בן יהוידע על חגיגה יג.

רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הָרָשָׁע. פירשו התוספות לאו מזרעו היה אלא מעשיו דומין לו. ונראה לי שמו [נבוכדנצר=422] מספר 'בצל נמרוד' [422] דכל מה שעשה זה עשה כמשפט הצל. ואומרה אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר (ישעיהו יד, טו) נראה לי אותיות 'בור' ישנם בשם נבוכדנצר ושאר אותיותיו הם מספר 'ירד' נמצא מספר שמו הוא 'ירד בור'.

אֵין מוֹסְרִין סִתְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים (ישעיהו ג, ג) . נראה לי בס"ד בכולהו איכא טעמא שַׂר חֲמִשִּׁים יש לו משרתים רבים שעושין לו עסקיו ולכן לא יהיה לבו טרוד בעסקיו אלא יהיה פנוי ללימוד התורה. וּנְשׂוּא פָנִים רוצה לומר אינו כעסן דהכעס מכונה בשם פנים דכתיב פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ (שמות לג, יד) לכן הכעס ניכר בפנים ומי שאינו רגזן נקרא 'נשוא פנים' וזהו צורך לענין הלימוד דכעסן חכמתו מסתלקת ונפשו נטרפת ואיך ישיג הלימוד. וְיוֹעֵץ זה המבין דבר מתוך דבר כי סתרי תורה מוסרים אותם ברמז והשומע יבין דבר מתוך דבר. וַחֲכַם חֲרָשִׁים מלשון אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה (משלי ג, כט) שיודע לחשוב מי ראוי ללמדו ומי אינו ראוי שלא ילמד מאנשים שאינם מהוגנים. וּנְבוֹן לָחַשׁ דידע לאשתמרא ארחוי וכמו שאמרו על רשב"י ע"ה בסבא דמשפטים דף ק' בריה דיוחאי ידע לאשתמרא ארחוי, ופירש רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י הכונה דכל אותם שהם מאור מקיף יש בהם כח לדבר בסודות התורה דרך כינוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם ולכן ניתן רשות לרשב"י לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים שקדמו לו והטעם בשביל שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו עד כאן לשונו. ולזה אמר וּנְבוֹן לָחַשׁ כלומר שיודע ללחוש ברמז.

אֵין מוֹסְרִין דִּבְרֵי תּוֹרָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הקשו התוספות והלא בלאו הכי חייב מיתה? ואם תאמר דאיירי בשבע מצות דידהו זה מותר עיין שם. ונראה לי בס"ד לעולם קאי הכא על שבע מצות דידהו דאינו מותר אלא רק לומר להם הלכות פסוקות זה אסור וזה מותר אבל אינו מותר למסור להם טעמים. ועוד נראה לי בס"ד האי דברי תורה דאסר כאן אינה על הלכות דגופם תורה אלא על ענייני חכמה ודרך ארץ שיש להם רמז בתורה כהך דאמרו נחש לכמה מוליד? לשבעה שנים! ואמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע מנא ליה? ואמר אנחנו למידין זה מן הכתוב בתורה גבי נחש אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ג, יד) וכו' וכנזכר במדרש רבא (בראשית רבה כ, ד) דאלו הם דבריה חיצונייה אך לומדין אותם מפסוקי התורה דאסור למסור אותם לעובדי כוכבים ומזלות לומר לו דבר זה יוצא מפסוק פלוני כך וכך ודבר זה יוצא מפסוק פלוני כך וכך. כי באמת אין לך דבר שאינו נרמז בתורה וכמו שאמר התנא (משנה אבות ה, כב) 'הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ' וכן נמי יש עניינים של דרך ארץ שהם נלמדים מפסוקי התורה כהנך הנזכרים בגמרא דקמא (בבא קמא צב:) מנא הא מילתא דאמרי אינשי ויליף לכלהו מקראי דאסור ללמד לעובדי כוכבים ומזלות איך דבר זה יוצא מזה הפסוק ודבר זה מפסוק זה. ועוד נראה לי חיוב מיתה הוא על פסוקים של הלכות אך כאן איירי על ספורי דברים אשר בספר בראשית כולו שאין בהם הלכות דאסור למוסרם לעובדי כוכבים ומזלות. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דדוקא בהלכות יש חיוב מיתה אבל בכללים שדורשים בהם פסוקי תורה כהנך כללי די"ג מידות וכיוצא בהם אין חיוב מיתה אלא רק איסורא איכא, עד כאן דבריו נר"ו.

(שיר השירים ד, יא) "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ"; דְּבָרִים שֶׁהֵן מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְחָלָב, יִהְיוּ תַּחַת לְשׁוֹנְךָ. נראה לי בס"ד תחת אותיות לשון שהם היוצאים במבטא יש אותיות סתם ולזה אמר יִהְיוּ תַּחַת לְשׁוֹנְךָ כלומר עשה אותם כפי הרמז הרמוז תחת לשן. או יובן בס"ד הדיבור יוצא לחוץ מן השפתים ושיניים ולשון אך מן חיך וגרון אינו נרגש הדיבור בחוץ להשומע וכפי תבונת האדם החיך והגרון הם תחת הלשון ולזה אמר יִהְיוּ תַּחַת לְשׁוֹנְךָ שלא תוציאם לחוץ להשמיעם לאחרים. ואומרו מִדְּבַשׁ וְחָלָב נראה לי בס"ד אם תערב אותיות דְּבַשׁ עם אותיות חָלָב יהיה מהם שלשה תיבות אלו שהם 'שח לב בד' כלומר תלמיד חכם הנקרא לב יהיה שח עם בד, רוצה לומר אדם יחידי ולא עם שנים וקרי להו דבש וחלב כי מספר דְּבַשׁ חָלָב [346] עולה מספר רצון [346] שדברים אלו עולים עד הכתר ששם הוא בחינת הרצון בסוד וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד) .

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מֵהָכָא: "כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ". נראה לי בס"ד דאמר לקמן הוה ההוא ינוקא דריש בחשמל ונפק נורא מחשמל ואכלתיה וידוע חשמל [378] עולה מספר מלבוש [378] לזה אמר כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ (משלי כז, כו) פירוש דברים של לבושיך שהוא חשמל יהיו כבושים ונסתרים.