בן יהוידע על ברכות צא

אִי מִתְּפַּח קְטִינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי, עָבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. עיין בפתח עינים הטעם שקראו כך כדי לעורר עליו הרחמים, כי בזה השם מגיד בהצנע זכותו וצדקתו, עיין שם. ונראה לי בס"ד דגם מה שקראו קְטִינָא לא כיון בזה על קוצר הקומה משום דהוה גוצא, אלא כיון על מדת הענוה שהיה ר' זירא עניו גדול שמקטין עצמו, כנודע מן המעשה שאמרו בירושלמי מה שעבר בינו ובין אותו הטבח הלייצן בתחילת עלייתו לארץ ישראל, דמפורש שם שהוא לא הקפיד אפילו בלבבו על מה שעשה לו הלייצן, ורק מן השמים תבעו ביקריה וענשו את הקצב.

רַבִּי זֵירָא חָלַשׁ, עַל לְגַבֵּיהּ רַבִּי אַבָּהוּ. קַבִּיל עֲלֵיהּ אִי מִתְּפַּח קְטִינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי, עָבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. הא דעשה הנדר באופן זה ולא בדרך הנודרין צדקה שיתנו כך וכך אם יתרפא החולה? נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו במציעה (דף פה), דר' זירא כל תלתין יומין הוה בדיק נפשיה, שגר תנורא סליק ויתיב בגויה ולא הוה שלטא ביה נורא, יומא חד יהבי ביה רבנן עינא ואחריכו שקיה, וקרי ליה קטן חריך שקיה, עיין שם, ונראה לי דההוא עובדא דמכלתין דקאמר ר' זירא חלש ונדר לו נדר ר' אבהו, ההוא חולשה הוות ליה מאותו ענין דאחריכו שקייה ונפל למשכב, ובודאי כד חזו רבנן שהם היו סיבה לדבר זה, נצטערו מאד כל זמן היותו על המטה, ולכן נדר להם ר' אבהו נדר שבעת שיתרפא יעשה לחכמים סעודה גדולה לשמחם תחת אשר נצטערו בחליו מאד. אי נמי נראה לי בס"ד נדר בכך כדי לעורר עליו רחמים וזכות בהצנע, כי אמרו בגמרא כד הוו יהבי ליה דורון לא היה מקבל משום (משלי טו, כז) שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה, ובעת שמזמנין אותו לסעודה הוה אזיל אמר אתייקורי מתייקרו בי, נמצא טובה היה עושה עם המזמינים אותו שלא יהיה להם שברון לב אם יסרב לבא אצלם, לכך עשה הנדר בסעודה. אי נמי יובן דאיתא בגמרא כד הוה ר' זירא חליש מגרסא הוה יתיב בפתח בית המדרש כדי שיכבד התלמידי חכמים בקימה, ולכן נדר ר' אבהו לכבד החכמים בסעודה ויומא טבא, כדי שיזכר לר' זירא מצות כבוד תלמידי חכמים שהיה עושה להם בקימה יותר מכדי חיובו, שהוא היה רודף על זאת המצוה.

וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. נראה לי בס"ד דודאי קְרוֹבִים לָעִיר הוא ענין טוב שלא יטרח בעל הבית, אך דא עקא שתשלוט עין הרע מעוברים ושבים ולא יהיו כצל"ח העודף, ולכן מברכים שיהיו מוצלחים אף על פי שהם קְרוֹבִים לָעִיר ועיני הכל רואה אותם.

אֵין מְכַבְּדִין, לֹא בַּדְּרָכִים, וְלֹא בַּגְּשָׁרִים, וְלֹא בְּיָדַיִם מְזֹהָמוֹת. נראה לי בס"ד המוסר דנלמוד מברייתא זו מוסר לענין חיי עולם הזה שדומה לדרכים ולגשרים, וגם האדם בעולם הזה מזוהם הוא מזוהמת הנחש, ועל כן בא לעולם הזה להטהר מזוהמא זו, ולמדנו לבלתי ירדוף האדם בעולם הזה אחר הכבוד ולא יחוש לו.