בן יהוידע על ביצה ב.

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב. הקשה התוספות יום טוב ז"ל אמאי נקיט יום טוב ולא נקיט שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יום טוב? ובשלמא לרב נחמן דמוקצה בשבת שרי שפיר אלא לרבא קשיא! יעוין שם. ונראה לי בס"ד דאי הוה תני שבת לא היינו אומרים האיסור משום הכנה אלא לעולם ליכא איסור הכנה לא בשבת ולא ביום טוב והא דביצה אסורה משום דאסור לשחוט התרנגולת בשבת ובהא פליגי, דבית שמאי סברי אוכלא דאפרת הוא, כי התרנגולת עומדת לאכילה ואיסור שחיטה בו ביום הוא איסור חיצוני דרביע עילוה ואין נאסרת הביצה מחמת כן וכמו שסובר הר"ן ז"ל כן באמת, ובית הלל סברי כיון דהתרנגולת אסור לשחטה ביום זה לא חשיבה עומדת לאכילה ולכן גם הביצה אסורה דליכא למימר אי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגוה מאחר דאסור לשחטה, אמנם השתא דנקט יום טוב מוכרח לומר שהאיסור הוא משום הכנה, יען דקשיא לן ממה נפשך, אי בעומדת לגדל בצים מאי טעמא דבית שמאי אלא צריך לומר דאיירי בעומדת לאכילה והאיסור משום הכנה. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא לקמן דף ט' ע"ב בתוספות ד"ה אלמא, דיש להתיר המוקצה משום שמחת יום טוב, עיין שם. ולפי זה התרנגולת מותרת משום שמחת יום טוב והביצה אף על גב דלית בה שמחת יום טוב מכל מקום כיון דהתרנגולת מותרת אין הביצה חשיבה נולד דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגווה וכמו שכתב התוספות. ולפי זה אי הוה תני בשבת הוה אמינא ביום טוב מודו בית הלל דתאכל משום דמותר לשחוט התרנגולת משום שמחת יום טוב, ואף על פי שהיא מוקצית.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. מקשים מאחר דבשאור לא פליגי אמאי נקיט שְׂאוֹר? ואין לומר כדי שלא נטעה בסברת בית שמאי דאין הלכה כמותם. ונראה לי בס"ד דלקמן דף ז' פריך ולבית שמאי לית להו דרבי זירא וכו' ומסיק לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לענין ביעור, יעוין שם. ולפי זה אי לא נקיט שאור הוה אמינא מחלוקתם באכילה ובית שמאי סבירא ליה דשאור נמי באכילה ככותבת וליכא קושיא לבית שמאי מן רבי זירא אבל בביעור דקיל מאכילה הוה אמינא בית הלל סבירא ליה בין שאור בין חמץ שיעור בככותבת והיינו טועין בסברת בית הלל, אבל השתא דנקיט שאור דסבירא ליה לבית שמאי בכזית אי אפשר לפרש דאיירי באכילה דאם כן תיקשי לבית שמאי מהא דרבי זירא ומוכרח לפרש דאיירי בביעור אבל באכילה כולי עלמא מודו דשיעורם בשוה, הן שאור הן חמץ משום הא דרבי זירא, וידוע הוא דאכילה חמירה מן ביעור ולכן שיעור שניהם הוא בכזית.

מַאי טַעֲמָא דְּבֵית שַׁמַּאי מֻקְצֶה הוּא. הקשה הצל"ח ז"ל מהא דלקמן דף וא"ו אפרוח שנולד ביום טוב שמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וכו', יעוין שם. ונראה לי בס"ד דלכולי עלמא ביצים הנמצאים במעי אימן אינם מגדלים אפרוחים ורק הנולדים מגדלים אפרוחים וכמו שאמרו לקמן דף וא"ו ע"ב. ולפי זה הביצים בעודם במעי אימן הם נקראים בשר דנחשבים בשר ממש דאין להם עדיין טבע של הביצה שיש לה פעולה זו של גידול אפרוחים כי טבע זה נתהווה ונתחדש בה בלידה כשנולדה מן התרנגולת והרי נמצא בלידה נעשית בריה חדשה, ולכן ליכא למימר כיון הואיל ומתרת עצמה לאכלה בחלב הותרה גם מאיסור מוקצה יען בעת שמתרת עצמה לאכלה זה היה בלידה שנעשית בריה חדשה דהשתא מגדלת אפרוחים שלא היתה בכך בעת היותה בבטן ולא קרב זה אל זה דפנים חדשות באו לכאן בעת לידה כי הלידה הולידה חידוש זה בביצה שיצאה מטבע הבשר ונכנסה בטבע ביצה לגדל אפרוחים מה שאין כן האפרוח בלידה לא נולד בו טבע חדש ולא נעשה בו שינוי בטבע ברייתו ממה שהיה בבטן אמו ולהכי אמרינן הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מן המוקצה התיר עצמו בלידתו דמגו דאתקן להאי אתקן להאי יען כי בלידתו וקודם לידתו חד גופא הוא ולא הולידה הלידה שינוי בטבע עצמותו.

וְאָמַר רַב נַחֲמָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּבֵית הַלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. הקשה הרא"ה ז"ל ואימא אין הכי נמי דמפכינן להא דמתניתין ואימא בית שמאי אומרים לא תאכל ובית הלל אומרים תאכל? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דאם כן קשה אמאי נקיט דין השאור הכא, הוה ליה למתנייה בפסחים דשייך התם ונתני שם גם הא דהשוחט משום דתרווייהו קולי בית שמאי וחומרי בית הלל גם דין השוחט שייך נמי ביום טוב של פסח אבל אי לא תיפוך ניחא דדין ביצה ודין השוחט תרווייהו קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ולהכי נקיט כאן דין השאור גם כן דנקיט חדא אגב תרתי.

רַשִׁ"י דִּבּוּר הַמַּתְחִיל תַּרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה: 'שֶׁאֵינָהּ מֻקְצֵית'. נראה לי בס"ד הוצרך רש"י ז"ל לפרש זה שאינה מוקצית לאפוקי מבעל המאור ז"ל שפירש עומדת לגדל ביצים היינו לגדל אפרוחים אבל אם היא רק לגדל ביצים בלבד אף על פי שהיא מוקצית הביצה מותרת. ולפי זה צריך לומר מה שאמר 'תרנגולת העומדת לאכילה' אין הכונה שהיא עצמה עומדת לאכילה אלא הכונה שעומדת לגדל ביצים שהם עומדים לאכילה ולא לגדל אפרוחים שאז התרנגולת עצמה מוקצית ורק הבצים אינם מוקצים ולכך לאפוקי מפירוש זה דאיתותב מכמה גדולים נחת רש"י ז"ל לפרש העומדת לאכילה 'שאינה מוקצית' רוצה לומר בהכי איירי שהתרנגולת עצמה אינה מוקצית דאינה עומדת לגדל בצים כלל אלא היא גופה עומדת לאכילה. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש דקשיא ליה לרש"י ז"ל דהוה ליה להש"ס למנקט הכי אילימא בתרנגולת שהזמינה לאכילה מאי טעמא דבית הלל דאף על גב דאינה עומדת לגדל ביצים אין ראויה לאכילה אלא רק על ידי הזמנה כמו יוני שובך לכך פירש שאינה מוקצית דתרנגולים כל היכא דאין עומדין לגדל בצים אין אדם מקצה דעתו מהם אלא הם עומדים לאכילה בכל עת ואין צריכין הזמנה לכך לא פירש ואמר שהזמינם לאכילה דאין צריכין הזמנה, עד כאן דבריו נר"ו.

רַשִׁ"י בְּדִבּוּר הַמַּתְחִיל וּמִי אָמַר רַב נַחֲמָן הָכִי: 'דְּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה'. הקשה הצל"ח ז"ל והלא גם בית שמאי אבית שמאי מרמי אהדדי ואמאי נקיט רש"י אבית הלל ושביק בית שמאי? ולא עוד אלא דבית שמאי נזכרו תחלה הן במשנה הן בדברי רב נחמן? עיין שם. ונראה לי בס"ד דלקמן בדף ל"ז אמר אטו טלטול לאו צורך הוצאה, ופירש רש"י תחלת הוצאה על ידי טלטול הוא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים משום שלא יכולים לעמוד בה ולבטל ענג שבת ושמחת יום טוב, עד כאן לשונו. נמצא לבית שמאי כל טלטול אסור משום הוצאה ומשום דאין גוזרין על הציבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה לא גזרו בטלטול כלים ואוכלים. ולפי זה בית שמאי אבית שמאי לא קשיא דביצה שהיא דבר אכילה דאדם התירו משום דלא גזרו טלטול בדבר אכילה משום הוצאה אבל עצמות וקליפין כיון דאינם דבר אכילה דאדם אלא דבהמה דוקא גזרו בהו טלטול משום הוצאה. אי נמי סבירא ליה לבית שמאי איסור הוצאה ביום טוב אינו מן התורה אלא מדרבנן, לכן בשלמא שבת דאסור בו ההוצאה מן התורה גזרינן טלטול משום הוצאה אבל ביום טוב דאיסור הוצאה מדרבנן לא גזרינן, ולכן סבירא ליה ביצה שנולדה ביום טוב תאכל דלית בה משום מוקצה וגם בשביל הוצאה ליכא למגזר ביום טוב ולהכי לא נקיט רש"י הקושיא על בית שמאי אלא על בית הלל.