בן יהוידע על ביצה לט.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּגַחֶלֶת. קשה הוה ליה למימר נאמרו 'בְּגַחֶלֶת וּבְשַׁלְהֶבֶת' דבכל הני מילי חלוק דין השלהבת מדין הגחלת? ונראה לי בס"ד כי עיקר החידוש הוא בגחלת דנקיט בה איסורא אבל בכלהו מילי הוי להתירה ואין ההיתר חדוש בשלהבת כי כן הסברה מחייבת בלאו הכי כיון דהשלהבת אין בה ממש מאי איסורא איכא למתלי בה. אמנם עדיין יש להקשות למה נקיט להו בסדר זה ולא נקיט להו על פי סדר משנה דילהון? ונראה לי בס"ד דנקיט להו בדרך לא זו אף זו על היתר השלהבת והוא דלא מבעיא בדין יום טוב דקיל אלא אפילו שלהבת של הקדש דחמיר ולא מבעיא הנאת הקדש אלא אפילו הנאת עבודה זרה דחמירא טפי ולא מבעיא הנאת עבודה זרה דאין בה איסור סקילה אלא אפילו בענין שבת דאית ביה עונש סקילה ולא מבעיא הוצאה דשבת דמסתברא מילתא בהיתירא כיון דשלהבת אין בה ממש נמצא לא הוציא כלום אלא אפילו במודר הנאה מחבירו דהנאתו מן השלהבת היא כמו הנאתו מן הגחלת כי כמו שהוא מתחמם מזו מתחמם מזו ואדרבה אפשר שיתחמם מן השלהבת טפי עם כל זה מותר בשלהבתו ורק אסור בגחלתו משום דאזלינן בתר גוף הדבר שנהנה ממנו שזה יש בו ממש וזה אין בו ממש ולא אזלינן בתר ההנאה ואף על גב דהאי רבותא איתא נמי בדין העבודה זרה עם כל זה הוסיף להביא עוד האי דינא דנדרים דאית ביה רבותא טפי משום דבנדרים הולכין אחר דעת האדם ובודאי זה המדיר קפיד על הנאתו של זה בכל אופן שיגיע לו הנאה והרי הוא נהנה באמת מן השלהבת ועם כל זה אזלינן בתר גוף הדבר שנהנה ממנו דכיון דאין בו ממש שרי.