בן יהוידע על ברכות צג

רַבִּין וְאַבַּיֵי הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא. אף על גב דְּאַבַּיֵי גדול מן רַבִּין וכדמשמע בגמרא, עם כל זה הזכיר הש"ס את רַבִּין קודם שלא אמר אַבַּיֵי וְרַבִּין, ללמדנו דרבין יצא לבדו לדרך קודם שיצא אַבַּיֵי, ואחר כך כשהגיע אַבַּיֵי אצלו ללכת עמו ביחד מחמת שהיה חמור של רַבִּין יותר טוב במהירות, קַדְמֵיהּ לְחַמְרֵיהּ דְּאַבַּיֵי, והואיל דרבין יצא מעיקרא לבדו לכך לא השגיח על כך לעכב בחמורו, אבל לעולם אי הוה עובדא דמעיקרא יצאו לדרך שניהם יחד, לא היה רַבִּין מניח את חמורו לקדם אלא הוה מעכב בו, כיון דיצאו שניהם יחד אינו דרך ארץ שיניח את אַבַּיֵי לבדו. והא דקאמר מִדְּסָלִיק הַאי מֵרַבָּנָן מִמַעֲרָבָא , קשא הוה ליה למימר 'מִדְנָחִית' מִמַעֲרָבָא, כי ארץ ישראל גבוה ובבל שפלה? ונראה לי כונתו מִדְּסָלִיק, רצונו לומר, כיון שנתעלה ונתגדל אצל החכמים מכח ארץ ישראל, כי אחר שעלה והלך לארץ ישראל נתעלה בין החכמים שהיו נוהגים בו כבוד יותר, והנה אביי בודאי לא הקפיד משום גבהות רוחא חס וחלילה, אלא משום כבוד תורה וכבוד צבור, כי הוא היה ראש ישיבה, וגם כיון בדברים אלו כדי שישמע רבין ויזהר בשורת דרך ארץ דקדמה לתורה.

אֵין מְכַבְּדִין אֶלָּא בְּפֶתַח שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְזוּזָה. דְּאִית בָּהּ מְזוּזָה אִין, דְּלֵית בָּהּ מְזוּזָה לָא? נראה לי הגם דהמקשן ידע עובדא דרבין בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת וליכא מְזוּזָה, סבר כיון דהוא פתח הראוי למזוזה עשה רבין חומרא ולאו מדינא, אבל דרך דאין פתח כלל אפילו חומרא ליכא, ולכך הקשה ממנהג העולם דמכבדין מדינא, ותרץ דר' יוחנן קאי על פתח הראוי למזוזה. אי נמי נראה לי בס"ד על עובדא דרבין ליכא קושיא, דיש להבין אותו פתח בית הכנסת היה בו מזוזה מפני שהיה שם בית דירה לשמש ולאורחים ועשו לו מזוזה, ולכן הקשה ממנהג העולם, דכן עמא דבר לכבד בפתח בית הכנסת ובית המדרש.

כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים. יש להקשות אם השלים שנותיו ונעשו בניו יתומים אין זו גזירה של עונש, אלא הוא מנהגו של עולם, כל אדם אחר מותו יהיו בניו יתומים, ואם הכונה שימות קודם שישלים שנותיו, אם כן היינו הך דְּיִתְחַטְּפוּ יָמָיו? ונראה לי הכונה יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים בעודו חי, כמו שכתב הפייטן אֲנִי יְתוֹמָה וְאָבִי חַי , כי האב שאין לו יכולת לפרנס בניו ולסייעם ולעזרם הרי הם כמו יתומים בחיי אביהם! ונראה לי בס"ד מה שאמר יִתְחַטְּפוּ יָמָיו רצונו לומר יראה צער בהם ורואה אותם קצרים, על דרך מה שאמר הכתוב (דברים כח, סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וזהו ענין יִתְחַטְּפוּ, אבל אומרו רוצה לומר יִהְיוּ נחסרים במנין או יִתְקַטְּפוּ, היינו על דרך וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וְיִתְחַטְּפוּ יחסרו כי יחטפום אותם אחרים, שימות וינתנו שנותיו לאחרים, על דרך מה שכתב מ"ה באותה מעשה של מרים.

וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. נראה לי בס"ד מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו באיכות, על דרך מה שכתוב (בן סירא) אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים , וּמַאֲרִיכִין שְׁנוֹתָיו בכמות, והטעם אָמֵן [91] הוא מספר שם הוי"ה ושם אדני [91] , לכן זוכה לשני ענייני אריכות, א' כנגד שם הוי"ה, וא' כנגד שם אדני, ששני שמות אלו מתייחדים באמן בסוד השילוב. גם ידוע שיש ב' שילובים באמן דברכות הוי"ה אדני, ואמן דקדישים אדני הוי"ה, ולכן הַמַּאֲרִיךְ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו בתרתי כמות ואיכות. ונראה לי הוי"ה אדני שמכוין באמן עם כולל [93] , ב' שמות הם מספר מגן [93] , וב' פעמים מנין כנגד ב' שילובים הנזכרים הם מספר מקום [186] נמצא בזה עושה מקום לה'. ובזה מובן מה שאמרו חכמינו ז"ל המזלזלים באמן עליהם נאמר (תהלים פג, יז) מַלֵּ א פְנֵיהֶ ם קָלוֹ ן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ הֳ', שהוא סופי תיבות אָמֵן , והיינו כי נהפך להם מספר 'מקום' [186] הנזכר למספר 'קלון' [186] , ובסוף ספר הכונות איתא כשישראל אומרים קדיש ועונים אמן, מקבלים אז הארה משני אל אחד של בחינת תפארת, שהוא אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ואחד של הו"ד כֶּתֶר מִי אֵל כָּמוֹךָ, עיין שם. ולפי זה שפיר מובן הדבר כאן שאמר מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו , א' כנגד הארה של כֶּתֶר, ואחד של בחינת תִּפְאֶרֶת, ועיין תיקונים סוף תיקון שבעין, דרבוי שינין יאריכו דיומין אינון שמ"א עיין שם.