בן יהוידע על עירובין סג.

לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. אף על גב דכמה חטאים מנו להם רבותינו ז"ל, וגם בכתוב מפורש על שֶׁהִקְרִיבוּ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא י, א), לא בא רבי אליעזר לשלול כל זה, דהוא מודה דכלהו איתנהו, אך אומר אם לא היו מזלזלים בכבוד משה רבינו ע"ה להורות הלכה בפניו היה מגין זכותו עליהם להצילם מן הפורעניות, ורק אחר שנגעו בכבודו לא הגין זכותו עליהם ולכך נחשב שהם לא מתו אלא בעבור שנגעו בכבוד משה רבינו ע"ה. ועל דרך זה פירשו המפרשים ז"ל מאמר לא חרבה ירושלם ולא גלו ישראל אלא על שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט:). והנה הרי"ף ז"ל הקשה דמן בני אהרן ליכא קושיא דקאמר להדיא הורו הלכה בפני רבם, ורק הקושיא הוא מן תלמיד רבי אליעזר דמפרש לה רבי יוחנן דהיה שלא בפניו והוה ליה להביא זה דוקא יעויין שם. ונראה לי בס"ד דדברי רבא סובלים שני פירושים, חדא יש לפרש בפניו ושלא בפניו, היינו שהורה במקום רבו אלא שלא הורה בפניו ממש, ועל זה הפירוש מקשה מן בניו של אהרן דלא היה בפניו ממש ומתו. ועוד יש לפרש דברי רבא בפניו לאו ממש אלא רצונו לומר בעירו ומקומו עד משך ג' פרסאות, ושלא בפניו הוא רחוק שלשה פרסאות, ועל זה הפירוש מקשי מן אותו תלמיד שהיה רחוק שלשה פרסאות ומת.

לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי. קשה אמאי אצטריך לומר לה 'לֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי' דדי לומר 'לֹא נָבִיא אָנֹכִי', כי היא גם היא לא אמרה לו אלא וכי נביא אתה? ונראה לי בס"ד בֶּן נָבִיא כלומר תלמיד של נביא, וכמו שנאמר (מלכים ב' ו, א) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע, ותרגם התרגום תלמידי נביאייא וכן פירש הרד"ק ז"ל, ובא לומר לה רבותא שאפילו תלמיד נביא אין אני נקרא. או נראה לי בס"ד כי בעל רוח הקודש נקרא בֶּן נָבִיא והוא מדריגה פחותה מנבואה. ורצה לומר לא ידעתי דבר זה לא על פי הנבואה ולא על פי רוח הקודש.

שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו לָמָּה? אֶלָּא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה. ראיתי דמכאן מביאים הוכחה גדולה וראיה עצומה שכל מעשיות הנזכרים בתלמוד לא הביאום אלא דרך משל וחידה, דהא מעשה זו אין דבר פלאי והוצרך לומר שמו ושם עירו כדי שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה, ואם כן כל שכן קל וחומר למעשיות הנפלאים ותמוהים כמו מאמרי רבה בר בר חנה (בבא בתרא דף עג:) וכיוצא. ובזה ישכר פה דוברי שקר המלעיגים על דברי חכמינו ז"ל בדברים שנראה פשוטן זר מאד, והוכחה גדולה יש מכאן והוא דבר נכון ויציב וברור.

כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ. נראה לי בס"ד הטעם כיון דהוא חייב מיתה בידי שמים כדאמר בברייתא לעיל, לכך רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ שהוא שליח מוכן לשליחות מן השמים כמו שנאמר (קהלת י, יא) אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ. או יובן בס"ד כיון דהורה הלכה חטא בפה ולכן רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ שהוא ממית בפה דוקא. או יובן הטעם כי תלמיד חכם צריך להיות 'נוקם ונוטר כנחש' (יומא כג.) ולכך זה שהורה בפני רבו ישלחו מן השמים במקומו את הנחש דתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש. או יובן בס"ד הטעם המורה בפני רבו חטאו ב' קול ' ו' דיבור ' [358] שעולה מספרם נָחָשׁ [358] לכך רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ. או יובן בס"ד זה שהורה הלכה נכנס בתחום שאינו שלו, ובזה עשה מעשה נחש שנכנס בתחום שאינו שלו לכך יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.

נִקְרָא 'חוֹטֵא'. קשה פשיטא כיון דאיכא איסורא וחיוב מיתה? ונראה לי רצונו לומר נִקְרָא 'חוֹטֵא' למקום אף על פי שדברים אלו מפני הכבוד של רבו הם שהם בכלל בין אדם לחבירו.

רַב הַמְנוּנָא רָמִי, כְּתִיב: (תהלים קיט, יא) "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ", וּכְתִיב: (תהלים מ, י) "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב". קשה, פסוק בִּשַּׂרְתִּי קדים והוה ליה למימר ברישא? ונראה לי בס"ד כי המקשן הוא עצמו התרצן, שבא לאוקים קרא של בְּלִבִּי צָפַנְתִּי מדבר בזמן הראשון שהיה עִירָא הַיָּאִרִי קיים, ופסוק בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק מדבר בזמן האחרון אחר שנפטר עִירָא הַיָּאִרִי, להכי נקטינהו בסדר הזמן דמוקים להו במסקנא.

לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁעִירָא הַיָּאִירִי קַיָּם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עִירָא הַיָּאִירִי קַיָּם. מקשים כיון דלדעת רוב הפוסקים סבירא ליה דאם נתן לו רבו רשות מותר להורות, אמאי עִירָא הַיָּאִרִי לא נתן רשות לדוד המלך ע"ה שהיה גדול הדור ומכוין להלכה תמיד כמו שאמרו (סנהדרין צג:) וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח), שהלכה כמותו בכל מקום? ונראה לי בס"ד לעולם נתן לו רשות, אך דוד המלך ע"ה לא סמך על נתינת הרשות מפני שהוא היה מלך, דאפשר לומר שנתן רשות מפני אימת מלכות וחשיב זה כמו אונס, וכמו שאמרו אם מלך בא על אשת איש אינה נאסרת על בעלה דנחשבת כאנוסה מפני אימת מלכות. ודע דמה שכתוב בפרק קמא דברכות (ברכות ד.) על הפסוק (תהלים פו, ב) כִּי חָסִיד אָנִי, שהיה דוד המלך ע"ה מורה הלכה למעשה, מוכרח לומר שזה היה אחר פטירת עִירָא הַיָּאִרִי.

כָּל הַמְשַׁגֵּר מַתְּנוֹתָיו לְכֹהֵן אֶחָד, מֵבִיא רָעָב לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד הטעם דעל ידי תרומות ומעשרות שנותנים ישראל תהא ברכה לעולם, וכמו שנאמר (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וכו' וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, וידוע דכל מתנות כהונה מסוגלים לדבר זה של הברכה וכרבוי העושים תתרבה הברכה. ולכן זה הנותן מתנות כהונה לְכֹהֵן אֶחָד נמצא אינו עושה מצוה שלימה לכבוד שמו יתברך שצוהו על כך, אלא מצורף בזה אהבתו להמקבל, וכיון דנחסרה שלימות המצוה נחסרה הברכה, לכך מֵבִיא רָעָב כי חסרון הברכה בצד מה קוראו 'רָעָב' ואדם גדול כדוד המלך ע"ה נמשך על ידי מתנות כהונה שעושה שפע רב של ברכה כפי ערכו, וכיון שהיה נותן לְכֹהֵן אֶחָד אז נעשה חסרון גדול בשפע הברכה והוא חסרון הניכר לכך הגיע החסרון למדרגת רָעָב, וגם משום שלא הגינה המצוה שלו לדחות הרעב מחמת חסרון שלימותה על פי שביארנו לכך נחשב כאלו בא הרעב בשביל זה. או יובן בס"ד הטעם שֶׁמֵבִיא רָעָב לָעוֹלָם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דהרעב בא על ידי חיבור שם הוי"ה דיודי"ן שהוא ע"ב עם שם אלקים ברבוע שהוא ר' [200] , כזה א ' א " ל אל " ה אלה " י אלהי " ם סך הכל ר', אך השבע יבא על ידי חיבור שם הוי"ה של מלוי ע"ב עם שם אלקים במלוי יודי"ן שעולה ש' ויהיה צירוף שבע. ולכן זה שֶׁנּוֹתֵן מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה לְכֹהֵן אֶחָד דנמצא הוא כופל המתנה לכהן זה פעם ושתים ושלש וארבע וחמש, לכך מדה כנגד מדה יצטרף שם ע " ב עם שם אלקים הכפול ומשולש ומרובע ומחומש שאז עולה ר ' ויהיה בזה צירוף רָעָב , מה שאין כן מי שנותן המתנות להרבה כהנים פעם לזה ופעם לזה, שאינו כופל ומשלש ומרבע במקום אחד, זוכה להביא שפע שבע על ידי מצותו שיתחבר ע " ב עם אלקי"ם דמלוי ש '.

כָּל דְּמוֹתִיב מִלָּה קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ, אָזִיל לִשְׁאוֹל בְּלָא וָלָד. נראה לי בס"ד הטעם הוא זלזל בכבוד רבו לכך לא יהיה לו בן שיכבדהו, כי התלמיד נחשב בן לרבו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ה, יח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי הֳ', והיינו רצונו לומר תלמידים. או יובן בס"ד הכונה דלא יהיה לו בן זכר אבל בת יהיה לו דהא יהושע היה לו בנות, ולכן דקדק בעל המאמר למנקט הכי אָזִיל לִשְׁאוֹל בְּלָא וָלָד, והדרך הזכר מוליך את האב לקבר ולא הבת, והוי מדה כנגד מדה, הוא זלזל בכבוד תורה לכך לא יהיה לו בן זכר שישנו בעסק התורה, אלא בת שאין לה מצות תלמוד תורה.

אָמַר לֵיהּ: עַל אֵיזֶה מֵהֶם בָּאתָ? אָמַר לֵיהּ: "עַתָּה בָּאתִי". מקשים כיון דתלת מילי הוו ביטול פריה ורביה וביטול תמיד וביטול תורה, למה אמר לו שבא על ביטול תלמוד תורה ולא אהנך תרתי נמי? ונראה לי בס"ד דאם לא היה ביטול תורה לא היה להם עונש על ביטול תמיד, כי לימוד התורה יספיק לזה דכתיב (ויקרא ז, לז) 'זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה' כל הקורא בפרשת עולה וכו' (מנחות קי.), וגם היה מספיק לפריה ורביה, כי בעסק התורה נעשה פריה ורביה בנשמות, וכמו שאמר בן עזאי מה אעשה נפשי חשקה בתורה (יבמות סג:), ופרש רבינו האר"י ז"ל הכונה שהיה עושה פריה ורביה בנשמות על ידי עסק התורה, ועיין לקמן במגילה מה שכתבתי בס"ד במאמר זה.

מְלַמֵּד, שֶׁלָּן בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה. נראה לי בס"ד המלוי נקרא עומק של אותיות הפשוט, והנה מלוי אותיות הֲלָכָה בזה ה" א ל מ " ד כ" ף ה" ה הוא אותיות פה אדם. וידוע כי לימוד התורה בקול ולא בלחישו, שבזה נתקן עון הפה של אדם הראשון אכילת עץ הדעת, מפני כי הוא הקול שלו לא נפגם בעון זה וכמ"ש רבינו חיד"א ז"ל. ולכן כיון שראה יהושע את המלאך חרבו שלופה הבין כי רמז לו שעתה צריך לעסוק בתורה בקול, כי קול התורה הוא המבטל חרב עשו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ולכן לָּן בְּעֻמְּקָה שֶׁל הֲלָכָה , שגרס בהלכות בקול לתקן פה אדם הרמוז בעומק אותיות ה' הֲלָכָה ' שהוא העלוי שלה.