בן יהוידע על חגיגה יג:

כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם: בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בָּנָיו. קשא כמה נחשב בזיון דבר זה כנגד רבויי בזיונות שנעשה לישראל? ונראה לי בס"ד הכונה בשביל כבוד שמים דאומה המושלת בהם מוכרח שהיא תקח השפע שהיה ראוי להם ולכן כשאומרים ביד אומה שפילה מסר את בניו יצא זלזול לשפע הקדוש של הקדוש ברוך הוא שאז גם השפע נמסר ביד אומה שפלה. או יובן הכוונה כי יאמרו כן כדי להכריח שאינם נחשבים בניו דאם הם בניו כיצד ימסרם ביד אומה שפלה ולא יחוס על כבודו.

לְמַה יְּחֶזְקֵאל דּוֹמֶה? לְבֶן כְּפָר, שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל מרכבת יחזקאל היתה ביצירה ושל ישעיה בבריאה עיין שם. ולכן לישעיה קראוהו 'בן כרך' וליחזקאל הנביא ע"ה קראהו 'בן כפר' כי היצירה לגבי בריאה נחשבת כפר ונראה לי הכפרי [315] עולה מספר יצירה [315] .

מַלְאָךְ אֶחָד, שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ לְבֵין הַחַיּוֹת. האי 'אָרֶץ' קאי על עולם העשיה שנקראת 'ארץ' וכתוב בעץ חיים שער סדר אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] פ"ו, דהנפש של מלכות דיצירה הוא סַנְדַּלְפוֹן ועל זה נאמר וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ (יחזקאל א, טו) , בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: סַנְדַּלְפוֹן שְׁמוֹ וכו' ולהיותו נפש דמלכות הנקראת ארץ לכן עליו נאמר 'וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ' וסוד רישא דעשיה הוא עצמו המלאך הנזכר שהוא הנפש דמלכות דיצירה ולהיות שבשאר עולמות לא היה כן שהוא עצמו ישמש לתתא לכך עליו נאמר 'וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ' להיותו רישא של עשיה וכו' יעוין שם. ולפי דברי רבינו ז"ל יומתק אומרם וראשו אצל החיות יען דחיות הקודש הם ביצירה כנזכר בעץ חיים. ומה שאמרו וְעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַמֶּרְכָּבָה וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְקוֹנוֹ , הכונה דכיון שהוא מלכות דעולם היצירה הנה הוא רישא דעשיה שהוא בחינת הכתר דעשיה לכך הוא קושר כתרים דייקא דמעלה אורות אלו עד בחינת הכתר דאצילות ולזה אמר לקונו. ומקשי וְהָא כְּתִיב (יחזקאל ג, יב) בָּרוּךְ כְּבוֹד הֳ' מִמְּקוֹמוֹ , כלומר מקומו הוא האצילות הנקרא מקום דליכא דידע ליה ומשני אָמַר שֵׁם וְסָלֵיק וְיָתִיב אַרֵישֵׁיהּ , רוצה לומר דאור הכתר עולה מאיליו על ידי שם ויתיב באצילות הנקרא ראש. והנה לפי דברי רבינו מורינו הרב שלום שרעבי בנהר שלום דף ל"ד, המלאך הנזכר הוא בחצוניות דחצוניות עיין שם. ולפי זה שפיר אמרו עליו שעומד אחורי המרכבה דהמרכבה קאי על חצוניות ואחורי המרכבה חצוניות דחצוניות.

יְחֶזְקֵאל בִּקֵשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וַהֲפָכוֹ לִכְרוּב. נראה לי בס"ד 'גערה' שהיא רמז ל דין ו גבורה [280] עולה מספר רע"ט ואם תסיר מספר רע"ט מן מספר שור [506] ישאר כרוב [228] והיה זה על ידי בקשת רחמים [298] שהוא מספר רצ"ח כמנין ' אך גערה ' [299] והיינו אך מיעוט כלומר המעיט וחיסר כמנין גערה מן שור ועל ידי כך נשאר כרוב. והנה מתחלה היה סופי תיבות שלהם אותיות ' מררה ' שהוא ענין מרירות שהיה להם מחמת הקטרוג בעודו שור ואחר כך נהפך לכרוב ונעשה סופי תיבות שלהם ' מה רב ' והיא טובת ישראל הרמוזה בפסוק מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) . גם מתחלה היה ראשי תיבות שלהם ' אשנא ' שהוא ענין שנאה המתהווה מחמת הקטרוג בעודו שור ואחר כך נעשה ראשי תיבות שלהם ' אאנך ' שהוא ראשי תיבות א גודת א ורות נ צוצות כ לים כנודע ובסוד אנ"ך כדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים. גם א' לשון אלוף שהוא שררה וחשיבות וכן אנ"ך לשון חשיבות הוא בלשון התלמוד שהוא אבן טובה. ובזה נראה לי בס"ד מה שאמר לבלעם (במדבר כב, יב) לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא, שרצה להגביר הקטרוג בראותו שור במרכבה ואמר לו לֹא תָאֹר כי השור עתיד להיות כרוב וזהו ' בָרוּךְ הוּא ' אותיות ' כְּרוּב הוּא ' וכל העומד להגזז כגזוז דמי! ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (איוב ג, יט) 'קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו', פירוש עתיד שיתהפך שור לכרוב ואז יהיו במרכבה אפי רברבי ואפי זוטרי שהם אדם וכרוב ובזה עבד הם ישראל יהיה חפשי מאדוניו כי יוסר מעליהם הקטרוגים.

אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב (יחזקאל י, יד) : פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וכו'.. מקשים למה הוצרך המקשן להזכיר הכתוב בדבריו מאחר דתלמודא הוא קאי בהאי קרא גופיה ומשתעי ביה, והכי הוה ליה למימר בקיצור הַיְנוּ 'פְּנֵי־כְּרוּב' הַיְנוּ 'פְּנֵי־אָדָם'? ונראה לי בס"ד דעיקר קושייתו מסדר שסדרן הכתוב בהאי קרא כי בתחלה כשהיה שור היה מפסיק אריה בין אדם לשור ועתה כשנהפך שור לכרוב אם היה גם כן אריה מפסיק ביניהם אין להקשות הַיְנוּ 'פְּנֵי־כְּרוּב' הַיְנוּ 'פְּנֵי־אָדָם' דמה בכך אם יהיו שתי צורות שוין מאחר דאיכא צורה אחרת ביניהם אך על הפסוק ששינה גם הסדר שהניח הכרוב סמוך לאדם ואין אריה מפסיק ביניהם לכך קשיא ליה הַיְנוּ 'פְּנֵי־כְּרוּב' הַיְנוּ 'פְּנֵי־אָדָם' דאין דרך להניח שני צורות שוין סמוכין זה לזה. על כן הזכיר הכתוב בקושיתו ואמר אֶלָּא מֵעַתָּה פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם דסמוכין זה לזה קשיא הַיְנוּ 'פְּנֵי־כְּרוּב' הַיְנוּ 'פְּנֵי־אָדָם'! ואין דרך להניח שתי צורות שוין סמוכין זה לזה, ותירץ אינם שוים אלא הם אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי.

אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי. נראה לי בס"ד טעם לזה להורות לענין חשיבות ומעלה יחשבם לגדולים וזהו אַפֵּי רַבְרְבֵי לעשות להם חשיבות טפי ממלאכים ולענין קטרוג עונות יחשבם לקטנים על דרך שאמר הכתוב כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) . או יובן בס"ד אַפֵּי רַבְרְבֵי כנגד יעקב וְאַפֵּי זוּטְרֵי כנגד יוסף דכתיב (תהלים עז, טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה, שקראם על שם יעקב ועל שם יוסף וידוע יוסף בכור דכתיב (דברי הימים א' ה, ב) וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף, והיינו 'כְּרוּב' שהוא אפי זוטרי הוא אותיות 'בְּכוֹר'. גם כְּרוּב [228] עולה עץ חיים [228] שהוא ביסוד הנקרא יוסף. או יובן בס"ד אַפֵּי רַבְרְבֵי כנגד משיח בן דוד וְאַפֵּי זוּטְרֵי כנגד משיח בן יוסף ולכן הקדים כרוב לאדם כי תחלה יתגלה משיח בן יוסף ואחר כך משיח בן דוד. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי מורה דלפעמים נמשכין אורות דגדלות כמו שבת ויום טוב ולפעמים אורות דקטנות כמו בחול, עד כאן דבריו נר"ו.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (ישעיה ו, ב) "שֵׁשׁ כְּנָפַיִם, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד". הגאון מורינו הרב אליהו מוילנא ז"ל כתב בסוף ספרו 'שנות אליהו' זרעים, דהיה כתוב על כל כנף תיבה אחד מפסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' ואמעוט אותם האמצעים אשר כתוב עליהם 'כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' ופירש לכך אומרים במוסף 'גַּלֵּה כְּבוד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ בִּמְהֵרָה' שיתגלו אותם האמצעיים שכתוב עליהם 'כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' עד כאן דבריו ז"ל. ובזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמה, יא) כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ, רוצה לומר בעת אשר אותם הכנפים שכתוב עליהם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ שירה שזה יהיה בביאת הגואל ובנין בית המקדש אז אותו זמן גְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ העולם שמראה הקדוש ברוך הוא גבורתו בנסים ונפלאות שיעשה לישראל כמו שנאמר (מיכה ז, טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, וכתיב (תהלים פ, ג) עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ. ורבנן דסבירא ליה אמעוט אותם שמכסות בהם רגליהם נמצא דאמעוט אותם שכתוב עליהם 'לְעוֹלָם וָעֶד' ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא הֳ' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, והיינו לוֹ ראשי תיבות ' לְ עוֹלָם וָ עֶד' חטאנו לשון חסרון. ונראה לי לרבנן אמעוט הני מפני שישראל חטאו בפגם הירך המתייחס לרגליים. או יובן על פי מה שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל הלוחות היו ששה טפחים כנגד שלשה כתרים ולפי דבריו בשתים יכסה רגליו כנגד כתר כהונה ובזה מובן הטעם לרבנן דאמעוט אלו בחרבן שנחסר כתר כהונה.