בן יהוידע על ביצה לב:

עַתִּירֵי בָּבֶל, יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם. יש להקשות תיבת 'הֵם' לשון יתר? ונראה לי בס"ד כל אדם שיש בידו עונות יורד לגהינם, אך מי שהוא עני ביותר שכל ימיו במצור ומצוק שאין מרחמין עליו יספיק לו דוחק זה במקום גהינם להיות לו כפרה על עונותיו, ולא ירד לגהינם! וכל זה בעני שלא ימצא בני אדם לרחם עליו ונשאר במצור ומצוק הרבה, אבל עני שנמצאו לו מרחמין לפרנסו אין לו דוחק של מצור ומצוק שיספיק לו לכפרה במקום גהינם וזה ירד לגהינם בעבור עונותיו. מיהו בבבל באותו זמן קדמון שדבר בו רב נתן, לא היו העשירים מרחמים על העניים והיו נשארים בצער ודוחק הרבה מאד שבודאי יספיק להם במקום גהינם ולא יורדים לגהינם, ונמצא רק העשירים שיש שם יורדים לגהינם בעבור עונותיהם אבל העניים אין צריכין לירד לגהינם, ולזה אמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם 'הֵם' דייקא רוצה לומר לבדם ולא יורדים עמהם עניים גם כן כי גהינם לא תקח מבבל העניים מפני שהעניים אשר שם יספיק להם צער ודוחק פרנסתם במקום גהינם. והרב ה"ר שלום ישראל תנצב"ה [תהי נפשו (או נשמתו) צרורה בצרור החיים] שהיה מחכמי עירינו מתלמידי הרב עטרת ראשי מורי זקני זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירש תיבת 'הֵם' למידק שיש צדיקים יורדים לגהינם בשביל לגמול חסד עם נשמות רשעים למשוך אותם להוציאם ואלו יורדים לפי שעה דוקא לאו בשביל צורך עצמן נכפר על עונותם כי צדיקים הם אלא בשביל צורך אחרים להעלות נשמתם, ואמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי שהם בחייהם בעולם הזה אין עושים גמילות חסדים לכן כשתראה אותם יוֹרְדִים לְגֵּיהִנָּם תדע שֶׁהֵם יורדים שם בעבור עצמן ולא בעבור צורך אחרים לעשות חסד עמהם כי אלו אינם מאנשי חסד עד כאן דבריו ז"ל.

מֵיזַן נַמִּי לָא זַיְנוּהוּ. יש להבין, הלשון כפול וסגי לאמר 'לָא זַיְנוּהוּ'? ונראה לי בס"ד כי הוא שאל מהם ' מְזוֹנֵי ' פירוש כפי צרכו וכפי מנהגו מה שהוא רגיל לאכול והם אפילו מֵיזַן בעלמא להשקיט רעבונו בלחם שעורים או דוחן וקטניות גם כן לָא זַיְנוּהוּ אלא נשאר רעב לגמרי.

כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. נראה לי נקיט אַבְרָהָם אָבִינוּ כי הוא היה ראשון בעולם לתת לחם לרעבים ולפרנם עוברים ושבים וגם שמו היה מספר רַחֵם [248] ולכן אמר כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת ולא אמר כָּל הַמְּפַרְנֵס אֶת הַבְּרִיּוֹת או כָּל הַמֵּטִיב לַבְּרִיּוֹת או כָּל הֶחָס עַל הַבְּרִיּוֹת. ועוד נראה לי בס"ד דנקיט לשון רחמים לרמוז מוסר לאדם בענין זה בתיבת 'רַחֲמִים' שהוא אותיות 'מִי מָחָר' רוצה לומר כמו שאומרים העולם 'מי בעל מחר?' כי אין אדם בטוח ביום מחר שיהיה חי בו. וזה מוסר גדול לקמצן שאינו רוצה לפזר ממון שבידו לצדקה וגמילות חסדים! וכל מי שחושב כן 'מִי מָחָר?' ודאי יהיה לו מדת רחמים על הבריות לפרנסם ולא יהיה ממונו חביב עליו. גם נקיט לשון רחמים כי 'רַחֲמִים' עולה מספר רֶצַח [298] לרמוז מי שאין לו מדת רחמים הרי זה עושה רצח בבריות שימותו ברעב וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין לה.) אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בה צדקה כאלו שופך דמים שנאמר (ישעיה א, כא) 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים'. אי נמי 'רַחֲמִים' הוא ח' רמים, כי רם כינוי לחסד ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ושם אַבְרָהָם [248] מספר ח' פעמים אֵל [31×8=248] לכן מי שיש לו מדת רחמים על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו.

כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ, הָעוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ. הא דתלה הדבר 'בְּשֻׁלְחָן' נראה לי בס"ד למשל שני עניים שהתנדב עשיר אחד לאחד מהם שישלח לו כל יום קערה של תבשיל לביתו אך לחבירו לא התנדב כן אלא נתנדב מה שישאר כל יום תבשיל בשלחן ישלח לו הנה זה עולם חשוך בעדו יען שהוא סומך על השלחן ואם לא נשתייר בשלחן כלום ישאר רעב, אבל הראשון הוא בטוח שישלח לו כל יום קערה שישבע בה ואינו תלוי בשיורין. ועדיין יש להבין למה אמר 'לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ' כי כן הגרסא בעין יעקב והוה ליה למימר 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים'? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בראובן ושמעון שהיו עשירים גדולים וירדו מנכסיהם בר מינן והוצרכו לסבב מעיר לעיר לדפוק פתחי נדיבים ויכתבו חכמי עירם עדות על מקרה שקרה להם כדי שירחמו עליהם בכל אתר ואתר וכל אחד לקח שטרו בידו והלכו שניהם ביחד מעיר לעיר לקבץ על הגבאו"ת ויבואו לעיר אחת ויכנסו שניהם לבית גביר אחד לבקש ממנו נדבה והגביר נתן לאחד שני מאות דינרים ולאחד עשרים דינרים ויצאו מאתו, והיה אותו שלקח שני מאות פניו זועפים ועיניו זולגים דמעות! אמר לו חבירו למה תבכה? והלא אני לקחתי עשרים ואתה מאתים הרי מזלך הצליח עשר ידות! ועוד למה כאן אצל זה הגביר בכית ואצל שאר גבירים שקבלת מהם נדבה לא בכית? אמר לו זו חדא מתרצא חברתא כי הלא תשאל למה נתן לי מאתים ולך עשרים והלא בעדות המתנדבים שבידינו לא הוסיפו בכבודי יותר מכבודך אלא תדע זה הגביר הייתי אני שולח לו סחורות למכור ולקח ממני שכר פאטו"ר סך רב, ועכשיו שלחצו הזמן לקבל ממנו צדקה, לכך בכיתי אבל שאר נכרים איני מכירם ולא היה לי חברה עמהם לכן לא אבוש מנדבתם כדי שאבכה. וזהו שאמר כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ שהוא נצרך לאדם שהיה מקודם חֲבֵרוֹ בעושר ומשא ומתן ועתה נהפך עליו הגלגל להיות נצרך אליו זה עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ כי יזכור הראשנות ויצטער אבל המצפה 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים' שאינו מכירם ולא היה לו עמהם חברה בממון לא אכפת לו כל כך. ונראה לי בס"ד אוֹר כינוי לפרנסה ולכן המטר נקרא אור דכתיב (איוב לז, יא) 'יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ' ואמרו בגמרא (ברכות לג.) פרנסה היינו מטר ואם תניח על מספר אוֹר [207] מספר יְקַוֶּה [121] יהיה חֹשֶׁךְ [328] כי יְקַוֶּה אוֹר עולה חֹשֶׁךְ לרמוז המקוה ומצפה לְאוֹר הוא הפרנסה מאחרים דלית ליה מגרמיה כלום הרי זה 'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ'. ונראה לפרש עוד טעם ד'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ' דאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ערלה א, ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה נמצא ראוי לו שיהיה חשך שלא יראה בו.

רַב חִסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים. קשה והלא רב חסדא מפיק להא מן הפסוק שהביא רב ולמה לא אמר רב דבר זה גם כן? ונראה לי בס"ד כי רב חסדא אתא לפרש מילתיה דרב דלא תקשי איך יהיה חשך בעדו וקחזינן השמש והיום מאירים לעני כמו שמאירים לעשיר? לזה בא רב חסדא לפרש ד'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' דחיי צער הם וכל חיי צער נקראים ימי חשך כמו שנאמר (קהלת יא, ח) כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ וכו' וכן הוא אומר (קהלת יב, ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וכו' ובזה מובן מה שאמר רב עולם חשך בעדו מה עניינו. ועדיין צריך לדקדק מאי 'אַף' דנקיט הכא בחייו? ונראה לי בס"ד דידוע חיים שהאדם רואה בהם טוב בפרנסה נקראים חיים ואם יש לו בהם דוחק וצער פרנסה אינם חיים, ואמר מי שנצרך לבריות ולקח מהם צדקה לא מבעיא דאין שנים אלו דעניות נחשבים לו חיים אלא אף אחר כך נתעשר ונעשה לו שנים של חיים גם כן אין אלו חיים גמורים יען כי רואה בעושרו לאותם עשירים שקבל מהם צדקה בזמן עניותו יבוש מהם, ולזה אמר 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר חיים שבאים לו אחרי כן בזמן עושרו אין נחשבים חיים גמורים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'אַף חַיָּיו' על פי המעשה שהביא הגאון חיד"א ז"ל בדברים אחדים דף קמ"ד בעני שהיה יושב שכן לבית עשיר ויהי היום ואותו עשיר השיא את בנו ועשה משתה לכל באי שער עירו והעני עניו צופיות שיקראהו העשיר לאכול מעדנים עם הקרואים כי הוא שכן שלו ולכך לא הכין לעצמו סעודה לאותה הלילה של המשתה והמתין עד שעה שניה מן הלילה ולא הזמינו העשיר ואז נתייאש מהזמנה והוכרח לאכול פתותי לחם נקודים שנשאר אצלי קודם שלשה ימים באופן שאכל לחם צר ומים לחץ ואחר שסיים אכילתו בא משרת העשיר לקראו, וגדל צערו מה יעשה אחר שמלא כריסו מלחם יבש? על כן הוכרח לצער עצמו והניח אצבעותיו בפיו וגרונו עד שהקיא כל מה שאכל כדי שתהיה קיבתו רקנית וימלאנה מעדנים מתבשילי העשיר, ואז קם והלך לבית העשיר ואחר שבא לשם אמר לו העשיר ראה הפקדתיך להיות עיניך פקוחות על פתח החצר שלא ישאר פתוח וגם שלא יגנוב אדם חפץ מן הבית ויצא בהחבא ופרח זימון מיניה וישב בבושת פנים על הפתח רעב ומדוכה מחמת הקיא שהקיא! ובזה פירש (משלי כג, ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו וכו' פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וכו' עיין שם וידוע כי הסעודה והמזון נקראים חיי האדם וזהו שאמר כאן הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ דא עקא כי יזדמן לפעמים שאפילו חַיָּיו רוצה לומר מזון וסעודה שלו שאכל גם כן אֵינָן חַיִּים שלא ישארו בבטנו בסוג חיים להזין את גופו אלא יקיא אותם וישלכם חוצה כהך עובדא הנזכר. או יובן 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר ימי שבתות ויום טוב שאפילו עני מצוי משלו אצלו מזון וסעודה של בשר ודגים אינם נחשבים חיים מאחר שבשאר ימים אין לו משלו אלא מצפה לשלחן אחרים אם כן רוב ימיו לא יגיע לפיו בשר בימי החול ואז כשיבאו ימים טובים שיש לו לאכול בשר בודאי יהיה לו שינוי וסת ואז סוף שיתמרמר באכילתו בחולי מעים כמו שאמר בן סירא (משלי טו, טו) 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים' אלו שבתות ויום טוב מאי טעמא שינוי וסת תחלת חולי מעים (נדרים לז:) .

וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו. נראה לי בס"ד הכונה שהוא עני והיא מפרנסתו ממעשה ידיה ולכך היא מושלת עליו ובזה יזדמן שתהיה מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא שמקללת ומבזה אותו ואם גם הוא ישיב לה קללה ובזיון היה מתנחם ולא יצטער, אך כיון שמושלת עליו מחמת שמפרנסתו אז הוא מוכרח לבלוע ארס כעסו ולשתוק! ובזה יגדל צערו עשר ידות ואין לו מנחם מצד לשונו שגם הוא ישיב לה כקללתה ובזיונה. ולכן גם חייו הוא עת המנוחה של ישיבתו בבית לאכול ולשתות אין נחשבים חיים כי בולע בהם ארס מצד פיה של אשתו.

אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. נראה לי בס"ד אף על גב דאפשר לבדוק חלוקו מכינים עם כל זה קשה לבדקו היטב ועל ידי כך לוקה בצרעת והוא דאיתא בפסחים דף קי"ב מי שלובש חלוק שהיה בו כינים ולא בדקו היטב וכבסו וחזר ולבשו קודם שעברו עליו שמונה ימים מעת הכיבוס אז אותם הכינים הנשארים באותו חלוק יתהווה מהם צרעת, בר מינן. ולכן אמר כאן 'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' כי חולי הצרעת חשוב כמת בר מינן! ותנא קמא סבירא ליה אפשר שיבדוק היטב ולא יבא לידי חולי זה. ומה שאמר יִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ רוצה לומר שיש לו כאב הראש או כאב שינים שאז אפילו בעת אכילתו או שינתו מר לו מר בר מינן.