בן יהוידע על עירובין סד:

וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב. הוצרך לפרש המקומות להודיע שבחו של רבי אלעאי, שהלך ברגליו בדרך רחוק כזה לכבוד הנשיאות ולכבוד התורה.

מַבְגָּאִי, טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ מֵאִלָעִאי. יש להקשות בזה ממה שאמרו בגמרא (דחולין דף צד.) אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, והא דשמואל לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, דשמואל הוה קעבר במברא, אמר ליה לשמעיה פייסיה למבוריה, פייסה ואקפד, מאי טעמא אקפד? אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה בעד דשחוטה עיין שם. ואם כן הכא איך נתן לו הגלוסקין בסתם, שזה סובר שהיא מותרת להם ויש בזה גניבת דעת? ונראה לי בס"ד דהתם אף על גב דהגוים אוכלים טריפה ואין חוששים עם כל זה הם יודעים דאינה טריפה עדיפה, משום דאיכא טרפיות שהם מחמת חולי כמו חסרון המרה ונקיבת הדקין וכיוצא, אלא שהם אוכלים ואין חוששים לעצמן, ומאחר דגם לדידהו הכשירה עדיפה להכי כיון דנתנה לו בתורת כשירה יש בזה גניבת דעת ואיקפד שמואל. אך כאן בגלוסקין אין חסרון בגוף הככר כלל, ואצל הכותי לא יש הפרש בין ככר זו לככר המותרת לנו כלל, ולכן לא חש להודיעו. וכיוצא בזה שמעתי שהשיב חכם אחד לאותם האפיקורסים שעשו עמו ויכוח לפני המלכים על כמה דברים הכתובים בתלמוד, ובכלל הא דאמרו כתוב בתורה (שמות כב, ל) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, וחכמים שלכם אמרו לכלב ולא לגוי הרי עשיתם הכלב עדיף מגוי! והשיב להם כמה טרפיות הם דאיסורם משום חולי, ולכן נצטווינו שלא ניתן שום טריפה לגוי כדי שלא נעשה לו נזק בידינו, כי זה הכלל מאי דסני לך לחברך לא תעביד (שבת לא.), ולכן אמרו לכלב ולא לגוי ולא עשו חילוק בין טרפות לטרפות. ועוד נראה לי בס"ד דהתם חייב ליתן לו שכר הספינה ולא היתה מתנת חנם לכך אסור לגנוב דעתו, אבל כאן מתנת חנם יהיב ליה ולכך אינו מחוייב לפרש לו גוף המתנה שלא יטעה בערך שלה, ומשום איסור מתנת חנם ליכא דהיה כבד עליהם טלטול הככר ועל ידי שנתנו לגוי ניצול מטורח טלטולו. ועוד נראה לי דהתם היה האיסור ברור ואי אפשר לבא לידי היתר, אך כאן איסור הגלוסקין הוא מספק, כי לא נודע אם הוא של ישראל או של גוי, ואפשר שיהא ישראל ויכיר בטביעות עין ובסמנים שהיא שלו ויהיה מותר באכילה. ובזה ניחא לתרץ קושיית רבני אשכנז ז"ל שהביא הרב פתח עינים ז"ל מאחר דקאמר כיון רבן גמליאל ברוח הקודש מנ"ל למילף דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים אימא ידע רבן גמליאל ברוח הקודש שהיא פת גוים עיין שם. ולפי האמור ניחא דאם ידע ברוח הקודש שהיא פת גוים אם כן איסור שלה ברור ואי אפשר שתבא לידי היתר ואיך נתנה לגוי בסתם, והלא יש בזה גניבת דעת וכאמור לעיל, אלא ודאי דרבן גמליאל לא כיון ברוח הקודש על הפת כלום, ועודנו ספק שאפשר לבא לידי היתר, ואסרו משום דאזיל בתר רוב עוברי דרכים: ועוד נראה לי בס"ד לתרץ קושיתינו הנזכרות, דהכא רבן גמליאל דקדק לומר 'גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ' ולא אמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מֵאִלָעִאי' ובתיבת הַלָּלוּ מחוי במחוג שיש באלו הגלוסקין איזה שינוי והפרש מגלוסקין אחרים אם לרעה אם לטובה, ובזה פתח לו פתח לשאל ולחקור מה טיבן של גלוסקין הללו, וכיון דפתח לו פתח לשאל שהודיעו בזה שיש איזה שינוי בגלוסקין ההם, אין מחוייב לפרש לו השינוי שיש בהם אם לרעה אם לטובה אם לא ישאל ויחקור על זה ממנו.

וּמַה שִּׁמְּךָ? 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי. יש לדקדק למה הוצרך לומר שְׁמֵנִי, די שישיב לו מַבְגַּאִי מאחר שהוא שאל אותו מַה שִּׁמְּךָ? ועוד יש להבין למה שאל תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? והיה לו לשאל מיד אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? כיון שהוא מטרת שאלתו כדי לידע אם כיון רבן גמליאל ברוח הקודש ובשאלת 'מֵהֵיכָן אַתָּה' לא יתברר זה? ונראה לי בס"ד כי מנהג העולם אין קורין את האדם בשם העצם שלו בעת שמדברים בעדו או עמו, אלא קורין אותו בשם עירו כגון ירושלמי חברוני אשורי וכיוצא, או קורין אותו בשם כינוי משפחתו כגון לוריא סתהון וכיוצא. גם יש בני אדם ניכרים שהם מעיר פלונית מחמת אופן מלבושיהם או מכח לשונם או ממראה פניהם, ולכך תחלה נסתפק אולי יש עיר ששמה מבגא, ויודע רבן גמליאל תכסיס מלבושיהם של אנשי אותה העיר, והכיר לזה הגוי שהוא מאנשי אותה העיר מסדר המלבוש שלו, או מחמת ששמע לשונו שהיה מדבר בדרך, או הכירו ממראה פניו, ולכך קראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא. ולכן שאלו תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? וכשאמר לו מֵעֲיָירוֹת שֶׁל בּוּרְגָּנִין, הבין שלא קראו על שם העיר, ואז שאלו מַה שִּׁמְּךָ?? רצונו לומר שם העצם שלך, והשיב 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי רצונו לומר שם העצם שלי הוא זה ואינו שם כינוי משפחתי, ואז שאלו אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? והשיב לָאו. ובזה נתברר אצלו שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש, ואם היה שואל שאלה זו מתחלה לא היה מתברר אצלו דכיון ברוח הקודש אף על פי שהיה אומר לו הגוי שלא הכירו רבן גמליאל מעולם, דיש לומר אולי יש עיר אחת ששמה מבגא ואנשיה ידועים וניכרים הן מחמת אופן המלבושים שלהם או מחמת לשונם או מחמת מראה פניהם וקראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא. ולכן אחר שבירר ספיקות אלו ששם מַבְגַּאִי אינו לא שם עירו ולא שם משפחתו אלא הוא שם העצם שלו, אז שאלו שאלה הג' אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? שבזה הגיע למטרת חקירתו.

לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכְלִין. פירוש אין לומר דאמר לו שיטלם בשביל שיהנה רבי אלעאי ממציאה זו, דאם כן למאי הוצרך לומר לו 'מִן הַדֶּרֶךְ' דדי לומר טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ, אלא ודאי משום איסורא קא אמר ליה דאין מעבירין על האוכלין.

וְהַרְבֵּה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. יש לדקדק למה ברישא נקט מניינא דאמר 'וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ' ובהא לא נקיט מניינא? ונראה לי בס"ד משום דלמודים אלו דנקיט בסיפא אינם שוים, שיש בהם לימודים רפויים שאינם מוכרחים דיד הדוחה נטויה לדחות, דמה שאמר דֶּרֶךְ מְפִיגָה אינו מוכרח, דיש לתלות ההפגה בזמן ולא בדרך. וכן מה שאמר אֵין מְפִירִין מְהַלֵּךְ אוֹ עוֹמֵד אוֹ יוֹשֵׁב אינו מוכרח, דיש לומר לעולם מפירין מהלך ועומד אך רבן גמליאל הוה ניחא ליה בישיבה בשביל מנוחת גופו דקץ ברכיבה, אך שאר לימודים דְשִׁכּוֹר אַל יוֹרֶה וכן שִׁעוּר רְבִיעִית מְשַׁכֵּר אלו הם הכרחים, ולכן לא עשו ללמודים אלו מספר דאינם בהשוואה אחת. אי נמי נראה לי בס"ד ברישא כל אותם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ מדיבור אחד של רבן גמליאל ברגע אחד, והוא ממה שאמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מִן הַדֶּרֶךְ' ולכן נקיט בהו מניינא בעבור חיבתן, לומר דברי אחד הוליד שלשה דברים, כאדם שאומר אשה אחת ילדה שלשה בנים בכרס אחת. ולכן נקיט 'שְׁלֹשָׁה' לרבותא ולחיבתם, מה שאין כן בסיפא למדנו כל דבר בפני עצמו בזה אחר זה ולמה אצטריך למנקט בהו מניינא?

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר. נראה לי לעולם רבן גמליאל היה הולך לעיר כזיב כמו שאמרו ברישא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב, מה שאמרו כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְזִיב, בָּא אֶחָד לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, לא הגיע לעיר כזיב ממש, אלא הגיע לכפרים קטנים אשר המה סביבות עיר כזיב ונקראים על שמה, וְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר היה סמוך לעיר כזיב, וכאשר הגיעו שם עדיין לא נכנסו לעיר כזיב ממש.

"יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (משלי יב, יח) כָּל הַבּוֹטֶה, רָאוּי לְדָקְרוֹ בַּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. יש לדקדק הוה ליה למימר 'כְּמַדְקֵר חֶרֶב' ולמה אמר 'מַדְקְרוֹת' לשון רבים? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בס"ד בחידושי הלכות הטעם שתקנו חכמינו ז"ל לכפול לשון ההתרה ג' פעמים מֻתָּרִים לָךְ , ועוד הוסיפו גם כן ג' פעמים שְׁרוּיִים לָךְ , ועוד ג' פעמים מְחוּלִים לָךְ , ומן הדין כיון שאמרו לו פעם אחת מֻתָּרִים לָךְ הותר הנדר? ואמרתי בס"ד טעם לזה, דקיימא לן אם נשבע על דבר אחד כמה פעמים צריך לו כנגד כל פעם התרה בפני עצמה, כי אחר שתהיה הראשונה מותרת אז תחול השניה וצריך לה התרה שנית וכן על זה הדרך, ולכן מאחר שיזדמן שהאדם מוציא מפיו כמה שבועות על דבר אחד בזה אחר זה, ובפרט אותו הנשבע מתוך כעס ואינו שם על לבו כמה פעמים הוציא שבועה מפיו, ואינו מרגיש לומר בפני בית דין כך וכך נשבעתי, לכך תיקנו לשון ההתרה כפול ומכופל כדי שיהיו ניתרים כמה שבועות בהתרה זו בלשונות אלו שאומרים בזה אחר זה ועל הרוב לא ימצא מוצא מפיו שבועה תשעה פעמים. ובזה יובן יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב לשון רבים שנשבע על דבר אחד כמה פעמים בזה אחר זה שראוי לו מַדְקְרוֹת רבים כנגד השבועות, אך לְשׁוֹן חֲכָמִים שתקנו בהתרה לשון כפול כמה כפולים הוא מַרְפֵּא לתקן דבר זה דעביד איניש ולאו אדעתיה.