בן יהוידע על חולין ז:

עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים. קראה עֲנִיָּה כי ממעשיה נראה שמגולגלת בה נפש אדם והיא אשר היתה מעוררת אותה בדברים של חסידות לעשותם וכיון דנפש אדם מתגלגלת בבהמה ודאי אין עניות יותר מזה ולכך קראה עֲנִיָּה דקאי על נפש המגולגלת שבה והרב פתח עינים ז"ל כתב בשם המקובלים שהיה מגולגל בה נפש ישמעאל עיין שם. ובדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות מפורש ענין חמורתו של רבי פנחס בן יאיר שהיה בקי בכל אותם הדברים שספרו חכמינו ז"ל עליו עד שכמעט יתבהל האדם בדברים ההם ויש מהם מוציאין הדברים מפשטן שאינן יודעין לדרוש! אבל דע שורשו של דבר כי הדברים הם כפשטן וטעם הדבר הוא כי החמור ההוא היה מבורר ומתוקן לגמרי בכל הצריך לו כפי בחינתו ולא נתברר כשאר הבהמות המתבררות על ידי אדם אמנם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו והוברר ממש כמו שאר הבהמות שנבראו בששת ימי בראשית. ודע שאותם הבהמות שהובררו מששת ימי בראשית היו מעולים יותר ממדרגת האדם של עתה אחר חטא אדם הראשון ולכן אין לתמוה מן החמור ההוא שהיה מכיר מה שלא היו מכירין החכמים אשר בזמן ההוא וזהו מה שאמרו בגמרא (שבת קיב:) על רבי זעירא שאמר אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ומזה תוכל לשער מדרגת האדם אחר אשר יוברר ויתוקן בכל הצריך לו כמה מעלתו גבוה לאין קץ וכו' עיין שם. ונמצא לפי דברי רבינו ז"ל הנזכר חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא נתברר כשאר בהמות המתבררות על ידי אדם כי אם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו ובזה יובן מה שאמר להם ' עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ ' הולכת דייקא שאינה צריכה לתיקון של אחרים כי היא מתוקנת מעצמה לעשות רצון קונה ' וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים ' אתם דייקא שמדרגתכם פחותה ממנה כי מדרגתה מעולה ממדרגתכם מאכילים אותה טבלים דייקא שהוא דבר שאינו מתוקן הלא בטבל אי אפשר להכשל אלא רק אדם שאינו מבורר ומתוקן דאז אפשר שיכשל בטבל שאיני מתוקן מפני שהוא עצמו טבל אך זו כבר מתוקנת ומבוררת, איך תכשל לאכול טבל שאינו מתוקן? על כן הרגישה וידעה זאת ולא אכלה. ולפי זה מובן שפיר נמי מה שקראה עֲנִיָּה כי מדרגתה מעולה ומתוקנת יותר משאר בני אדם ודא עקא שלמראה עינים נחשבת כשאר בהמות הפחותים מבני אדם.

שָׁמַע רַבִּי, נָפַק לְאַפֵּיהּ. בסוף שער הגלגולים כתב מהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל דתרי רבי פנחס בן יאיר הוו והראשון נפטר בחיי רשב"י כנזכר בריש אדרא של האזינו והשני היה בן בנו של הראשון והוא אשר נפק רבי לאפיה ודבר עמו במכלתין עיין שם וזה אמת וברור.

יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם. עיין פירוש רש"י ז"ל. ויש להקשות שכח של קדושים הוא מצד ערוה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כד, ו) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ומה שייכות לזה הכא בענין אורחים? ונראה לי בס"ד כונתו לומר אל תחשוב שאני נמנע לבלתי התארח אצל בעל הבית מפני שחושש אני פן תבא אשתו של בעל הבית ותדבר עמי או תלך לפני ואבא לידי הרהור ח"ו זה אינו כי ישראל קדושים הם ויש להם צניעות גדולה לנשים שהוא גדר ערוה וברור לי שלא תתראה לפני וכל שכן שלא תדבר עמי. ודע כי מה שאמר לו 'רְצוֹנְךָ סְעֹד אֶצְלִי' ואמר לו 'הֵן' השיבו הֵן על הרצון רצונו לומר שיש לו רצון בכך אבל אין הכי נמי הוא אינו יכול לקיים אותה שעה את הרצון הזה בפועל מפני שהיה טרוד במצוה.

כִּי אָתָא אִיתְרַמִי עַל בְּהַהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווּ קַיְּמִין בֵּיהּ כּוּדְנַיְתָא חִיוַרְתָּא. קשא איך רבינו הקדוש הכניס לביתו מזיקין אלו, ומאי סלקא דעתיה מעיקרא? ונראה לי בס"ד דאותם הכודנייתא שלח אותם המלך אליו מנחה כי היה אוהבו הרבה ומשום כבוד מלכות הוכרח להניחם אצלו דגנאי למכרם או ליתנם במתנה והא דאמר קטילנא להו הכונה על ידי סם דליכא צער בעלי חיים.

גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (מלכים ב יג, כא) . פירש רש"י ז"ל דדייק לה משום דבמיתתו החייהו בנגיעה ולא הוצרך לטרוח כאשר טרח בבן השונמית שהחייהו בחייו. והקשו התוספות אם כן מאי פריך 'וְדִלְמָא לְקִיּוּמֵי בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ' דאין הכי נמי החייהו לקיומי ברכתא דאליהו? אך אכתי משמע דגדולים במיתתם כי אחר מותו החייהו בנגיעה בלא טורח ובהיותו בחיים הוצרך לטרוח עד שהחייהו. ונראה לי בס"ד דמה שהחייהו בנגיעה בלא טורח אין זה יתרון כי זה הדבר מוכרח להיות כך יען כדי לקיים ברכת אליהו זכור לטוב צריך להחיות שנים בעודו בחיים וזה שהחייהו אחר מותו אין בו כדי סיפוק להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב כיון דלא החייהו בעודו בחיים כאשר ברכו אליהו זכור לטוב ועל כן הוצרך הדבר להיות כך לפייס דעתו של אלישע הנביא ע"ה שיתרצה בכך להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב דאף על גב דברכתו שיחיה שנים בעודו בחיים הנה צריך שיחייהם שניהם בטרחה ויגיעה אך עתה אף על פי שהחיה השני אחר מותו יש כאן יתרון דהחיהו בלי טרחה ויצא זה היתרון שהחיהו בנגיעה כנגד היתרון שהיה ראוי להיות שיחייהו בחיים. ומה שהקשה הרי"ף ז"ל אדרבה יש לדון להפך דהא בחייו החייהו לגמרי ואחר מותו לא החייהו לגמרי דהא קאמר לביתו לא הלך? נראה לי בס"ד דאם לביתו לא הלך אלא חזר ומת אין זה החסרון מצד הנביא ע"ה כי הוא החייהו ממש אך מזלו גרם שיחזור וימות. ומה שהקשה עוד הרי"ף ז"ל הלא גם בחייו לא הוצרך להניח פיו ברפואת נעמן? עיין שם. ונראה לי בס"ד ברפואת נעמן עשה תפלה כי מה שאמר לו וישוב בשרך לך וטהר דברי תפלה הן שנתכוון בהם לתפלה ולפי זה עיקר ההפרש היא משום דהכא בקש רחמים והתם בקבר לא בקש ולא דבר כלום והחייהו בנגיעה בלבד.