בן יהוידע על חגיגה ג:

וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ: (קהלת יב, יא) "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" וכו'. נראה לי בס"ד נקיט ארבעה דברים: (1) דָּרְבֹנוֹת (2) מַשְׂמְרוֹת וּנְטִיעוֹת (4) וְאַסּוּפוֹת כנגד ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שיש בתורה. או יובן כנגד ארבעה חלוקות שהאדם מתחכם מצדם האחת מרבו והשניה מחביריו והשלישית מתלמידיו והרביעית מפאת עצמו מניה וביה כאשר חוזר על תלמודו לשנותו כמה פעמים בזה את זה, וכל אלו הלימודים נתנו מרועה אחד. ומה שאמר אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מִטַּלְטְלִין? פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הכונה שמא תחשוב דברי תורה הם כתורה של פלסופיא שכל דור סותר דברי דור שקדם לו ועושה לו תורה חדשה ונמצא שחכמה מטלטלת מאחד לאחד תחלה היתה של ארסטו ונדחו דבריו ונקראת על שם אחרים וגם אלו נדח דבריהם ונקראת על שם דור שאחריהם וכעל זה הדרך ושמא תחשוד גם התורה כך שכל דור דוחה דברי תורה שנאמרו בדור שקדם ונקראת החכמה על שם השני וכן על זה הדרך? תַּלְמוּד לוֹמַר ' וּכְמַשְׂמְרוֹת ' שהיא קבועה על שם האומרה לדורי דורות. עד כאן דבריו נר"ו.

אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. הנה נודע דאפרכסת הוא כלי השייך לטחינה שקורין אותו בלשון ערבי דל"ו מאל טוואחי"ן ודרכו להיות רחב מלמעלה וצר מלמטה ותכונת זה הכלי רמז ללימוד שהוא שני לימודים שהם גרסא וסברה והגרסא אין ללמוד אותה אלא מן רב אחד ולא ירחיב הלימוד הזה ללמדו מכמה רבנים כדי שלא ישתבש ולזה רומז צד אחד של הכלי שהוא צר מלמטה ולימוד הסברה נכון ללמדו מן כמה רבנים כדי שיתחכם יותר ולזה ירמוז צד אחד של הכלי שהוא רחב מלמעלה. ונראה לי בס"ד רמז בשם האפרכסת שני דברים שהם תועלת להשגת הלימוד שהם ענוה ונניעות והיינו אפרכסת היא מלה מורכבת שהוא 'אפר כסת' דהיינו אפר ענוה דכתיב (בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, וכסת כסוי וצניעות דכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, וכן אמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן טז:) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר והיינו על לימוד הנסתר.

אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֵין דּוֹרוֹ יָתוֹם. נראה לי בס"ד יש חכם דורש ברבים דברים פשוטים והמון העם שהם עמי ארצות יהיה אצלם דרוש זה חידוש ונהנים ממנו כי אלו גם דברים הפשוטים אין להם ידיעה בהם וכשידרשו אותם להם יבינו אותם מחמת שהם פשוטים אך החכמים היושבים גם כן שם לשמוע נעשו יתומים מאותה דרשה כי דברים הפשוטים מה חידוש מוצאים בהם דידועים הם להם ונחשב להם כאלו הדרשן קרא לפניהם אל־ף בי־ת גימ־ל דל־ת דמה חידוש יש להם בקריאה זו? ונמצא נעשו יתומים מאותה הדרשה שלא למדו ולא קבלו ממנה כלום! ויש חכם שדורש ברבים דברים עמוקים וחריפים ופלפול וסברות רבות ומזאת הדרשה נהנים החכמים מביני מדע כי לומדים חידושי תורה וסברות וחילוקים ועניינים וביאורים נחמדים בדרשה זו אך המון העם שהם עמי ארצות היושבים שם נעשו יתומים מאותה דרשה דאינם מבינים מדברים אלו כלום וכאלו החכם הזה דורש להם בלשון אחרת שאינם מבינים אותו ואין מכירין בו דאין יודעים 'חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר'! ברם יש חכם שהוא יוכל לדבר דברים עמוקים וחריפים והקדמות יקרות ומלביש אותם בדברים פשוטים אשר יבינום העמי ארצות אך תוכם רצוף אהבה דברים יקרים הנה זה אין שום אדם נעשה יתום מן הדרשה שלו שדרש אותה ברבים כי נהנים ממנה החכמים וגם עמי ארצות דכל אחד לוקח כפי השגתו. ובזה שיבח רבי יהושע בן חנניה את רבי אלעזר בן עזריה בשמעו הדרשה הזאת אשר אמרו משמו דלפי הגלוי הם דברים פשוטים אשר יבינום כל עמי ארצות אך הוא ראה שיש בהם דקדוקים המורים על עניינים עמוקים והקדמות יקרות דנמצא גם החכמים אין נעשים יתומים מדרשה שלו שידרוש בה דברים שנראין פשוטים מאד ולכך אמר אשרי הדור שראב"ע שרוי בתוכו שאין דורו הבאים לדרשתו נעשה יתום מן הדרשה שהוא דורש כי הכל מקבלים ממנו כפי השגתם.

פְּשֹׁט יָדֶיךָ וְקַבֵּל אֶת עֵינֶיךָ. יש מפרשים שגזר שיהיו נעקרים ממקומם ויקבל אותם ממש בידו ויש מפרשים קַבֵּל לשון חושך שגזר שיחשכו עיניו בהנחת ידו עליהם שימשך ויצא אור העינים מהם כשיניח ידו שם ופירוש זה קרוב יותר ברם יש להקשות למה הענישו בעיניו? אדרבא יותר נכון להענישו בפיו ולשונו שיתאלם או יתעקם! ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל פירש הענישו על אשר נתן עטרה לאותו ענין ששבחם בדבר שכבר הוא פסוק ועומד מאנשי כנסת הגדולה עיין שם. וידוע דהסנהדרין נקראים עינים כנזכר במדרש (שיר השירים רבה ד, א) על כן כיון שנגע בדבר זה בכבוד הראשונים שנקראים עינים לכך הענישו בעיניו. ומה שבכה עתה רבי אלעזר? מפני שהרגיש שגברה מדת הגבורה באותה שעה בראותו שהענישו בעונש קשה ומר לכך רצה למתק מדת הגבורה כדי שיוכל להתפלל עליו לרפואתו וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דהבכיה ממתקת הדינין והגבורות.

בָּכָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: (תהלים כה, יד) "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם". הקשה הרי"ף ז"ל כיון דהקפיד כל כך על רבי יוסי איך באותו רגע אמר לשון שבח על החכמים ושלח להם דברים בדרך חיבה באומרו אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַנְכֶם וכו'? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי עליהם אין לו תלונה כי הם לא קבלו דבר זה וכיון שנפתח הענין לפניהם צריכין להשיב וצריכין לעמוד למנין ואם היה רבי אלעזר יושב עמהם ודאי היו שואלין אותו אם יש לו קבלה בדבר זה מרבו ואם היה אומר קבלתי לא היו צריכין למנין אלא היו פוסקים ההלכה על פי עדותו כהנך דברים דמסכת עדיות. אך על רבי יוסי הקפיד שיודע ברבו שהוא גדול הדור וקבל מן רבי יוחנן בן זכאי וכיון שבא לפניו לא היה לו לומר תחלה מה שפסקו על פי מניינם אלא היה צריך לשאול ממנו תחלה על הדבר הזה לידע אם יש לו קבלה בדבר זה, וכיון דלא שאלו תחלה נראה דלא החשיבו ולא החשיב קבלתו חס ושלום ולכך הענישו אך כיון דידע שבאמת רבי יוסי לפי תומו דבר חזר והתפלל עליו. ובזה ניחא מה שהענישו בעיניו כי בתלמיד כתוב (ישעיה ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ כדי שישים כבוד רבו וגדולתו על לבו תמיד והוא שלא פנה לבו להסתכל בכבוד רבו לכך הלקהו בעיניו.