בן יהוידע על חגיגה ג.

מַאי דִּכְתִיב: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב", כַּמָּה יָפִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וכו'. נראה לי בס"ד שישראל עושים בירור בניצוצי קדושה הנקראים מיין נוקבין בהליכתם בלבד כמו שאמרו המקובלים במאמר הוו שקלי ואזלי (בבא קמא פא:) , לכך מיחס היופי שהוא הבירור לרגלים ונדרש תיבת בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז, ב) על עליית מיין נוקבין והיינו בנעלים אותיות עלי במ " ן [מיין נוקבין] .

(שיר השירים ז, ב) 'בַּת נָדִיב'; בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא 'נָדִיב'. נראה לי הטעם שקרא את אברהם בשם נָדִיב שהוא 'בן יד' אותיות 'נָדִיב' מפני שהוא אחוז בחסד דרועא ימינא. ומה שקרא את ישראל בשם בַּת ולא בשם בן לרמוז כי עתה יש להם דין בת שנוטלת עישור נכסי דוקא לכך מן השבעים אומות לקחו עישור שהם שבעה עממין אך לעתיד יהיה להם דין בן וירשו הכל ולכן עתה ניתנו המועדים לשמחה שהם פסח וסוכות שבעה ושבעה דעתה שמחים בעישור נכסי שהוא שמחת בת ולא בן ולכך קראם בשם בת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כי המשפיע נקרא זכר והנשפע נקרא נקבה הן בגשמיות הן ברוחניות ואברהם אבינו ע"ה היה ראשון בהשפעה ללמד תורה ומצות דכתיב כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הֳ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט) , לכן הוא נקרא בשם נָדִיב לשון זכר וכל זרעו הבאים אחריו נקראים בשם בַּת שנשפעים ממנו שהוא המצוה הראשון אבל הוא לא למד מאביו כלום אלא מאליו ועצמו בהופעת רוח הקודש עד כאן דבריו נר"ו.

אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים. נראה לי בס"ד לכך קראו נָדִיב דכל המתגייר ראוי לקראו בשם נדיב שעזב אביו ואמו וקרוביו לדבק בדת ישראל וכמו שאמרו במדרש רבא בנשא פרשה כח משל למלך שהיה לו צאן ובקר וכו'. ומה שאמר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים שיש צדיקים שבוראין על ידי התורה נפשות לגרים ואלו הצדיקים הם מצד החסד דכל אתערו דנפשין דגיורין הם מצד החסד שהוא אברהם וכו' וכנזכר בשער הגלגולים הקדמה ל"ד יעוין שם. ובזה מובן מה שאמר על אברהם אבינו שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים, כלומר היה ראשון בצדיקים שהיו בוראין נפשות לגרים מפני שהיה אחוז בחסד ביותר. והנה התוספות ז"ל פירשו תחלה לגרים לפי שנצטוה על המילה טפי מכל אותם שלפניו. וצריך להבין מה שייכות איכא במילה לענין הגירות באותו זמן דלא הוה להו אלא רק שבע מצות בני נח ועדיין לא ניתנה תורה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (סנהדרין לט.) דאמר לו המין לרבי תנחום תא ונהוי לעמא חד! אמר לו לחיי ברם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אבל אתון דלא מהליתו מציתו למהוי כוותן על ידי המילה! נמצא על ידי המילה יהיה הכרחה לגר שיוכל לפרוש מעובדי עבודה זרה ולהתגייר ואין יכולים עובדי עבודה זרה להכריח הגר להיות כמותם כיון שכבר נמהל ונמצא המילה היתה קיום לתוספת הגרים.

הַנְהוּ תְּרֵי אִלְּמֵי. עיין פתח עינים שהיו גלגול אלדד ומידד ונרמזו שתי אותיות של אלדד ושל מידד באותיות אִלְּמֵי. ונראה לי הואיל וגילו נבואתם בדיבור בפיהם נעשו אלמי והואיל והיה זה בעבור משה רבינו ע"ה לכך רפואתם היתה על ידי רבינו הקדוש שהיה בחינת משה רבינו ע"ה וגם אמרו רבותינו ז"ל (גיטין נט.) מימות משה רבינו ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? נראה לי דהוצרך לפרש הַיּוֹם דהם היו אצלו ביום טוב של סוכות כמו שכתב רש"י ז"ל דיום טוב היה, ואפשר כי היו אצלו ביום טוב ראשון של סוכות ובודאי לא אפשר לומר שאותו היום היו בבית המדרש דיבנה ושמעו הדרשה ובאו אצלו לפקיעין אמנם הוא כונתו לשאול על דרשה של יום שבת שובה שהיה קודם יום טוב דאותו היום יש בו חיוב לדרשה שהוא שבת שקודם הרגל שתיקן משה רבינו ע"ה לישראל לדרוש בהם הלכות הרגל קודם שיכנס הרגל (מגילה ד.) , ומחמת שבזה היום הדרשה הוא חיוב לכך שאל ' מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ ' הוא היום הידוע שמיוחד לדרוש בו מתקנת משה רבינו ע"ה והיה המנהג לדרוש בו הנשיא. אך הם הבינו ששאל על חידוש שנעשה בו ביום ממש בית המדרש דפקיעין בלימוד החכמים שגם ביום טוב באים לבית המדרש ללמוד ולכן אמרו לו תַּלְמִידֶיךָ אֲנַחְנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין ומה חידוש ימצא בין החכמים אשר אתה לא תדעהו! והשיב להם אַף עַל פִּי כֵן! אִי־אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ , פירוש אפילו לפי הבנתכם שחשבתם שאני שואל על לימוד שהיה ביום זה בית המדרש אצל החכמים אין מדרש בלא חידוש ולא כאשר אמרתם דלא ימצא דבר שיהיה חידוש אצלי אמנם אני מעיקרא לא על לימוד שהיה יום זה בית המדרש כאן שאלתי אלא כך הוא כונתי בשאלתי על דרשה שדרש הנשיא ביום הידוע וכך אני שואל דרשת שַׁבָּת זו הידועה שֶׁל מִי הָיְתָה? והשיבו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה שזה הדבר היה אחר שהושיבו לרבי אלעזר בן עזריה נשיא ועשו פשרה ביניהם בענין הדרשה כנזכר בגמרא דברכות (ברכות כה.) . ונראה לי נקיט לשון זה 'שַׁבָּת שֶׁל מִי' כי הוא מדבר על שבת שובה שהוא בתוך עשרת ימי תשובה שבהם מתגלה אור הבינה הנקראת מִי בסוד מִי יַעֲמֹד (תהלים קל, ג) , כי היא סוד תשובה עלאה כידוע, לכן אמר להם שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? רוצה לומר שבת זה שאני שואל עליו הוא שבת של מי שהוא בתוך עשרת ימי תשובה ועל זה השבת של מי? אני שואל של מי היתה כלומר מי היה הדרשן רבן גמליאל או רבי אלעזר בן עזריה והשיבו לו שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה . וחזר ושאל בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? דגם בזמן הראשונים היה מנהגם בדרשה כמנהג של עתה בזמן הזה שהדרשן פותח תחלה בפסוק אחד מהפרשה של אותו שבת ואחר כך אומר הדרשה וגם דורש על אותו הפסוק שפתח בו וזה הפסוק קורין אותו עתה בשם נושא ולכן אמר בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? כלומר באיזה פסוק עשה הפתיחה של הדרשה והשיבו לו בפסוק בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל אֶת הָעָם , ומיראתם מכח מעשה שהיה נתיראו לומר מעצמם שכך וכך דרש בו והמתינו עד שהוא שאל אותם מַה שֶׁדָּרַשׁ בָּהּ .

אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, וְנָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה בָּאִין? קשא ממה נפשך אם נשים מבינים הדרשה נמצא הם בכלל האנשים שבאין ללמוד ואם אינם מבינים אם כן גם על הנשים יש לשאול למה באים דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה? ונראה לי בס"ד דשמיעה לנשים אף על פי שאינם מבינים הדברים יש להם בה תועלת דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח לך שראה אותו צדיק היכלות בגן עדן שיושבים שם הנשים דוקא ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו. וחקרנו שם מנין לנשים בגן עדן השגה בעסק התורה מאחר שבעולם הזה אין עוסקים בתורה כלל? וביארנו שם כי בהיותם בעולם הזה ששומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור אף על פי שאין מבינים נשמתם קולטת אותם דברי תורה ואז בכח אותה הקליטה שקלטה נפשם אז כשילכו לגן עדן ששם נפשם מתלבשת בגוף רוחני בדיוקנא דהוו בהאי עלמא כנזכר אז יתעורר כח אותה הקליטה בדברי תורה בנפשם ויעסקו בדברי תורה בגן עדן. ונמצא השמועה בדברי תורה בעולם הזה אף על פי שאין מבינים בדברים יש בה תועלת שתקלוט הנפש אותם דברי תורה וכשיהיו בגן עדן יצאו אותם דברי תורה מן הכח לפועל וילמדו שם בדברי תורה לימוד גלוי. וכל זה התועלת היא בנשים שמטים אזנם לדברי תורה ששומעין בעולם הזה אך הטף הבאים לדרשה אין מטין אוזן לדברי תורה אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים כאשר יזדמן בראייתם שרואיי בהיותם שם ועל ידי כך אין נפשם קולטת מדברי תורה כלום ולכן שואל לָמָּה בָּאִין? ואמרי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. ובזה יובן בס"ד לתרץ דקדוק אחר במאמר זה במה שאמר רבי יהושע ' מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם ' דמשמע יש בדרשה זו דבר הנוגע אליו וקשא מה שייכות יש לרבי יהושע בדרשא זו דקאמר היתה לי, דהגרסא בעין יעקב שהיא גרסא דתלמוד כתב יד גריס לי, ואפילו לספרים דלא גרסי לי גם כן קשא דמשמע שראה בדבר זה דבר חידוש שהוא יקר מאד אצלו יותר וקשא מה מצא בדרשה זו חידוש שראה בו נחת רוח ושמח בו? ולפי האמור ניחא דהא איתא במשנה דאבות (משנה אבות ב, ח) בשבח תלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שאמר על רבי יהושע בן חנניה 'אשרי יולדתו' ופירש רבינו עובדיה הכונה דמיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה עיין שם, וקשא מה תועלת הגיע לרבי יהושע מאותם דברי תורה שנכנסו באזנו אחר שנולד דעודנו קטן הרבה ואינו מרגיש בשום דבר? וראוי לומר בחנם טרחה אמו להביא עריסתו לבית המדרש מעת שנולד! אך כפי הדרשא זו שדרש רבי אלעזר בן עזריה דנשים באים לשמוע דיש להם תועלת דאף על פי שאינם מבינים בדברים עם כל זה כיון דדברי תורה נכנסים באזנם נשמתם קולטת הדברים הקדושים ורק הטף שמפנים דעתם בדברים חיצונים אין להם תועלת זו של קליטה על כן נמצא גם רבי יהושע בן חנניה כשהיה בית המדרש אחר שנולד היה לו תועלת מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו שקלטה אותם נשמתו יען כי הוא באותו זמן לא היה לו הרגשה בדברים חיצונים כי מצד גופו אין לו הרגשה בשום דבר ולכך נפשו ודאי קולטת דאינו כמו הטף שיש בהם דעת שלבם פונה אנה ואנה. ולכן אמר לו רבי יהושע בן חנניה' מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם ' דדרשה זו של רבי אלעזר בן עזריה נוגעת לי! וגם לספרים דלא גרסי 'לי' גם כן יבא נכון דהשביח דרשתו וקראה מרגלית ושמח בה מפני שנוגעת אליו דבזה נודע שיפה עשתה אמו בדבר זה ולא טרחה בחנם אלא היה לו תועלת בודאי ממה שנכנסו דברי תורה באזניו אף על פי שלא היה לו עדיין שום הרגשה מצד גופו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אנשים באים ללמוד הלכות ודרשות וטעמי תורה נשים שאין להם השגה בזה הלימוד באים לשמוע דברי מוסר ויראה שעל זה לא יפול לשון לימוד אלא שמיעה עד כאן דבריו נר"ו.

כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. נראה לי דרך הלצה כיון דהבאים רבים ודחיק להם המקום ודאי המביא את בנו הקטן מוכרח שיושיבו בחיקו שאין מקום פנוי ואם כן האבות נדחקים מאד שיש להם צער בישיבתם שהיא בדוחק וגם בניהם בחיקם ולכן יש להם שכר יותר דלפום צערא אגרא (משנה אבות ה, כג) , וכן אמרו בגמרא (ברכות ו:) איגרא דכלה דוחקא.

אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. יש להקשות מה שייכות יש לדרשה זו בדרשה של פרשת הקהל שמדבר באסיפת אנשים ונשים וטף? ונראה לי בס"ד דכתבו התוספות ז"ל בשם המדרש בדרשה זו דחטיבה שהקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל שהם גוי אחד וישראל מעידין ה' אחד. וידוע מה שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות כד.) זה אומר חבירי כהן וזה אומר חבירי כהן אין נאמנים דחיישינן לגומלין ואם אחד מהם כלי אומנתו בידו נאמנים. ופירשו התוספות שם (דף כה:) כלומר שיש בידו כלי גללים וכלי אדמה להרחקת הטומאה דאז מנכרא מלתא ואין צריך לעדות חבירו כל כך עיין שם. והנה נודע שהתורה מבדלת את ישראל מן העמים ועושה אותם גוי אחד כי ידוע עובדי כוכבים ומזלות שעסק בתורה חייב מיתה ולכן כשישראל עוסקים בתורה ניכרים שהם אחד ונמצא בהיותם עוסקים בתורה חשיב כלי אומנתם בידם. ולכן אחר שדרש בפרשת הקהל המדברת באסיפת כל ישראל יחד בעסק התורה דחשיב בזה כלי אומנתם בידם אז דרש דרשה זו דחטיבה אחת שישראל מעידין בזה על הקדוש ברוך הוא וכן הקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל דעדות זו שרירה וקיימת וליכא טענה דגומלין חס ושלום כיון דישראל כלי אומנתם בידם שהם נאספים תמיד לעסוק בתורה שזהו כלי אומנתם שבה נבדלים ונעשים גוי אחד.