה קדישים בכל יום דגם כן צריכים כונה כמו תפילה ושניהם נרמזו באותיות 'דִּין' שהוא אותיות נ"ד ואות יו"ד, ולכן נקיט מִן הַדִּין בסתם כדי לכלול גם הקדישים שעם התפלה.

הַמַּפִּיק מָגֵן בִּשְׁעַת גַּאֲוָה. הא דקרי לתפילה בשם 'מָגֵן' נראה לי דבכל תפלה תתעורר מדת החסד הנקרא 'אֵל' דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, ואם כן בשלשה תפלות יתעורר ג' פעמים אֵל [31] שמספרם מָגֵן [93] .

סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ. נראה לי בס"ד סוֹגְרִין בבית דין של מעלה שהוא סוד לאה וְחוֹתְמִין בבית דין של מטה שהוא סוד רחל. או יובן סוֹגְרִין על צרות השייכים לבריאות הגוף וְחוֹתְמִין על צרות השייכים לממון. ועוד נראה לי בס"ד בלשונות אלו דסוגרין וחותמין דנקיט גבי צרות, והיינו כי עניית האדם בעת צרה תהיה על ידי הארת שם י"ה דכתיב (תהלים קיח, ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי 'יָּהּ' עָנָנִי בַמֶּרְחָב 'יָהּ', וכתיב (תהלים כ, ב) יַעַנְךָ הֳ' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, והוא שם י"ה דכתיב (תהלים קלה, ד) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ 'יָהּ' ועל ידי הארת שם י"ה יתעורר שם שדי שהוא משדד המערכות ויהפוך את הצרה לטובה, כמו שנאמר (דברים כג, ו) וַיַּהֲפֹךְ הֳ' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, וכל היפוך כזה יהיה על ידי שם שדי שפעלתו לשדד המערכות. ולכן שני שמות אלו שהם שם יה ושם שדי רמוזים במלוי אותיות צָרָה כזה צ ד"י ר י"ש ה "ה, ועל זה אמר סוֹגְרִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ כלומר באותיות ההסגר של אותיות צָרָה כי כל מלוי הוא הסגר של הפשוט. ועוד נמי כל העומד בצרה שיהיה לו תחילה פקידה לטובה. וידוע כי הפקידה תהיה בהארת שם ע"ב בריבוע שעולה מספר 'פקד' [184] ועל זה אמר יוסף הצדיק ע"ה לישראל (בראשית ג, כה) פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וכן אמר (שמות ג, טז) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וזאת ההארה של 'פקד' רמוזה באותיות הקודמין לאותיות 'צָרָה' שהם אותיות 'פקד' ועל זה רמז באומרו חוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ כי החותם הוא עליוני בא מלמעלה: ועדיין צריך להבין מה טעם תהיה מעלת הנזהר בזה גדולה כל כך שֶׁחוֹתְמִין וְסוֹגְרִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ? ונראה לי בס"ד כי אנחנו בית ישראל מתפללין לפני הקב"ה בלתי אמצעי, וכמו שאמרו במדרש (בירושלמי ברכות ט, א) אין קורין למיכאל או לגבריאל אלא לה' לבדו, ולכן השם יתברך נקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' (תהלים קו, מח), מה שאין כן אומות העולם אינם יכולים להתפלל אלא על ידי אמצעי הוא השר שלהם, לכך אצלם קרא השם יתברך אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים (דברים י, יז) שאינו נקרא 'אֱלֹקֵי הַגּוֹיִם'. והנה ידוע האדם כששותה ומשתכר נעשה השכר אמצעי בינו לבין בני אדם אחרים, כי יש כמה דברים שאינו יכול לדבר אותם בעת שאינו שיכור, הן מחמת פחד, הן מחמת בושה, ורק כששותה ומשתכר הוא מדבר אותם. מעשה באדם שהיה שכור הרבה ומהלך ברחובות העיר, ופגע בשר העיר שהיה רוכב על הסוס, ויגש השיכור אצל השר ויאמר לו בכמה תמכור לי הסוס, ויען השר ויאמר בשני אלפים זהובים, ויאמר טוב אני אקנה בסך זה ועתה אלך ואביא לך המעות, והשר הלך למקומו וזה הלך לביתו, וביום השני כשהלך זה וישב בחנותו שלח השר והביא אותו והוא לא היה שיכור, ויאמר לו השר אתמול קנית ממני הסוס בשני אלפים זהובים, הרי הסוס מוכן תביא לי השני אלפים זהובים ותקח הסוס! ויען זה ויאמר בעת שקניתי אתמול את הסוס בשני אלפים זהובים לא הייתי לבדי, אלא היה מהלך עמי הסרסור שהוא היה אמצעי ביני לביניך והוא היה המדבר אותם הדברים, על כן עתה המתן לי שאלך ואביא את הסרסור ההוא עמי והוא ישיב לך תשובה לדבריך אלה. אמר לו השר מי זה הסרסור? הלא אני ראיתיך לבדך מהלך ולא היה אדם עמך! אמר לו אדוני, הסרסור והאמצעי היה השכר ששתיתי והוא היה המדבר הדברים ההם, כי לולא הוא לא הייתי אני יכול לדבר עמך הדברים, על כן המתן לי שאלך לבית ואשתה עשרה כוסות שכר ואבא אצלך ואז תשמע ממנו דברים הראויים להשיב לך, ויצחק השר ויפטרהו לשלום. נמצא השכר דרכו להיות סרסור ואמצעי בין האדם השותה אותו לבין אחרים, שעל ידו ידבר כל דברים שירצה לדבר, ולכן כל בר ישראל המתפלל לפני הקב"ה את התפלה בלתי אמצעי, אם יהיה נזהר שלא יתפלל בהיותו שיכור שלא יהיה נראה שהוא מתפלל על ידי אמצעי, נמצא בזה הוא מכבד את התפלה שנתן השם יתברך לישראל רשות בה, ולכך שכרו גדול שֶׁסוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לזה שֶׁסוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ, דידוע על ידי התפילות יהיה בירור גדול בניצוצי הקדושה, אך צריך שיהיו בכונה ומחשבה נכונה, אז הקב"ה יביא עליו צרות כדי שיתפלל בכונה ויעשה בירור נצוצות קדושה, כי בהיות האדם בצרה יהיה לבו נשבר ויתפלל מקירות לבו, כמו שנאמר (תהלים קל, א) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הֳ', רצונו לומר מעמקי הלב וכן אמרה חנה (שמואל א' א, טו) אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי הֳ', וכן אמרו גבי חזקיה המלך ע"ה (מלכים ב' כ, ב) 'וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר' שהתפלל מקירות לבו מפני שהיה בצרה וכל זה הוצרך להיות לאדם שאינו נזהר לכבוש מחשבותיו וטרדותיו כדי להתפלל בכונה, אבל הנזהר תמיד להתפלל בכונה אפילו שאינו עומד בצרה לא צריך להביא עליו צרות בעבור זה, ולכן זה הַמַּפִּיק מָגֵן בִּשְׁעַת גַּאֲוָה נמצא הוא מקפיד להתפלל בכונה, ולזה סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ , דאינו צריך לתיקון זה של תפלה בכונה שיהיה על ידי הצרות שיבואו עליו.

מִשּׁוּם בַּצַּר אַל יוֹרֶה. נראה לי לשון (שמות יט, יג) יָרֹה יִיָּרֶה, כי דברי התפלה צריך להוציאם מפיו בחוזק ולא בשפה רפה, ועל ידי כך סיקל החיצונים באבנים כי האותיות נקראו אבנים, וכשסיקל אותם באותיות התפלה אז תפלתו בוקעת אווירין ועוברת ועולה למעלה למעלה במקום הראוי לה.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: 'כָּל שֶׁאֵינוֹ מַפִּיק' אִיתְּמַר. הקשה הרי"ף ז"ל דקרא אמר (איוב מא, ז) אֲפִיקֵי שהוא מגלה ולא אמר מי שאינו מגלה עיין שם. ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן סמך אקרא דלעיל דכתיב (איוב מא, ו) דַּלְתֵי פָנָיו מִי פִתֵּחַ סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה, ולפי דרשתו הכי קאמר דַּלְתֵי פָנָיו הם השפתים שעשויים כדלתות, מִי פִתֵּחַ אותם הלא סגורים הם, יען כי סְבִיבוֹת שִׁנָּיו הם השפתים אֵימָה יש לו שם לפתחם ולכך הוא סוגרם. ופירוש הדבר אימתי הוא סוגרם שיש לו אימה לפתחם, על זה אמר 'גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים' פירוש כאשר בשעת גַּאֲוָה שהוא השכרות יזדמן זמן אֲפִיקֵי מָגִנִּים כלומר זמן גילוי המגן שהוא התפלה למטה, אז הוא סוגר שפתיו שיש לו אימה לפתחם כדי שלא יגלה המגן בשעת גאוה. או נראה לי בס"ד דלעולם רבי יוחנן יליף זה מהאי קרא ד'גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים' בלחודיה והכי דריש לקרא, אם בעת גַּאֲוָה מַפִּיק מָגִנִּים היתכן שלזה יהיה חותם צר?! דמפרש אומרו סגור חותם צר בלשון תימה קאמר, ואם כן השתא שמע מינה דאם לא אֲפִיק מָגִנִּים בעת גַּאֲוָה סוֹגְרִין וְחוֹתְמִין צָרוֹת בַּעֲדוֹ .

רַבִּי חֲנִינָא, בְּיוֹמָא דְּרָתַח לָא מַצְלִי. פירוש לָא מַצְלִי תפילות נדבה, כי מקודם היה דרכם להתפלל כמה תפילות ביום בתורת נדבה. ומה שֶׁאָמַר רַב : כָּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו אַל יִתְפַּלֵּל , פירוש אל יתפלל בעודו מבולבל אלא ימתין עד שתתיישב דעתו ויתפלל, מיהו אם היא תפלת חובה ועובר זמנה גם רב יודה שיתפלל קודם שיעבור הזמן ולא יבטל תפלת חובה.

אָמַר אַבַּיֵי: אִי אָמְרָה לִי אֵם "קְרִיב כּוּתְחָא", לָא תָּנָאִי. נראה לי לשון גוזמא הוא, להודיע שאם יהיה מוטל עליו אפילו עבדות קלה אינו יכול לשנות בישוב הדעת, וזהו לָא תָּנָאִי כראוי בישוב הדעת וכן הם דברי רבינא, אבל ודאי הם לא היו פוסקים מלימודם אפילו בצער גדול, דכתיב (במדבר יט, יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, ובאו ללמדנו שהאדם יזדרז שלא יתבלבל מוחו אפילו בקצת צער כדי שיהיה למודו שלם כראוי.

מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא עָבְדָה לֵיהּ אִמֵיהּ שִׁבְעָה לְבוּשֵׁי לְשִׁבְעָה יוֹמֵי. נראה לי בס"ד רמזה לו בזה שישתדל ללמוד ששה פנים בהלכה בדרך הפשט כנגד ששה ימי החול ואחד בדרך הסוד כנגד שבת, וכאשר העיד רבינו מהרח"ו ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שהיה נוהג בכך כסוגית התלמוד בכל יום, וידוע דלמוד התורה מכונה בשם שמלה, וכמ"ש רבותינו ז"ל על הפסוק (ישעיהו ג, ו) 'שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ' וכן (מלכים א' יא, כט) 'שַׂלְמָה חֲדָשָׁה' דכתיב בירבעם:

לָא אִיבְרָא לֵילְיָא אֶלָּא לְשֵׁינְתָא. לא בא לומר דאין חייב האדם לעסוק בתורה בלילה אלא רק ישן, דהא מקרא מלא הוא (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אך כונתו לומר שנברא הלילה לצורך תיקון העושה בו על ידי השינה, כי ידוע שהשינה היא צורך גבוה שבה נעשה תיקון למעלה, ולולי צורך זה התיקון של השינה לא היה נברא לילה אלא כל השעות היו יום דווקא, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר (תהלים קלט, יב).

לָא אִיבְרָא סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. הנה בודאי יש צורך גדול לעולם ב' סִיהֲרָא ' שהיא פועלת טוב בפירות האדמה, וגם פועלת בתוספת וחיסור המים בימים ובנהרות לפי חסרונה ומילואה כידוע והגרסא אפשר שתתקיים לאור הנר ועל הרוב כן שקורין ' לְאוֹר הַנֵּר ', אך רצונו לומר כיון בזה להחריד את לבות בני האדם על עסק התורה בלילות, באומרו להם שהקב"ה ברא את הלבנה כדי שתלמדו לאורה ולא תפטרו עצמכם בסיבת השינה, שבזה המאמר מוכרח שהאדם יצייר בדעתו הענין למלך שהדליק את הנר לעבדו כדי שיקום ויעשה מלאכתו לאורו, ואם העבד יניח הנר דולק והוא נשאר שוכב על מטתו כמה זלזול עשה זה ברצון המלך! וכן הוא אומר לָא אִיבְרָא סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא , כלומר צריך האדם לחשוב בדעתו שהקב"ה הזריח לו הלבנה כדי שיקום וילמוד לאורה, ואיך יהיה שוכב על מטתו והלבנה זורחת ואינו קם ללמוד בתורה לאורה. והנה בודאי דדורות הראשונים שהיה חוש הריאות שלהם חזק מאה ידות על דורות אלו היו לומדים תורה לאור הלבנה בשופי, ושמעתי שהרב המופלא השקדן כמהר"ר ראובן דוד ז"ל שהיה תלמיד עט"ר הרב מו"ר זקיני זלה"ה היה לומד תורה שבעל פה בדפוס אותיות קטנות באור הלבנה בשופי ולא היה נצרך לאור הנר! וראיתי בספר כ"מ שאם האדם יוכל ללמוד לאור הלבנה יעשה בזה תיקון גדול בבחינת הלבנה שהוא סוד המלכות טפי מאור הנר, ואחד היה לומד באור הלבנה בצער כדי לתקן מה שפגם בראיה .

הַשְׁתָּא אַתּוּ יוֹמֵי דַּאֲרִיכֵי וּקְטִינֵי וְנֵינַם טוּבָא. נראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דאחר עיכול הבשר גם הנפש תלך לגן עדן, ולא ישאר בקבר אלא רק בחינת נפש מצד אלקים דקטנות וזה הנקרא 'הבלא דגרמי' עיין שם. ולכן בקבר לגבי הגוף הם יוֹמֵי אֲרִיכֵי , שהוא מעת הפטירה עד תחיית המתים, ושם הניצוצות של הנפש השוכנים שם הנקראים בשם 'ימים' כמ"ש בזוהר ובדברי רבינו האר"י ז"ל על הפסוק (מלכים א' ב, א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת, הנה הם קְטִינֵי כי הם מבחינת הקטנות דשם אלקים ולפי דברי רש"י ז"ל פירוש קְטִינֵי: 'יבא דחוק' ונראה לי לקיים פירושו על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בכורות לא:) כל תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר שנאמר (שיר השירים ז, י) דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. נמצא התלמידי חכמים ישנים בקבר ימים ארוכים עד זמן התחיה ויש להם עתים קטנים של הקצה שיקיצו משנתם בשעה שאומרים דבר שמועה מפיהם. ופשט המאמר יבא נכון יותר על פי פירוש הרב עיון יעקב ז"ל שהם דברו עמו כן בקיץ שהלילות קצרים שישן מעט ביום, והוא דחה אותם בדברים על ימי החורף שהלילות ארוכים והימים קצרים וכנזכר בד"ק.

פּוֹעֲלֵי דִּימָמָא אַנָן. נראה לי ודאי היה עוסק בתורה בלילות גם כן, אך כונתו לומר לפי המזג שלנו שהוא חלוש הרבה אין אנחנו יכולים לעסוק בישוב אלא ביום, ונמצא עסקינו בלילות גם כן הוי העדפה על ידי הדחק שהשכר גדול ביותר. ומה שאמר הַבָּא בַּדֶּרֶךְ אַל יִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה יָמִים וכן אֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל, כל זה הוא על תפלת נדבה שהיו נוהגים בה הרבה בזמן הראשונים, אבל של חובה היו מתפללים בכל זמן.

כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא) וַיָּרַח הֳ' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְכוּ'. נראה לי בס"ד כי זה כלל ידוע שאין הגבורות מתמתקים אלא בשורשן שהגבורה מתמתק בדבר ששרשו גבורה והוא כי הכעס והרוגז של מעלה יוצא ממדת הגבורה והנה בְּרֵיחַ הַנִּיחֹחַ של הקרבן הנעשה מכח האש ששרשו גבורה יתמתק הרוגז היוצא ממדת הגבורה ויתהפך לרצון. וכן הענין בתחתונים שהאדם הוא מורכב ממידת החסד ומידת הגבורה, כי שתי מדות אלו ישנם במזגו, והכעס והרוגז שבו הם יוצאים מחלק מדת הגבורה שבו, והנה תמצא שזה הכעס והרוגז שבו יתמתק ויתהפך לרצון על ידי שתיית היין ששרשו גבורה, דלכן יוצא מן ה ענבים [172] שהם מספר ב' שמות אלקים [86×2=172] שהם דין בסוד (בראשית כו, ה) 'עֵקֶב' [172] אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי. ולכך היין צריך לו מזיגה במים שהם חסד, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (זוהר בלק דף קפט.) וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ (בראשית כז, כה) דארמי ליה מייא ביינא ואם לאו לא הוה יכיל למסבל. וזהו שאמר כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ דהיינו שיוסר ממנו כעסו ורגזו בפיוס שמתפייס על ידי שתייתו היין ששרשו גבורה, הנה זה יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ רצונו לומר דוגמה של מעלה, שכך גזר השם יתברך במידות העליונים בעולמות העליונים שמדת הגבורה העליונה תתמתק על ידי ריח הקרבן העולה מכח האש שהוא גבורה דכתיב (שם) וַיָּרַח הֳ' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וכו'. ועוד נראה לי בס"ד אם יבקשו מאדם איזה דבר ולא רצה לעשותו, אך אחר ששתה יין ושמח נתרצה לעשותו, הנה בזה נראה כאלו נתנו לו ממון או איזה הנאה ונתפייס ונתרצה לעשות אותו דבר, ובאמת הוא לא קבל מהם הנאה של כלום רק מרוב השמחה שהיה לו ביין נתרצה, ולכן נמצא דבר זה הוא מעין דוגמה למה שאמר הכתוב (שם) וַיָּרַח הֳ' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף וכו', שנתרצה על ידי רֵיחַ הַנִּיחֹחַ דנראה בזה כאלו הגיע לו כביכול הנאה מריח הנחוח, ובאמת לא יש הנאה לפניו יתברך, וכמו שנאמר (תהלים ג, יג) הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה, אלא הוא יתברך הראה לאדם כאלו יש הנאה למעלה מן הקרבן דלכך תלה הרצון וגילוי הרחמים בְּרֵיחַ הַנִּיחֹחַ. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מד, א) דמה הפרש יש אצלו יתברך בין אם שוחט האדם את הבהמה מן הצואר לבין שוחטה מן העורף?! והא דאמר בְּיֵינוֹ ולא אמר 'בְּיַיִן' נראה לי בְּיֵינוֹ רצונו לומר שיעור הראוי לו כפי מזגו וכוחו, מה שאין כן השותה יותר מן הראוי לו, שאז הוא מתפתה לעשות הפך רצונו מחמת שנשתנה דעתו, שלא נשאר בו דעת להבחין בין טוב לרע ובין הן ללאו מחמת שנשתכר מאד, אין זה בכלל השבח האמור כאן.

כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּבַּיִת כַּמַּיִם, אֵינוֹ בִּכְלָל בְּרָכָה. נראה לי בס"ד יש אדם שותה יין מעט כפי שיעור כוחו שאינו משתכר בו, וזה תמצאו סוף שתיה כתחלת שתיה שאינו משתנה כלל ואינו ניכר ששתה יין, הנה שתיית יין כזאת היא בכלל הברכה, אבל יש אדם ששותה יותר מדאי עד שמשתכר ומשתנה, דסוף שתיה אינו כתחלת שתיה אין זה בכלל ברכה. והנה אותיות יַיִן אינם נקראים מסיפא לרישא כמו שנקראים מרישא לסיפא, אבל אותיות מַּיִם שזה הסוף עם הראש דנקראים מסיפא לרישא כמו שנקראים מרישא לסיפא, וידוע שגופו של אדם נקרא בַּיִת , וכמו שנאמר בקהלת (קהלת יב, ג) עַד אֲשֶׁר לֹא יָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת. וזהו שאמר כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפָּךְ בְּבַּיִת רצונו לומר בגוף האדם כַּמַּיִם כלומר בדוגמת אותיות מַּיִם שהם שוים הסוף עם הראש שנקראים מַּיִם מסיפא לרישא, כן הוא לא ישפוך בבטנו יַיִן שיעור רב אשר ישתנה סוף השתיה מתחלת השתיה אֵינוֹ בִּכְלָל הַבְּרָכָה . או יובן בס"ד אומרו 'כַּמַּיִם' כי אותיות מַּיִם תוכם שהוא מילואם שוה ממש עם מספר פשוטם הגלוי, מה שאין כן אותיות יַיִן מלואם ישתנה שיש בו תוספת וא"ו, וכמו שאמרו המפרשים על מדרש פליאה כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים (משלי כז, יט) למה מים ולא יין מפני הוא"ו שבנתים, וכן אם השותה אינו משתנה תוכו על מה שהיה נראה בגלוי שלו הרי זה בכלל ברכה, ואם ישתנה הפך מן הגילוי על ידי שתיית היין אין זה בכלל ברכה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם , היינו כמו המים שאין אדם רוצה לשתות יותר מכדי רווי צמאונו אלא שותה כדי הצורך דוקא, כן הוא אינו שופך בבטנו יין מרובה יותר משיעור הראוי לו. ונראה לי בס"ד אותיות יַיִן במילואם עולים מספר קמ"ו [146] ועם מספר מַּיִם [90] עם הכולל שהוא צ"א הרי רל"ז [237] כמנין הַבְּרָכָה [232] עם האותיות [5] . גם נראה לי בס"ד יַיִן מספר ע' ו' מַּיִם ' מספר צ' הרי ק"ס ועם מספר חַיִּים [68] הרי רכ"ח [228] כמנין בְּרָכָה עם הכולל, ולכן קודם שתיה אומר 'סַבְרִי מָרָנָן' ועונים 'לְחַיִּים' כי בעת ששותה כבר נמזג היין במים ונעשה מספר ק"ס [160] , ולכן מצרפים עמו מספר חַיִּים כדי שיעלה כמנין בְּרָכָה, ואז יברך וישתה שנעשה בכלל ברכה.