בן יהוידע על עירובין נד:

"וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד תורה שבכתב תתייחס לעין, ותורה שבעל פה תתייחס לאזן, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא על ידי ראיית עין בספר תורה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא למודם יהיה למשמע אזן. וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על הפסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם. והנה תורה שבכתב היא מצויה ביד האומות אחר שהעתיקו אותה, אבל תורה שבעל פה אינה אלא ביד ישראל, ולכן תורה שבעל פה שהיא תלויה באזן מַעֲלֶה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ, כי אֹזֶן [58] עולה מספר חֵן [58] ובה ימצאו חֵן כי אינה מצויה אלא אצלם דוקא. ובזה פרשתי טעם בריש מסכת אבות (משנה אבות א, א) שפרט התנא שמות המקבלים את תורה שבעל פה שהם מ שֶׁה, יְ הוֹשֻׁעַ, זְ קֵנִים, נְ בִיאִים, אַ נְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, דראשי תיבות שלהם אזנים לרמוז כי תורה שבעל פה תלויה באזנים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ כי ישראל נקראו בתואר אָדָם , ושם זה לא ניתן לעכו"ם כמו שאמרו רבותינו ז"ל אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, גם יש לישראל תואר אחר שניתן להם דוקא, דכתיב (שמואל ב' ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. ושני תוארים אלו אָדָם ו אֶחָד עולה מספרם ח"ן [58] וזכו להם על ידי קבלת התורה, ולזה אמר ' וְיַעֲלַת חֵן ' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ הם תואר 'אָדָם אֶחָד'. ובזה פרשתי בס"ד (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד' מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, פירוש תואר ' אָדָם ' ותואר ' אֶחָד ' מֵאֶלֶף לשון אלוף, רצונו לומר מכח לימוד התורה מָצָאתִי ולקחתי אותם. ולכן תוארים אלו לא נאמרו בעצם אלא על הזכרים שהם חייבים בלימוד התורה, אבל אִשָּׁה שהיא פטורה מלימוד תורה בְכָל אֵלֶּה התוארים לֹא מָצָאתִי שלא נתנו לה בעצם כמו הזכר: ועוד נראה לי בס"ד לפרש מַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ דידוע בני נח אחיזתם ויניקתם בשם אלקים דוקא, לכן אין להם זכיה אלא באותיות 'במוכן' שהם אותיות הבאים אחר אותיות שם אלקים דהיינו בטבע דוקא שהוא המוכן בעולם הזה. אבל ישראל יש להם עוד אחיזה ויניקה גם בשם הוי"ה שפועל למעלה מן הטבע, לכן יש להם זכיה גם באותיות 'כו זו' [39] הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהוא מספר 'טַל' ולכן כתיב בישראל (ישעיהו כו, יט) טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, ולכן הם חיים בטל התחיה לעתיד. ולכן כתיב בהושע (הושע יד, ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וכתיב במיכה (מיכה ה, ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ' וכו'. והנה כתיב (דברים יג, ה) אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, ופרשנו בס"ד במקום אחר כי אחרי אותיות שם הוי"ה באלפא ביתא הם 'כו זו' שהוא מספר 'טַל' [39] ואחרי אותיות שם הוי"ה במילואם באלפין כזה י ו " ד ה" א ו א " ו ה" א [19] , הנה אותיות המלוי העומדים אחר אותיות הפשוט הם מספר י"ט, הרי יש שני בחינות בְּאַחֲרֵי הֳ' וצירוף שניהם ט"ל וי"ט הוא מספר חֵן [39+19= 58] וזכו ישראל לשני בחינות אלו של אַחֲרֵי הֳ' בזכות קבלת שתי תורות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובזה יובן ' וְיַעֲלַת חֵן ' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ , כי בעבור התורה זוכים לשני בחינות של אַחֲרֵי הֳ' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שעולה מספרם חֵן. נמצא ישראל מלבד שהם זוכים באותיות 'במוכן' הבאים אחר שם אלקים, עוד הם זוכים בשתי הארות של ט"ל ושל י"ט הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהם מספר חֵן, ובזה פרשתי בס"ד הטעם שנקראים ישראל עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו), כי יאמרו הגוים רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, והוא שתקח אות ח' מן חֵ ן הנזכר הרמוז אחר שם הוי"ה, ואותיות כ' מ' מן אותיות 'ב מ ו כ ן' שהם אחר שם אלקים יהיה מזה צירוף חָכָם. ותקח אות נו"ן הנשאר מן חֵ ן ואותיות בו"ן הנשארים מן ' ב מ ו כ ן ' נעשה בזה צירוף נָבוֹן , לכן נקראים עַם חָכָם וְנָבוֹן! ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב ואתחנן (דברים ד, ו) 'וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת' פירוש למה יאמרו עליהם עַם חָכָם וְנָבוֹן ? מפני מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו שזוכים באותיות במוכן הבאים אחר אותיות שם אלקים, וגם עוד כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו שזוכים באותיות הבאים אחר אותיות ה' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שזכינו בהם על ידי קבלת התורה שבכתב ושבעל פה, וזהו כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת , ומחמת שזכינו לכל הנזכר זכינו לתואר חָכָם וְנָבוֹן. מָה אַיָּלָה זוֹ , רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ [בּוֹעֲלָהּ] כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה [נד:] פירוש מחמת דרחמה צר זו היא סיבה שתהא חביבה על בעלה יותר שטועם תמיד טעם בתולה, כן התורה מה שסתם וחתם השם יתברך בכמה עזקאן עד שאין שאדם יוכל להשיג אמריה באמת, אלא על ידי חידוש הפנים שמחדשים בה שלא הרגישו בו קודם, מה שאין כן אם היו דבריה גלוים לא היה טורח ללומדיה להוציא דברים הסתומים ולראותם בעיניהם כחדשים בכל עת. ונראה לי לכך קראה אַיֶּלֶת [441] שהוא מספר אֱמֶת [441] , כי היא תּוֹרַת אֱמֶת ובזכותה יבא אֵלִיָּה הַנָּבִיא (מלאכי ג, כג) שהוא אותיות אַיָּלָה , ואותיות א " ל י " ה שנמשכים בשפע רב על ידי עסק התורה. " דַּדֶּיהָ יְרַוּוּךָ בְּכָל עֵת " (משלי ה, יט) [לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדַּד] ? מַה דַּד זֶה , כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ , מוֹצֵא בּוֹ חָלָב , אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה , כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן , מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם [נד:] נראה לי בס"ד הטעם שנמשלה התורה לדד מלבד טעם הגמרא, והוא כי בתורה יש ח' דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, הרי ארבע וארבע דבר והפוכו, לכך נקראת בשם דַּד שהוא שני דלתין שמספרם ארבע וארבע. ולכן אמרה תורה (משלי ח, לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, ולכן אמר מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, כלומר אין לו עת קבוע וידוע אלא בין ביום בין בלילה העיתות שוים אצלו, כן התורה אין לה זמן ידוע ללימודה דכתיב בה (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וכמו שאמר רבי ישמעאל לבן אחותו צא והבא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (מנחות צט:). ובאופן אחר נראה לי בס"ד, הטעם שנמשלה הנאת האדם מן התורה כהנאת התינוק מן הדד, והוא כי מצינו לרבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית מט, כה) ' בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם ' כשבירך יעקב אבינו ע"ה את יוסף הע"ה זכר את אמו וברכה, ואמר תתברך אותם השדים שהיו מניקים לך, ותתברך הרחם שהיתה נושאת אותך. ויש להקשות למה הקדים השדים לרחם, והלא הרחם נשאה אותו בזמן העיבור קודם שהניקו אותו השדים בזמן היניקה? ועוד למה בירך שתי אברים אלו יותר משאר איברים, והלא אמו גם בידיה טרחה ויגעה הרבה בשמושו וגידולו? ופרשתי בס"ד כי יש לאדם הנאה מן רחם אמו שיש בה יתרון על שאר הנאות שיש לו משאר איברים, והיינו כי שאר איברים הנאתו מהם לעתים ידועים, שיש כמה עיתות שהם בטלים, כגון זמן שינה וזמן עסק שאין הולד נהנה מהם אותה שעה, מה שאין כן הרחם בזמן העיבור שהיא מטתו של תינוק שנושאה אותו בימים ובלילות ובעת שינה ובעת העסק. ועוד יש יתרון אחר בדדים של האם שהתינוק יונק מהם שאינו נמצא זה בשאר איברים, והוא כל איברים של האם מביאים הנאה לולד מבחוץ, אך הדדים מביאם ההנאה לתינוק מבפנים מתוך גופה, שהחלב נמשך לולד על ידי הדדים מפנימיות גופה של האם, שהוא יונק ושואב מתמצית גופה וכוחה, וזה אינו נמצא גם ברחם בזמן ההריון, כי הרחם בעת שנושאה אותו אינו נותנת לו מכוחה ומתמציתה כלום, שאינה חסירה כלום על ידי שהיא נושאתו. ולכן אף על פי שנמצא יתרון ברחם על שאר איברים מפני שהנאה שלה תמידיית בכל רגע, הנה היתרון הזה שנמצא בשדים שהאשה נותנת מכחה ועצמותה אל הולד, שאנו רואין שניכר ביניקה חסרון כוחה וחלישותה, הוא יותר מעולה ומשובח מאותו היתרון הנמצא ברחם, לכך יעקב אבינו ע"ה בירך שתי איברים אלו שהם שדים ורחם שיש בהם יתרון בהנאה, והקדים השדים לרחם מפני כי יתרון הנמצא בשדים הוא יותר מעולה ומשובח. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון במאמר הגמרא בתרא (בבא בתרא ט:) דקאמר התם בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם? והיה רב ששת משיב לו תשובות, והיה רב אחדבוי דוחה את התשובות של רב ששת, וגם היה שוחק מעט מפני כי רב ששת היה נכשל בתשובותיו, ומחמת כן חלשה דעתו של רב ששת ולכן מן השמים תכף ומיד הענישו את רב אחדבוי שנתאלם ונשתכח תלמודו ממנו! ובאה אמו של רב ששת ובכתה לפני רב ששת בנה וצווחה קמיה שיתפלל על רב אחדבוי שיתרפא, כי נכמרו רחמיה עליו ולא השגיח בה עד שהוכרחה לגלות דדיה לפניו, ואמרה לו: ראה דדים הללו שינקת מהם! וקם והתפלל עליו ונתרפא עיין שם. וצריך להבין למה הוצרכה לגלות דדיה ולבקש בעבור הנאה שהיתה לו מהם, ולא פשטה ידיה לפניו לבקש בעבור הנאה שהיה לו מהם ביגיעה של שימוש וגידול אשר שמשתו וגידלתו ביגיה כפיה? ובזה ניחא כי הנאה זו שהילד נהנה מהנקתו חלב מן הדדים היא גדולה מכל הנאות אשר נהנה הולד מאמו, מפני כי ביניקה היא נותנת מכחה ועצמותה לתינוק שנחסר כחה ביניקתה אותו, ולכן הוצרכה לעשות דבר חוץ מן השורה לגלות דדיה לבקש בעבור הנאתו שהיה יונק מהם. ולכן הנאת האדם מן התורה תדמה להנאתו מיניקה של הדדים, כי האדם בעסקו בתורה הוא מתחכם מגופה של תורה ומן פנימיות שלה, כמו שכתוב (משלי יט, ח) תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, וכן הוא אומר (משלי ט, ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, (משלי א, ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, כי היא תתן לו השגה להבין דבר מתוך דבר, כמו שנאמר (תהלים קיט, יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. ומאחר דיתחכם על ידה להבין דבר מתוך דבר, נמצא דמיונה לשידים שהם מהנים לאדם בכח היוצא מבפנים מתמצית הגוף ותוכיות שלו, ולכך נמשלה לדדים, מַה דַּד כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב שהוא דבר היוצא ומתמצא מכח הפנימי של הגוף, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם שׁוֹנֶה בָּהֶם מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם , פירוש משיג מכחה להבין דבר מתוך דבר שהוא יונק מפנימיות גופה של תורה.

וּמָצָא נָחָשׁ שָׂרָף עָלָיו. נראה לי בס"ד הא דשלחו לו מן השמים את הנחש להיות שומר לבגדו, מפני כי התורה מטהרת את בגדי הנפש מזוהמת הנחש, דעל ידי עסק התורה יהפך כתונת עור לכתונת אור, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ, יב) בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב (בראשית ג, כא) וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת אוֹר, וכל אחד מתקן ומטהר בגדי נשמתו מזוהמת הנחש כפי ערך לימוד תורתו. ולכן להורות שהוא פעל ועשה בתורתו טהרה בבגדי נשמתו מזוהמת הנחש, שלחו את הנחש להיות שומר לבגד של גופו, ולכן הנחש היה מין שרף, כי שָׂרָף בהפוך אתוון שפר, והתורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר (בראשית מט, כא), שרמזו בזה על למוד התורה שהיה הוגה באמרי שפר.

"יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין", שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אם יש דין אמת למטה אין דין למעלה, ואם אין דין אמת למטה יש דין למעלה. ולפי זה אלו הדנין דין אמת למטה דמסלקין הדין מלמעלה הנה הם יושבים על הדין שאין הדין למעלה מהם, ולכן קראם יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, מה שאין כן אם אין דנין דין אמת למטה אז נעשה הדין למעלה, ונמצא הדיינים יושבים תחת הדין הנעשה למעלה.

'וְהוֹלְכֵי', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. נראה לי בס"ד הטעם שקראם 'הולכים' כי דרכם של חכמים הראשונים היה שבכל עת שהם הולכים לאיזה מקום מתייעצים בתורה שאומרים לינוקא 'פסוק לי פסוקך' וכמו שכתוב בגמרא על רבי יוחנן, ולכן קרא דוד המלך ע"ה לתורה בשם אנשי עצה, דכתיב (תהלים קיט, כד) גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי. וכן אמרה תורה (משלי ח, יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, וכן אמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וְנוֹתֶנֶת לוֹ עֵצָה וכו' ולזה אמר דכתיב (תהלים קיט, א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ', ולכן אמר כאן ' וְהוֹלְכֵי ' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שעושים הליכתם על פי המקראות של התורה שמתייעצים במקרא.

'שִׂיחוּ', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, שֶׁכָּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי על פי מה שכתוב בגמרא דחולין (חולין דף קיא:) דלמדו הלכה דנותן טעם בר נותן טעם דאסור מן שיחתו של רב דאמר יהיב טעמא כולי האי עיין שם. גם עוד הכונה אפילו תראה שמספרים מעשיות אין כונתם כספור פשט הדברים, אלא מעשיות אלו אשר נראי שיחה בעלמא הנה הם באמת דברי תורה.

לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים. פירוש יִחְיֶה לשון יניקה, כמו רואין מהיכן ירק זה חי, שלא יהיה לו יניקה ממנה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים בהשגתו בה כי תשתכח ממנו.

צַיָּד הָרַמַּאי יַחֲרֹךְ. נראה לי האי ערמה דנקיט הכא הוא רצונו לומר חכמה, על דרך מה שאמר הכתוב (בראשית כז, לה) בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ, ותרגם אנקלוס בא אחיך בְּחָכְמְתָא. או יובן רַמַּאי כמשמעו, שהוא ערמנות שמרמא את החומר שלו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל על דוד המלך ע"ה בפסוק (תהלים קיט, נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, שמשכים ואומר לבתי טרטייאות אני הולך וכן שבזה הוא מרמה החומר שלו שלא תתגבר עליו תאותו. ועל זה אמר (משלי ח, יב) אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה.

מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁצָּד צִפֳּרִים. נראה לי בס"ד הטעם שהמשיל את החכם לצייד, כי הוא על ידי עסק התורה צד נשמות ממדור הקליפות שהם עשוקות שם, והנשמות נקראו צפרים כמו שכתוב בתיקונים על הפסוק (דברים כב, ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר, ולכן המשיל את החכם לצייד שצד צפרים. ובזה יובן רמז הכתוב (ישעיהו סו, יב) עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ, רצונו לומר עַל תלמידי חכמים שהוא עַל ניצוצי נשמות בלימודו תִּנָּשֵׂאוּ יהיה לכם נשיאות ראש.

וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד, יַרְבֶּה. נראה לי בס"ד הטעם שכפל בעל המאמר את הלשון 'עַל יָד' רמז לפי דרכו שצריך לעסוק בארבע חלקים של תורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] אשר הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה הרמוזים בכ"ח פרקים של אצבעות שתי ידים ימין ושמאל. כי ידוע דארבע אותיות השם במלוי מילואם הם כ"ח אותיות, ונרמזים בי"ד פרקי אצבעות הימין ובי"ד פרקי אצבעות השמאל וכמו שכתוב בדברי רבינו האר"י ז"ל. ולזה אמר וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד כפל הלשון, לרמוז על ימין ושמאל שבהם רמוזים ארבע אותיות שכנגדם יש פרד"ס הרי זה יַרְבֶּה. ומאן דדריש הֶבֶל לַחֶבֶל, כי אות ה"א תתחלף באות ח' באותיות אחה"ע:

בְּדִידִי הֲוָה עוּבְדָא וְאִתְקַיֵּים בִּי. כך הגרסא בעין יעקב. וכונתו לומר מתחילה הייתי עושה חֲבִילוֹת ולא היה לה קיום, ואחר כך עשיתי עיצה זו ד'קֹבֵץ עַל יָד' ונתקיימה אצלי. ורמז בתיבת בְּדִידִי שהוא בַּיָּד יָּד על פי ביאור שפרשנו בכפל הלשון וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד.

חַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת אֶת תַּלְמִידָיו אַרְבַּע פְּעָמִים. נראה לי בס"ד טעם לארבעה, מפני שהאדם גופו בנוי בארבעה יסודות וצריך למשוך כח הזכירה מן ארבע אותיות שם הוי"ה לארבע יסודות שבו ולגרש משם כח השכחה, ובזה יתגברו ארבע כוחות הנפשיות שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ונשמה לנשמה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי ל, כא) 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת' פירוש כי התורה מכונית בשם 'אֶרֶץ' וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל ובמקום שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ כי עדיין לא נשלם בשלשה פעמים בנין שלה בכח הזכירה, אך תַחַת אַרְבַּע שלמדה ארבע פעמים אז לֹא תוּכַל לשלוט שְׂאֵת , היא הסטרא אחרא מלשון שאת וסחפת, כי כח השכחה נמשך מן הסטרא אחרא שמכונית בשם ספחת ושאת.

וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ. נראה לי בס"ד פִּרְקוֹ וּפִּרְקָן לשון זמן, כמו שאמרו על הלל תקנו לאומרו על כל פרק ופרק (פסחים קיז.) וכן אמרו על בעל תשובה, באותו פרק באותה אשה באותו מקום (יומא פו:), וכן הכונה כאן פִּרְקוֹ וּפִּרְקָן רצונו לומר על הזמן, כי אהרן הכהן ע"ה מחמת שיש לו השגה גדולה בחכמה הוא קולט ההלכה ולומדה דרך משל בחמשה דקים, ובניו בעשרה דקים, וזקנים ביותר מזמן זה, שכל אחד זמן הלימוד שלו הוא כפי כח השגתו ואינם שוים כולם בשיעור הזמן. ולזה אמר פִּרְקוֹ , רצונו לומר זמן הראוי לו לפי ערך גודל חכמתו והשגתו. ולהכי מקשי נְעַיְלוּ כּוּלְּהוּ ואז משה רבינו ע"ה ישנה לכולם שיעור זמן ארוך שצריך להמון העם, ואף על פי שאהרן ובניו אין צריכים לאורך זמן זה, מה בכך אם ישבו שיעור זמן יותר ממה שצריך להם? ומתרץ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וכו', כי מאחר ששונה לכל אחד ואחד שיעור זמן קצר הראוי לי בזה ניכר גודל חכמתו של אהרן על בניו, וגודל חכמת בניו על זקנים, וגודל חכמת זקנים על שאר העם. ונראה לי בס"ד לסברת רבי עקיבא דבעינן ל ימוד ס ידור פ נים, ראשי תיבות פלס שצריך לשקול בפלס דברים אלו לעשותם.

וְלֵיעוֹל אַהֲרֹן וְלֵילִיף מִמֹּשֶׁה? וְלִיעַיְלוּ בָּנָיו וְלִילְפֵי מֵאַהֲרֹן? וְכוּ'. קשה מה הרווחנו באופן זה כדי שיקשה לעביד הכי ולא לעביד הכי? ונראה לי דזה האופן עדיף, משום דבזה ליכא טירחא על משה רבינו ע"ה להשמיע קול גדול שיגיע לכל ששים רבוא ישראל, וכן אהרן וכן בניו לא לטרוח כולי האי להשמיע קול לכל ששים רבוא, ורק הזקנים שהם שבעים יגיע לכל אחד פחות מעשרה אלפים בני אדם להשמיע קולו להם בלימודו אותם? ומתרץ אף על גב דאיכא טרחא צריך שיכנסו כולם לפני משה רבינו ע"ה ללמוד ממנו, כיון דמפי הגבורה שמע מסתייעא מילתא. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחריתי, השתא דמשני כיון דמשה רבינו ע"ה למד מפי הגבורה מסתייעא מילתא תחזור קושיא ראשונה לדוכתא, שיכנסו כולם בבת אחת וילמדו ממשה רבינו ע"ה? כי מאחר דמסתייעא מילתא טפי לא משגחינן בעבור הכבוד! וכפי האמור ניחא, דבזה האופן צריך דמשה רבינו ע"ה ילמד את כולם וישמיע קולו לכולם ארבעה פעמים, ואיכא בזה טרחא טובא.

כֵּיוָן דְּמִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר, מִסְתַּיְעָא מִלְתֵּיהּ. קשה איך המקשן לא סלקא דעתך תירוץ זה, והלא דבר זה מפורש בברייתא שעשה קל וחומר 'וּמָה אַהֲרֹן שֶׁלָּמַד מִפִּי מֹשֶׁה וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אַרְבָּעָה' וקל וחומר זה בנוי על סברא זו, דמאחר שלומד מפי הגבורה מסתייעא מילתיה, דבלאו האי סברא מאי עביד קל וחומר? ונראה לי בס"ד דהמקשן הבין הקל וחומר כך, וּמָה אַהֲרֹן שהיה אדם גדול שזכה לשמוע מִפִּי מֹשֶׁה הוצרך ללמוד ד' פעמים, וכן מֹשֶׁה רבינו ע"ה שזכה ללמוד מִפִּי הַגְּבוּרָה עם כל זה הוצרך ללמוד אַרְבָּעָה פעמים, הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?!

רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי. נראה לי בס"ד טעם לְאַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, כי אותו תלמיד היתה גוברת עליו השכחה ביותר, וידוע כי השכחה באה מצד הקליפה הנקראת ' רע עין ' [400] כי רעה עיניה בתלמידי חכמים ששונים הלכות, ולכן כשהיה שונה לו אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי היה נשבר כח הקליפה הנקרא 'רע עין' שהוא מספר ארבע מאות שמתחלק לארבע מאות כוחות בסוד (בראשית לב, ו) בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. גם עוד אותו תלמיד היה משליך תלמודו על ידי השכחה, וכאשר תני ליה אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי כמנין 'מַשְׂכִּיל' [400] היה מתהפך לו צירוף מַשְׁלִיךְ [400] לצירוף מַשְׂכִּיל שהוא ארבע מאות.

נִיחָא לָךְ דְּלִיסְפוּ עַל חַיִיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁנֵי? אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי. הא דזכה לכולי האי בשביל יגיעת ת' זמנין שהוסיף באותו היום בלבד, ולא זכה בעבור יגיעתו בזה בכל יום ויום, היינו כי איכות ת' זמני הנוספים אין לה שיעור, מפני כי לפי טבע האנושי היה לו לכעוס עליו שאיבד טרחתו בכדי, והוא לא מבעייא שלא כעס אלא חזר ולמדו עוד ת' זמני בפנים צהובות ובשמחת לב, אחר שהוא יגע עתה הרבה מחמת ת' הראשונים ולכך זכה בעבורם לכל שכר הגדול הזה. מיהו עדיין יש להקשות בשלמא חיים של ת' שנה שייכי לפועל טוב שעשה, מדה כנגד מדה, אך עלמא דאתי מה שייכות יש לה בפועל זה של ת' זמני? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב באדרא, מנהירו דההוא חוורא ירתין צדיקייא ארבע מאה עלמין דכסופין ועלמא דאתי, כמו שנאמר (בראשית כג, טז) אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף וכו', נמצא עונג עולם הבא יש בו מספר ארבע מאות. או יובן התורה נתנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד עולם הבא, ויש בתורה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וידוע כי בבריאה כל המספר הוא בסוד המאות, אם כן אלו הד' חלקים של פרד"ס הם סוד ארבע מאות, ולכן בזכות ששנה לו ארבע מאות פעם כנגד שורש התורה שהוא בבריאה אמר לו שיזכה לעלמא דאתי שהיא סוד הבריאה. ועוד נראה לי בס"ד להסביר הטעם יותר, כי משורת הדין חייב הרב לשנות לתלמידו ארבעה פעמים, אך רבי פרידא נהג טובת עין לשנות לתלמידו ארבע מאות פעמים, נמצא עשה מאות במקום אחדים, לכך אמר לו שיזכה לעלמא דאתי שהוא סוד הבריאה ששם המאות הם במקום האחדים, ונמצא אותו היום ששנה לו ארבע מאות כפולים שהם ב' פעמים אות ת' שבראש וסוף ת פאר ת , וזו היא הפעולה והפועל שהוא רבי פר יד א נרמז באותיות אמצעיות של תפארת שהם פאר , והם אותיות פאר שישנם בשמו של רבי פרידא, כי אותיוות שמו הם יד פאר , והיינו 'יד' רצונו לומר מקום פאר שנעשה לי פאר גדול באותו היום על ת' פעמים ראשונים ות' פעמים השניים.

אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ. יש להקשות לפי פשט הדברים שבני דורו הם הנמצאים במשך שנות חייו בעולם הזה, נמצא נוספה הבטחה של בני דורו על חד ארבע ממה שהיתה בתחלה בהכרזת בת קול, יען כי עתה שזוכה להוסיף לו ת' שנה, נמצא שכל הנמצאים במשך ת' שנה נקראים בני דורו שצריך שיבואו לעולם הבא? ונראה לי בס"ד כי ביאור דבר זה כבר נתבאר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דאין הכונה על הנמצאים בעולם הזה במשך שנות חייו שחי בעולם הזה, אך סוד הענין הוא דכל הנשמות מתחלקים לששים רבוא שרשים מחולפים זה מזה, ובכל שורש יש ס' רבוא ניצוצות נשמות. והנה כל הניצוצות התלויים בשורש נשמת רבי פרידא נקראים בני דורו אף על פי שאין כולם נמצאים יחד עמו בזמן אחד, אלא מיום בריאת הנשמות עד לעתיד לבא כל אחד מתגלגל בזמן הראוי לו עד שנשלם להתקן. והנה בקצת שרשים יארע שאיזה ניצוץ נשמה פרטית תלך לאיבוד, שנשארה בתכלית סיום הצירוף והזיקוק בסיגים האחרונים, ואינה יכולה להצטרף מרוב דקותה ורבוי הסיגים, אשר עליה נאמר (ישעיה סו, כד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים וכו', לכן הבטיחו השם יתברך שבכל ניצוצי הנשמות שבשרש רבי פרידא כולם יתוקנו על ידי הגלגלולים ולא ישאר אפילו אחד מהם שיאבד ח"ו, וזה בזכותו כי השרש הטוב כל ענפיו נתקנים עד כאן לשונו יעויין שם. נמצינו למידין דאין הכונה שיבואו לעולם הבא בעודם רשעים בלתי תיקון, אלא הכונה שיתוקנו על ידי גלגולים ויצליחו בתיקונם, שלא ישאר אפילו ניצוץ אחד אבוד שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. ונמצינו למידין גם כן דאומרה בני דורו אין הכונה על הנמצאים בעולם הזה במשך שנות חייו, אלא הכונה על אותם ניצוצות נשמות שבשרשו שבכל שורש יש ששים רבוא ניצוצות נשמות ואלו נקראים בני דורו, והשתא בזה נתבארה חקירתינו דאחר שאמר הקב"ה תנו לו זו וזו לא נשתנית הבטחה של בני דורות על הכרזה שהכריזה בת קול להיות נוספת על חד ארבע.

אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין. נראה לי בס"ד דלעיל אמר רבא 'כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר' והכונה שיש לתורה דין בשר דקיימא לן אם נתעלם מן העין נאסר, אך הוטל בו סימן דהיינו שתי חותמות לא יאסר, וכן התורה אם תתעלם מעין שכלו של אדם תשכח ממנו, ובאמת מוכרח שתתעלם איזה שעה בעת שעוסק במלאכתו, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, לכך צריך לעשות לה סימנים כדי שלא תשתכח. ולזה אמר אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין לשון רבים דהיינו סימן בתוך סימן, כי סימן המובהק הוא שיהיה כפול, כאשר תמצא באותיות סימן שיש במילואם עוד סימן כי מלוי אות ס מך הוא מספר ס' ומלוי י ו " ד הוא גם כן עשר, ומלוי נו" ן הוא גם כן נו"ן, ומלוי מ" ם גם כן מ"ם, ולכן אומרים 'סימן בתוך סימן סימן מובהק' דוגמת חותם בתוך חותם האמור בדין הבשר. ולזה אמרו (משנה אבות א, א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי ולא אמר בְּסִינַי אלא מִסִּינַי, כי בתיבת מִסִּינַי יש צירוף אותיות סִימָן שגם הוא קבל התורה על ידי סימנים. ולכן א"ל (דברים לא, יט) שִׂימָה בְּפִיהֶם 'ב' פִּיהֶם' כי ב' פעמים פ' עולה מספר סִימָן [80×2=160] .

רָבָא אָמַר: עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה. נראה לי בס"ד הכונה שתלמוד הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות ראש השנה בראש השנה, הלכות יום הכיפורים ביום הכיפורים, הלכות חג בחג, הלכות חנוכה בחנוכה, הלכות פורים בפורים, דאם לומד הלכות בעיתם חשיב לימודו הלכה למעשה ועל ידי כך יתייסדו בלבו ולא ישכחם. ולפי זה מה שאמר ר"א עֲשֵׂה מוֹדָעִים ומה שאמר רבא עֲשֵׂה מוֹעֲדִים תרווייהו הם רפואה ותיקון להתייסד דברי תורה בלב שלא ישכחם. ולכן אדברי תרווייהו סמיך דברי רב אבדימי דדריש שצריך האדם לעשות תרופות לקיים לימודו בידו שלא ישכחהו, ולכן אחר שאמר דברי רבא שאמר עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה אמר וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי. מיהו לפירוש רש"י ז"ל שפירש 'מועדים עתים לתלמידים שידעו עת לבא ולשנות' צריכים להבין איך קאמר 'וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי' דמה שייכות לזה עם זה? ונראה לי בס"ד דגם לפירוש רש"י ז"ל תועיל קביעות עתים ללימוד התלמידים שעל ידי כך תהיה התורה שמורה אצלם, שאם לא ידעו עת שמתחיל הרב ויבואו כולם בבת אחת, אלא יבא זה בראש וזה באמצע אין התורה מתייסדת בלבבם, כי יזדמן דבר שהרב אומר בו שלש וארבע פעמים כדי שישתמר בלב השומע, ואלו השומעין אם לא יבואו כולם ביחד יש שומע חציים ויש מקצתם ויש רובם, ואין בשמיעתו כדי סיפוק המועיל לשמירת התורה בקרבו, ולכן אמר 'וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי' שצריך האדם להשתדל לעשות סיבות אשר בהם תתקיים ותשתמר התורה אצלו. והנה רבה דריש מוֹדָע לַבִּינָה כמו שאמר המהרש"א ז"ל שהוא ממילות הפכיות כמו כבש כשב שלמה שמלה. ועוד נראה לי וּמוֹדָע להיפוך דמוע שהוא לשון תערובות ובלילה שיבלול וידמע לימודו בכל יום בתנ"ך ומשנה וגמרא והלכות וקבלה, וכמו שאומרים בסדר חק לישראל.