בן יהוידע על בבא מציעא פג:

מַאי דִּכְתִיב: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים קד, כ) . נראה לי בס"ד דקשיא ליה באומרו וִיהִי לָיְלָה והלא החשך עצמו נקרא לילה דכתיב וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה (בראשית א, ה) לכך פירש לילה קאי על עולם הזה שדומה ללילה. ונראה לי בס"ד דמיון הזה על פי מה שאמרו בגמרא (ברכות יז.) עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ דהכונה שיהי לצדיקים ענג נפש מעין עולם הבא מצד רוב שמחתם בתורה ומצות וזהו עוֹלָמְךָ הוא עולם הבא תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ בעולם הזה ומצד זה דומה עולם הזה ללילה דאף על פי שהוא חושך ימצא לפעמים בו הדלקת נרות מרובים עד כי לילה כיום יאיר וכן עולם הזה שהוא חושך יאיר בו אור הוא עונג עולם הבא.

"בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר", אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר (תהלים קד, כ) . נראה לי בס"ד דחיות רעות ההולכים במדבר הם נראין לכל מרחוק ובורחין מהם ונשמרים מהם אך חיות רעות אשר נחבאים ביער אין מרגישים בם להשמר מהם, וכן ענין רשעים יש שהם רשעים גמורים וידועים מאלו אין פחד אך הפחד הוא מן רשעים שאינם ידועים ונראין להדיה וכמו שאמר הכתוב הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז) .

"תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ", לַצַּדִּיקִים (תהלים קד, כב) . דריש כן על דרך וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה (מלאכי ג, כ) לכן דריש אומרו כאן הַשֶּׁמֶשׁ בה"א הידיעה דקאי על שמש שיזרח לצדיקים ונראה לכן הצדיק נמשל לתמר דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג) כי שֶּׁמֶשׁ [640] גימטריא תָּמָר [640] והוא אור הזרוח לצדיקים גם מספר שֶּׁמֶשׁ עולה מספר אוֹר צַדִּקִים חֲסִדִים טוֹבִים [640] .

"וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן", אֵין לְךָ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ (תהלים קד, כב) . דייק לה מדכתיב מְעוֹנֹתָם ולא 'מעונות' כי מעונתם משמע הראויים להם ואפשר לרמוז הענין בכתוב מְעוֹנֹתָם חלקנה לשתים וקרי בה 'מעון תם' כלומר שלם לפי כבודו ואינו חסר.

"וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב", בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (תהלים קד, כג) . מלבד פשט הדברים דקאי על יום המיתה יש לפרש עָרֶב לשון ערבות שהאדם חייב גם בשביל אחרים מצד הערבות אם לא הוכיח אותם והוא השלים חיוב המוטל עליו גם מצד הערבות. או יובן עָרֶב רמז למיתוק הגבורות בחסדים שחייב האדם לעשות על ידי מעשיו הטובים והוא שם אלקים ברבוע עולה ד' שהוא דין ויתמתק בשם הוי־ה דמלוי יודי"ן שהוא רחמים וזהו הרמוז באותיות עָרֶב שהם ע"ב ר' שהשלים עבודתו גם בזאת שעשה המיתוק כראוי ונרמז זה המיתוק בסדר אותיות ערב שהוא לשון עריבות שהוא ענין המיתוק. או יובן בס"ד עֲדֵי עָרֶב רמז בזה ע' רב דידוע עי"ן של שְׁמַע (דברים ו, ד) היא עי"ן רבתי שרומזת לבינה ולכך נכתבה בתיבת שמע, כי שמע כלומר הבן והיינו נמי דשמיעה היא בבינה וידוע כי עולם הבא הוא סוד בינה ולזה אמר לַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב עד עין רב כלומר עד שיגיע לעולם הבא שהיא סוד עין רב.

אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא וְנַיִים, אַקְדוּמִי אַקְדִּים לְגִירְסֵיהּ. יש להבין למה בתלמיד חכם כפל לשון אַקְדוּמִי אַקְדִּים ובפועל אמר קָדִים עָבִיד ולא אמר אַקְדוּמִי קָדִים? ונראה לי בס"ד כי הפועל אין דרכו להקדים קודם עלות השחר כלל ורק יזדמן זה במקרה בהיכא דבעל המלאכה נחפז למלאכתו ומבקש מן הפועל להקדים להקיץ באשמורת קודם עלות השחר כדי לעסוק זמן יותר במלאכה שצריכה לו במהרה ולכך כיון דלא הורגל בזה נתנמנם באותו העת מחמת הקצתו מן השינה קודם מדתו בכל יום אך תלמיד חכם בודאי דרכו להקדים שעה או שתים קודם עלות השחר לעסוק בתורה בעוד לילה וכיון דמורגל בקדימה זו אינו מתנמנם מחמת זה ביום ורק יזדמן באיזה לילה שהקדים זמן יותר מקדימה הרגיל בה שהקיץ משנתו ארבע וחמש שעות קודם עלות השחר מפני שנזדמן לו סוגיה עמוקה ורצה לעיין בה אותה הלילה זמן יותר והוכרח להקדים קודם זמן קדימתו הנהוג בכל לילה ולכך הוא מתנמנם ביום ההוא מפני שהיה לו שינוי מן ההרגל שלו לכן אמר אקדומי אקדים לשון כפול.

אִי פּוֹעֵל הוּא, קָדִים עָבִיד עָבִידְתֵּיהּ. קשא הוה ליה למימר קָדִים עָבִידְתֵּיהּ דהא גבי תלמיד חכם לא אמר 'גריס גרסתיה'? ונראה לי בס"ד דפועל יום אין דרכו לקום באשמורת קודם עלות השחר ואמאי זה מתנמנם אך יזדמן לו שיש לו בביתו מלאכה שלו של עצמו וביום אינו יכול לעסוק בה כי הוא שכיר לעשות מלאכת בעל הבית כדי שיזון בשכרו בני ביתו ועל כן במלאכת עצמו יעסוק בה בביתו באשמורת קודם עלות השחר ולכך מתנמנם ולזה אמר עָבִיד עָבִידְתֵּיהּ דייקא כלומר עבודה השייכה לו לעצמו.

אִי עָבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא, רְדוּדֵי רָדִיד. פירוש אם הוא מפועלים שדרכם לעסוק בלילה הנה אלו דרכם לישן אחר זריחת השמש ולמה לעת כזאת מתנמנם מאחר שעתה קם מן השינה? אלא היינו טעמא כי בעל המלאכה היה לו צורך לגמור המלאכה מהר ולכן לא הניחו לעזוב מלאכתו בזריחת השמש אלא ימשך אותה עד שלש וארבע שעות מן היום ולכך זה עתה עזב את עסק המלאכה שעדיין לא ישן והוא מתנמנם כעת. ודע כי כל השערות אלו שהסביר אותם לו היינו כדי לתפסו בעבור לחקרו ולדרשו ואין הכונה שימסרנו למלכותה על פי השערות אלו יען כי השערות אלו הם מוסברים על פי הרוב דאפשר שהוא אינו תלמיד חכם ואינו פועל ועם כל זה ישן שקרה לו מקרה של הקצה באותה הלילה שהיה לו כאב הראש או כאב שינים או כאב מעיים או היה לו חולה בתוך ביתו ושמשו כל הלילה או היה בסעודת מרעים וכיוצא ולכן אין למסרו ביד מלכות אלא אם כן יעשה לו חקירה ודרישה לדעת למה מתנמנם ולמה לא ישן בלילה ואז אחר שיתברר לו הדבר יעשה מעשה מה שאין כן אם הוא תלמיד חכם או פועל אין צריך לתפסו כדי לחקרו ולדרשו אלא יתלה הדבר בעניינו. ודע כי המלך מוליך עמו אנשים משחיתים הממונים על הרג וצליבה ובתחילה כאשר תופסו כדי לחקרו ולדרשו אין רשאין לשלוט בו ורק אחר שיתברר אצלו שהוא גנב אומר לאותם המשחיתים תפסוהו אז יצא הדבר מתחת ידו כי אלו יעשו בו משפט כתוב להרגו או לתלותו ואין יכול להצילו מידם כי מאחר שמסרו בידם נמצא נגמר דינו אצלו ולכן כיון שאמר לאותם הממונים על ההוא גברא תפסוהו לא היה יכול להצילו מידם אלא תכף עשו בו משפט כתוב לתלותו כי כך הם מצווים ועומדים מאת המלך.

שָׁלַח לֵיהּ: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. הא דלא אמר לו הוּרְמָנָא דְּמַלְכָּא הוּא כאשר השיב אותו פַּרְהַגוֹנָא וכאשר השיב רבי ישמעאל לאליהו זכור לטוב. ונראה לי בס"ד דאף על פי שהיה עושה חקירה ודרישה כשהיה תופסם ומתברר לו רשעתם מתוך דבריהם ועניינם עם כל זה לא היה סומך על בירור זה למסרם למלכות אלא עד שיראה בפרצוף שלהם אשר בו ידע ויבין בחכמה האלקית אשר בקרבו שזה האדם הוא ראוי להכריתו מן העולם והוא כקוץ שאין לו תקנה אלא שריפה שאין בו לחלוחית של מצוה ואינו עתיד לצאת מידו פועל טוב על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי (שמות ב, יב) כי רבי אלעזר בן רבי שמעון היה לו כח השגה זאת והיה לו רוח הקודש לידע נסתרות ונעלמות ומה שעתיד להיות. וכאשר נמצא בזוהר הקדוש מעשיות המעידים עליו בהשגת רוח הקודש שידע נסתרות כמראה הנביא וכמו שאמרו במעשה דההוא גברא ואותו נחש ולכן השיב לו בפה מלא קוֹצִין אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם כלומר אני יודעם ומכירם שהם כקוצין שאין להם תקנה אלא בשריפה. ורבי יהושע בן קרחה ידע שיש לו השגה בכך וידיו רב לו בחכמה האלקית ורוח הקודש וקבל דבריו אלו שבני אדם אלו הם קוצין שאין להם תקנה אלא בשריפה ורק אמר לו למה יהיה דבר זה על ידך וכי מן השמים אפקדוך לעשות כליון זה על ידך הנה דבר זה הוא ביד בעל ההשגחה שהוא בַּעַל הַכֶּרֶם וְהוּא יְכַלֶּה אֶת קוֹצָיו ולמה אתה מכניס עצמך בעובי הקורה? דאף על פי שאין אתה טועה להמית את הזכאי אין אתה ממונה על כך מן השמים! ובזה מובן הטעם כי אליהו זכור לטוב דהוה שכיח אצל רבי אלעזר ברבי שמעון טפי מן רבי ישמעאל ולא אמר לו כלום על דבר זה כמו שאמר לרבי ישמעאל והיינו משום דהוא יודעו ומכירו שיש לו רוח הקודש וראיה רוחנית דאינו טועה ושוגה באלו האנשים שמוסר אותם למלכות. ומה שהיה רוצה להציל לאותו כובס וסוף דבר עמד תחת הזקיפה ובכי היינו כי לאותו כובס לא ראה בפרצוף שלו ולא ידע עניינו ומה הוא אלא תכף כשאמר לו אותו דבר החליט בדעתו שזה ראוי להשחיתו מן העולם ואמר לממונים המשחיתים תפסוהו וכיון שאמר לאלו יצא הדבר ידוע שאינו יכול לחזור בו ולכך הוה בכי שמא ח"ו טעה בו ועל זה נאמר פרי המהירות חרטה כי עתה אינו יכול לראות בפרצוף שלו ואחר ששמע דבריו שאמר לו אל ירע בעיניך שדרך לראות בהם הפרצוף ולא ראית כי הנה אני מבשר אותך שלא טעית ולא שגית בדבר זה כי הוא באמת אין לו תקנה אלא הכרתה מן העולם ותשמע דבר אחד ממעשיו הרעים ומזה תבין כמה מלא עבירות וכמה היה הוא רע וקשה בעולם כי הוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכיפורים אשר בו כל הרשעים בטלים מן העבירות ומזה תבין אם ביום הכיפורים עשה כך כמה וכמה מעשים רעים עושה בכל יום ואם כן זו הצליבה היא תקנתו ואל תצטער מעתה בעבור זאת וכל זה מן השמים הניחו בלב אותו אדם לומר בפיו הודעה זו לרבי אלעזר כדי לשכך דעתו דרבי אלעזר ולא יצטער.

שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: חֹמֶץ בֶּן יַיִן. הנה בודאי אין כוונתו כמו שפירש רש"י ז"ל אלא כונתו בזה על דרך מה שאמר שמואל בגמרא דחולין (חולין קה.) בענין אכילת חלב אחר בשר אנא חלא בר חמרא בהא לגבי אבא והיינו בעבור שהיה אביו מתנהג בחסידות יתירה בענין זה והוא לא נהג באותה חסידות לכן קרא עצמו 'חומץ' לגבי אביו וכן הענין כאן דאמר לו בענין זה אתה חשוב חֹמֶץ בֶּן יַיִן לגבי אביך כי אביך היה משתדל להחיות את ישראל שביטל כמה גזרות רעות מעליהם אף על פי שהיו חייבין בדין ואתה עושה להפך שמוסר אותם להריגה. והשיב לו מה שאני עושה הוא טובה לישראל כי קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מֵהַכֶּרֶם שאני יודע ורואה ברוח הקודש ואבודם הנאה להם והנאה לישראל ולכל העולם וכמו שאמרו בגמרא (משנה סנהדרין י, ו) כָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם ושאל בגמרא מאן רשעים ואמר רבי יוסף גַּנְבֵי ואם כן אלו הגנבים שאני תופס אותם הוא קוצים מכאיבים וכאשר אבערם אני גורם חיות לכל ישראל וטובה גדולה כי ודאי טוב לכרם אם יבערו את קוציו ממנו.

הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו, וְאָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ, וּמַה סְּפֵקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, וַדָּאוֹת שֶׁלָּכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פירוש אם זה הכובס שלא ראיתי בפרצוף שלו קודם שמסרתיו דעל כן הייתי מסתפק שמא שגיתי בו כך דנתברר לי עתה שלא שגיתי הודאות שלכם שהם בבני אדם שלא מסרתים אלא עד שראיתי בפרצוף שלהם ונתבררו אצלי בראיה הרוחנית על אחת כמה וכמה שיהיה לבי בטוח שלא יצא תקלה מתחת ידי כלל. ועדיין צריך להבין למה הניח ידו על בני מעיו יאמר דברים בלי השמת ידים? ועוד למה החליט ותלה השמחה לבני מעיו יותר משאר איבריו ויותר שייך לומר שִׂישׂוּ שְׂפָתַי וּלְשׁוֹנִי שהיה מוסר הגנבים במאמר פיו? ונראה לי בס"ד דכתב הרב עיון יעקב ז"ל דבני מעיו קאי על הלב והכליות כדאמרינן בסוף ברכות (ברכות סא.) לב מבין כליות יועצות וידוע דהלב והכליות נקראין בני מעים כדאיתא ביורה דעה (סימן נב) עד כאן דבריו עיין שם. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שתי כליות יש באדם אחת מימין ואחת משמאל ואותה שבשמאל מיעצתו לרעה, וכתב מהרש"א ז"ל דלכן אמר דוד המלך ע"ה אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי (תהלים טז, ז) שזכה דוד המלך ע"ה שגם הכוליא של שמאל מיעצתו לטובה עיין שם. ובזה פרשתי דברי החכם בצוואתו לבנו בני קח את העיצה מן הרחוק ועשה את הקרוב רחוק והוא פלא! ולפי האמור הכונה כך קח העיצה מן הרחוק כלומר מכוליית הימין שהיא רחוקה מן הלב כי הלב הוא הלוקח את העיצה ולא תקח מכוליית השמאל שהיא קרובה ללב ועל ידי כך תעשה את הרחוק שהוא כוליית השמאל מיעצת לטובה כמו הקרוב שגם היא תייעץ לטובה. ובזה פרשתי בס"ד הכתוב בישעיה עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן (ישעיה כה, א) פירוש עצות הבאים מן הרחוק דוקא הנה הם אמונה אומן שתאמין שהם לטובה ולכן נאמר בשבח התורה באשת חיל מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ (משלי לא, יד) ולזה אמר שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיה נז, יט) שהקדוש ברוך הוא ירפא כוליית השמאל לעשותה ככוליית הימין המיעצת לטובה. ולכן הניח ידיו על בני מעיו שהם הלב והקולייא של ימין להורות דהלב שלו אינו לוקח עיצה אלא מכוליית הימין שמיעצת לטובה ומסירת הכובס למלכות היתה בעצת כולית הימין וכאשר נראה עתה סופו של דבר בהודאת הכובס על עצמו. ונראה לרמוז בס"ד ראשי תיבות כ וליה ל ב י דים הוא 'כלי' כי הלב הוא הלוקח את העצה והכוליה היא הנותנת את העיצה והידים הם העושים המעשה שהוא הפועל על פי העיצה ההיא. נמצא שלשה אלה הם שותפים בכל דבר ודבר מתחלה ועד סוף אך שותפות שלשה שסימנם כלי יש שותפות עם כוליה ימנית דצירוף כלי זה הוא נקרא 'כלי יקר' כמו שנאמר הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי הֳ' (ישעיה נב, יא) ויש שותפות עם כוליה השמאלית המיעצת לרעה אשר צירוף זה נקרא 'כלי מות' כמו שנאמר וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת (תהלים ז, יד) ולכן נתכוון רבי אלעזר לתת ידו על לבו ועל כוליה הימנית לרמוז כי צירוף כלי שיש בצלו הוא יד ולב עם כוליה הימנית שצירוף זה נקרא כלי ה' ונקרא כלי יקר. ודע אף על גב שדיבר עם רבי אלעזר אחר דזקפוה הנה היה דרכם דאחר שזוקפים אותו אין מותחים החבל לחנקו אלא ממתינים עליו זמן עד שיתוודה ויצווה לבני ביתו שעומדים תחת הזקיפה ומדבר עמהם מה שרוצה לדבר.

הֲווּ מַפְקֵי מִינֵיהּ דִּיקּוּלֵי דִּיקּוּלֵי דְּתַרְבָּא. נראה דאף על גב דאפשר להיות שומן רב בדורות הראשונים שהיו גדולים באיכותן ובכמותן מכל מקום אפשר לשון זה לאו דוקא אלא הוא לשון גוזמא כמו שאמרו בגמרא על תפוח וגפן ופרוכת דברו חכמים לשון הבאי וכמו שאמרו במסכת מדות ותמיד (תמיד כט.) וכן אמרו דברה תורה לשון הבאי כמו שנאמר עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכן דברו בנביאים וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם (מלכים א' א, מ) ועל כן גם הכא אפשר דנקיט הגמרא כלשון בני אדם לומר על דבר שהוא רב משיעור הנהוג לשון המורה רבוי עצום מאד ואינו כך ממש ואפשר לפי זה דגם מה שאמרו תלמודא דְּהֲוָה עַיִיל בַּקְרָא דְּתוֹרֵי בֵּינַיְהוּ לאו דוקא אלא הוא לשון גוזמא כלשון בני אדם.