בן יהוידע על ביצה כה:

כַּיּוֹצֵא בּוֹ: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. ראיתי דרך העברה בשיטה להגאון מהריק"ש [רבי יעקב קאשֹטרו] ז"ל שהקשה אמאי קאמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ' הוה ליה למימר וְלֹא יִשְׁתֶּה וכו'? ותירץ דהכי קאמר דדוקא כשהוא כיוצא בבצל ושום שאין חבירו ממתין לו אבל אם חבירו ממתין לו לתת גם הוא יין לתוך הכוס ולשתות אדרבה לא יאריך בשתייתו! עד כאן לשונו. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד דכל זה לא אתמר בכוס של מצוה של ברכת המזון וקדוש וכוסות ליל פסח וכיוצא דאדרבה אם ישתהו בבת אחת מחזי חבוב מצוה וכמו שמצינו בפרוסת המוציא דבחול לא יפרוס פרוסה גדולה משום דמחזי רעבתנותא אבל בשבת אדרבה פורסין פרוסה גדולה משום חבוב מצוה, ואמרו בגמרא דרבי זירא בשבת פורס שיעור גדול דמספיק לו לכל סעודתו ולזה אמר כיוצא דבצל ושום דלית בהו תקנה של אכילת מצוה אבל בכוס יין המתוקן בשל מצוה אדרבה ישתהו בבת אחת משום חבוב מצוה! ועוד נראה לי בס"ד להכי קאמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ' כי באמת יש בכוס עוד כמה אזהרות בעניינים אחרים בשותה שתים ושותה שלש וכיוצא שנזכרו במקום אחר ולכך בא תנא דהא ברייתא לומר אל תחשוב דליכא בהלכות הכוס אלא רק דבר זה שאני אומר כאן אלא אני לא באתי לזכור כאן אלא רק דבר שהוא כיוצא גבי שום ובצל שהוא ענין של רעבתן לכך אני מזכיר בכוס ענין של גרגרן כי רעבתן וגרגרן ענין אחד רק לשון רעבתן נאמר בדבר אכילה וגרגרן בשתיה, אבל אין הכי נמי יש עוד דברים בענין הכוס דשייכי לגסות הרוח וכיוצא ולכן אחר שאמר הֲרֵי זֶה רַעַבְתָּן אמר כַּיּוֹצֵא בּוֹ של ענין זה דרעבתן נאמר אזהרה אחת בכוס שלא ישתהו בבת אחת ואם שתה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. ואחי ידידי החכם השלם כמה"ר משה נר"ו תירץ דאמרו בפסחים (פסחים פו:) גבי כוס ששתה רבי ישמעאל בבת אחת לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה עיין שם, נמצא מה שאמר כאן שותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן לאו בכל כוס וכל יין מיירי אלא יש כוס ויש יין דרשאי לשתותו בבת אחת לכך לא נקיט כאן מילתא פסיקתא 'לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת' אלא אמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יִשְׁתֶּה' כלומר כיוצא בשום ובצל דאית בהו רעבנותא וכן כאן אני מדבר בכוס ויין דשייך בהו גרגרן ולא בכוס ויין דלא שייך בהו דבר זה. ועוד תירץ הוא נר"ו אמר 'כַּיּוֹצֵא בּוֹ' ללמדנו דתואר 'גַּרְגְּרָן' הוא גרוע כמו תואר 'רַעַבְתָּן' ולא תימא גרגרן עדיף מרעבתן עד כאן דבריו נר"ו.

שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ. הקשה הרב פתח עינים ז"ל לשתוק ממציעתא מאחר דקתני בְּבַת אַחַת גַּרְגְּרָן וּשְׁלֹשָׁה גַּסֵּי הָרוּחַ מכלל דבשתים עלתה לו? עיין שם. ונראה לי בס"ד להכי נקיט 'שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ' ללמדינו דנחשב השלשה מגסי הרוח! דלכאורה יש לטעון מה שייכות איכא לגסות הרוח בענין זה שהוא רוצה לעשות לו לגימות הרבה בכוס מפני שבזה יערב לו יותר, ומה ענין גסות רוח בזה? לכך נקיט שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דידוע כל המשנה ממנהג העולם הרי זה גס רוח כי מדתו של הגאה אינו משוה עצמו עם שאר בני אדם אלא אוהב לשנות דרכו מדרכם כדי שלא ישתוה עמהם ולכן כיון דאמר שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ ממילא ידענו הטעם למה השלש נחשב גסות רוח מפני כי גס רוח טבעו ומדתו לשנות משורת דרך ארץ הנהוג אצל בני אדם כדי שלא יהיה עמהם בהשוואה אחת. ועוד נראה לי בס"ד דאם לא היה מזכיר השתים הוה אמינא דמספר שלש לא קאי על פעמי השתיות אלא קאי על הכוסות דבתחלה אמר שותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן וחזר ואמר שלש הרי זה מגסי הרוח כלומר אם שתה שלש כוסות בבת אחת מלבד הגרגרן יש בזה ענין גסות רוח, על כן נקיט התנא שתים דרך ארץ דעתה אי אפשר לטעות לפרש השתים והשלש על הכוסות דהיינו ששתה שתי כוסות בבת אחת או שלש כוסות בבת אחת דזה לא יתכן מאחר שאמר ברישא השותה כוס אחד בבת אחת הרי זה גרגרן אם כן כל שכן בשתים ואיך יאמר שתים דרך ארץ? אלא ודאי האי שתים ושלש לאו על הכוסות קאמר אלא על הלגימות ובכוס אחד מדבר ששתה אותו שתי פעמים או שלש פעמים.

נְטִיעָה, מְקַטְּעָא רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָּבַיָּא וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. עיין פירוש רש"י וערוך ז"ל. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד נטיעה לאו על ערלה קאמר אלא אם זורעין גרעין של פרי יוצא מן הגרעין נטיעה שטמון בה כוחו של פרי אך היא לא תוציא פירות אלא עד שיעקרו אותה ושותלים אותה במקום אחר, וידוע כי שמחת האילן הוא להוציא פרי וכמו שאמרו על פסוק (דברי הימים א' טז, לג) 'אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר' אשר לעתיד יוציאו פירות ולזה אמר נטיעה זו שצמחה מן הגרעין של הפרי שאינה ממהרת להוציא פירות מן הכח האצור בה אשר זהו עיקר הנאתה ושמחתה אלא היא ממתנת עד שיטעו אותה מחדש במקום אחר ואף על פי שממתנת בזה זמן הרבה, ואיך אלו הקצבים ובועלי נידות אין ממתינים זמן מועט בשביל הנאתם!

מִפְּנֵי מַה נִּתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן. הקשה מהרש"א ז"ל מה שאלה היא זו והלא הקב"ה החזירה תחלה על כל אומה ולשון ולא קבלוה (עבודה זרה ב:) ? יעוין שם. ונראה לי בס"ד הכי קאמר לָמָּה נִּתְּנָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שדיבר עמהם בסיני פנים בפנים עליה והיה אפשר שיעלה משה רבינו ע"ה וירד ויגיד לישראל גם את עשרת הדברות, לומר להם זה הדבר אשר אמר ה': אָנֹכִי הֳ' אֱלֹקֶיךָ וכו' וכו'? ותירץ שֶׁעַזִּין הֵם ואם לא היו שומעים מהקב"ה בעצמו את עשרת הדברות ויאמר להם כי זה משה האיש הוא נביא שלי ותאמינו בו בכל דבר אשר ידבר בשמי לא היה להם אמונה חזקה בתורה אף על פי שהיו רואין אותות ומופתים רבים שעשה משה רבינו ע"ה לפניהם! או נראה לי בס"ד הכי קאמר לָמָּה נִּתְּנָה תּוֹרָה ' לְיִשְׂרָאֵל ' ולא ניתנה לאבות ומתרץ מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן פירוש כל אומות העולם יודעין שעזין הם שאין נוחין לקבל להכניס עצמן תחת עול כבד בנקל וכיון שבאמת קבלו התורה והכניסו עצמן תחת עול תורה שהוא עצום ורב אז בודאי הגמור המה ראו והבינו וידעו דקבלת התורה היא הכרחית לעולם וצורך גדול הוא שאי אפשר להשמט ממנה ואי אפשר להיות בלעדה לפיכך אף על פי שהן עזין מאד כפו כאגמון ראשם והכניסו עצמן תחת עול התורה! משל לעיר אחת ששמעו ראשיה שבאה עליהם בלשת אחת ממקום רחוק לשלול אותם והמה ראו שאי אפשר להנצל מידם אלא אם כן יקדמו אותם במנחה בדינרי זהב וכסף סך חשוב קודם שיבואו בגבולם ויתייעצו גדולי העיר ביניהם שיהיו ארבע וחמש מן הגדולים הולכין הם עצמן לגבות מאת כל איש ואיש דינרי זהב בשביל סך הדורון ההוא לפייס בו הבלשת טרם בואה והמה באו תחלה אצל איש אחד שהוא קמצן גדול ואין דרכו ליתן אפילו פרוטה קטנה לכל גביה שגובין בעיר ההיא ויאמר להם בעבור הדבר הזה של הדורון לצורך פיוס הבלשת מוכרח אני ליתן אף על פי שאין דרכי ליתן בכל גביה שגובין בעיר יען כי ידעתי שדבר זה הוא צורך והכרחי שבזה יהיה שמירת נפשות ושמירת ממון ואי אפשר בלעדי זאת, אך אשאלה מכם מה ראיתם לבא אצלי בראשונה מאחר שאתם יודעים טבעי ומנהגי שאני קשה מאד במתן הדמים ואין דרכי ליתן בשום גביה שגובין מאנשי העיר בשום זמן? אמרו לו היא הנותנת שבעבור זאת באנו אליך בראשונה כדי שהמתן שלך יהיה לנו לעזר כאשר נבא אל אחרים שלא יהיו דוחים אותנו בטענות של הבל יען כי אפשר שיזדמן בני אדם שיאמרו לנו מדוע ממהרים אתם לפזר ממון המתינו אולי יבא לכם עזר מן שר פלוני ושר פלוני שישלחו חיל על זאת הבלשת להלחם בה ולהסיגה אחור או תמתינו עד שיתברר הדבר של ביאתם יותר כי אולי שקר שמעתם ואין באים עליכם ועוד כיוצא בדבר הבלים כאלה כדי שיעכב מתנת ידו אך כשרואין שאתה הקמצן הגדול נתת חלקך בגביה זו אז יאמרו ודאי אין שום תקוה לההצלה אלא רק באופן זה שאם היה אופן בשביל ההצלה בלתי צורך למתן דמים לא היה זה האיש שהוא עז וקשה מאד נותן מעותיו לצורך הענין הזה אלא ודאי ענין זה מוכרח בלי שום תפונה. וכן הענין כאן אם היה הקב"ה נותן התורה לאבות היו אומרים העולם מתקיים בלתי קבלת התורה ואין הכרח לקבלתה ומה שקבלו אותה האבות אף על פי שיש בה עול כבד עצום מאד היינו מפני כי הם מצד טבען וקדושת חומרם נוחין לשאת עול תורה שהוא כבד על חומר האדם ולא אכפת להו לכך אף על פי שאין קבלת עול תורה הכרחית לעולם קבלוהו עליהם ולאו כולי עלמא יש להם מזג האבות וקדושת החומר שלהם כדי שיטו שכמם לסבול משא הכבד של עול תורה עליהם אף על פי שאינו דבר הכרחי, ולכן ניתנה תורה לישראל שהם עזין ואין נוחין לקבל לשאת עליהם עול משא כבד בלתי הכרח גדול כדי דעתה יכירו כל האומות שקבלת עול תורה הוא דבר הכרחי מאד בלי שום תפונה וההכרח לחץ את ישראל להכניס עצמן תחת עול עסק התורה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש למה נתנה תורה שבעל פה לישראל שהם יהיו צריכין לטרוח לברר כל הלכות שלה ממקראות תורה שבכתב ולא נכתב הכל בפירוש? והשיב שהם עזים ועל ידי כך יתש כוחן ביגיעה של של עסק התורה עד כאן דבריו נר"ו.

"מִימִינוֹ, אֵשׁ דָּת לָמוֹ", רְאוּיִין הַלָּלוּ לִתֵּן לָהֶם דָּת שֶׁל אֵשׁ. נראה לי בס"ד ראוים מצד יחוסם שיצאו מן יעקב ולאה ורחל ונרמז זה בשמם הטוב שנקראו 'יִשְׂרָאֵל' שהוא אותיות 'אֵשׁ יר"ל' שהוא ראשי תיבות יַ עֲקֹב לֵ אָה רָ חֵל כלומר זכו לדת אש בשביל שיצאו ובאו ממקור הקדוש של יעקב ורחל וראשי תיבות דָּ ת שֶׁ ל אֵ שׁ הוא 'דֶּשֶׁא' לכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ב) 'בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי' כי התורה אף על פי שנקראת דת אש הנה היא נמשלה למים ולומדיה נוחין זה לזה בהלכה לכן אמר 'עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי'. ונראה לי בס"ד מאחר שהתורה נקראת בשם אֵשׁ והיא חמשה ספרים לכן נצטרף אות ה' עם אֵשׁ ונעשה צירוף אִשָּׁה ובזה נעשה לישראל אצל הקב"ה דין אשה עם בעלה.

שְׁלֹשָׁה עַזִּין הֵן; יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת. כֶּלֶב בַּחַיּוֹת. תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת. יש להקשות והלא התנא יהודא בן תימא מיחס העזות בחיות לנמר כמו שאמרו (משנה אבות ה, כ) 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר' ולמה רבי שמעון בן לקיש מיחס העזות לכלב? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר המפרשים ז"ל בפסוק (ישעיה נו, יא) 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה' כלומר כל בריה אם תרעב תהיה נחה מאד וכל שכן שלא יהיה לה עזות מצח אך הכלב הוא עז שנובח על אדם ועל חביריו אף על פי שהוא רעב הרבה כאלו הוא שבע ובטנו מלאה! ולזה אמר עַזֵּי נֶפֶשׁ לנבוח הרבה אף על פי שֶׁלֹּא יָדְעוּ שָׂבְעָה. גם עוד העזות בכלב הוא חידוש גדול דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנה:) 'לית דעני מכלבא' ומנין לו העזות והלא כתיב (משלי יח, כג) 'וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' ולא העני? ולכן אף על פי שנמצא עזות בנמר אינה חידוש אבל העזות בכלב היא חידוש! וכן העזות בישראל הוא חידוש כי לישראל יש להם מדת הענוה והשפלות חצובה להם ממקור האבות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין פט.) 'אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאתם ממעטים עצמכם' ודרך העניו והשפל להיות נח והעזות חידוש בו! וכן העזות בתרנגול חידוש מפני שהוא אינו מעופף באויר אלא ניצוד ונתפס מחמת שאינו יכול לעוף ולברוח ועם כל זה הוא עז לכך נקיט הני תלתא בחדא אשר שלשתם העזות היא חידוש בהם ולא נקט נמר. ונראה לפרש בס"ד הא דנחית למנות מינים אלו עם ישראל לרמוז כיון שישראל דומין להם מצד העזות צריך שידמו להם במדה טובה אחרת הנמצאת בהם והוא כי בכלב נאמר בו דבר טוב דאמרו רבותינו ז"ל (הוריות יג.) הכלב מכיר את קונו ומוסר עצמו על בעליו וכן ראוי לישראל שיכירו את קונם הוא יתברך וימסרו נפשם על עבודתו יתברך. ובתרנגול יש מדה טובה שמפייס ואחר כך בועל ואף על פי שהוא עז בעופות וראוי לפי עזותו לבעול בחזקה עם כל זה הוא מפייס ובועל, וכן ראוי לישראל להתנהג במדה זו ולאו דוקא בענין תשמיש אלא בכל דבר ודבר שבין אדם לחבירו ובין איש לאשתו לא יבואו ליטול בחזקה אלא בפיוס. ולמאן דאמר גם עֵז בִּבְהֵמָה גם כן יש ללמוד ממנו דבר טוב מדרכו של עז למסגי ברישא וכמו שאמרו בשבת (שבת עז:) מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אימרי? והשיב לו כברייתו של עולם, וכן ראוי לישראל שבכל צרה שלא תבא אף על פי שהיא כללית על כל העולם הם יהיו מסגן ברישא בבקשת ההצלה, דרך משל נעשה עצירת גשמים הם יהיו ראשונים בבקשת רחמים לגזור תענית ולהתפלל סליחות אף על פי שגם האומות דרכם להתאסף לעשות בקשת רחמים, וכן בשאר צרות הבאים על הכלל כמו חולי משונה ומצור ומצוק הם מסגן ברישא בבקשת רחמים ובעניני ההצלה בכל אופן שיהיה הן בדרך רוחניות הן בדרך גשמיות. ולמאן דאמר אַף צָלָף בָּאִילָנוֹת הנה לפירוש חד של התוספות ז"ל היינו עזותו שטוען פירות בכל יום ולזה ראוי שידמו ישראל שיעשו פרי בתורה ומצות בכל יום.