בן יהוידע על בבא קמא צב:

וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה) . עיין פירוש רש"י והקשה בתורת חיים ז"ל והלא מילי טובא חשיב בההוא קרא שהמצורע חייב בהם דכתיב בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא יג, מה) ואמאי מייתי דוקא האי מילתא ד'טָמֵא טָמֵא יִקְרָא'? ועוד הא האי מלתא טבא ליה כדי שיבקשו עליו רחמים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע 'ברית כרותה לשפתים' (מועד קטן יח.) ולכן האדם צריך לדבר לשון נקיה ולכך נזהרו רבותינו ז"ל להזכיר הצרעת בשם דבר אחר דאמרו 'קשה לדבר אחר' (שבת קכט:) ולא אמרו 'קשה לצרעת' ולכן יזכירו הסומא בשם סגי נהור. והנה כאן שצריך להודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים למה יקרא טָמֵא טָמֵא יתקנו לו מלתא אחריתי שהוא לסימן שיבינו העולם שהוא מצורע ויבקשו עליו רחמים? ולזה אמר בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא, דהכריחו הכתוב לומר על עצמו בפה מלא שהוא טמא אף על פי שהוא באמת מצפה לטהרה שיטהרנו הכהן.

שִׁיתִּין רְהוּטֵי רָהוּט, וְלֹא מָטוּ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כָּרִיךְ. הקשה הרב פני יהושע ז"ל מאי רבותא יש יותר אם ששים רצים אחריו ואין מגיעין אותו ממה שיהיה אחד רץ אחריו ואינו מגיעו והלא כל אחד רץ לפי דרכו? עיין שם. ונראה לתרץ בס"ד כשהאדם רץ ורצין אחריו מוכרח שיפול פחד ומורך בלבבו בעת שהוא רץ פן זה הרץ אחריו יגיעו וזה הפחד והמורך יהיה לו לתקלה כי יחלש כוחו ולא יוכל לרוץ בכל כוחו אך יש הפרש בזה בין אם רץ אחד לבדו אחריו לבין יש עשרה רצין אחריו כי מחמת אדם אחד לא יהיה לו פחד ומורך כל כך כי יחשוב שמא יטרח ויגע הרבה ויעמוד או שמא יזדמן לו מכשול להיות נתקל בו ויתעכב ואז ממילא לא יוכל להשיגו אבל אם עשרה רצין אחריו קשה לחשוב שכולם יהיו יגיעין ולכולם יהיה דבר של עכבה וכל שכן אם הם ששים בני אדם ולכן נקיט ששים לרבותא.

וְכֻלָּן פַּת בַּמֶּלַח שַׁחֲרִית וְקִתּוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטְּלָתָן (שמות כג, כה) . נראה לי בס"ד כולהו רמיזי ב' מַחֲלָה ' עצמה כי מחלה אותיות הַלֶּחֶם רמז דהלחם מציל ממחלה. גם מַחֲלָה אותיות הַמֶּלַח רמז דהמלח מבטל המחלה. גם מַחֲלָה אותיות לְחַמָּה רמז לאוכל הלחם בזריחת החמה מבטל המחלה. ושתיית המים נרמז במספר מַחֲלָה עם שני נקודות פת"ח וקמ"ץ [111] עולה קי"א כמנין הַמַּיִם עם נקודות פת"ח וחיר"ק [111] עולה קי"א רמז שתיית המים מבטלת המחלה. ונראה לי בס"ד לרמוז בפסוק וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ (שמות כג, כה) תיבת מִקִּרְבֶּךָ למפרע ראשי תיבות ' כ כר ב מלח ר ווה ק יתון מ ים' וזהו וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה על ידי דברים אלו שרמוזים באותיות מִקִּרְבֶּךָ.

חַבְרִיךְ קַרְיָיךָ 'חַמְרָא', אֻכְּפָא לְגַבִּיךְ מוּשׁ. נראה לי בס"ד מוּשׁ מלשון כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י) שהוא לשון המשכה כלומר תודה ותמשך לדבריו ולא תסתור דבריו ומביא ראיה שאמר לה המלאך (בראשית טז, ח) 'הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי' והודית לדבריו שאמרה 'מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי' שקראתה גברת עליה אף על פי שהיתה אותו זמן מורדת ובורחת ממנה. ועוד נראה לי מוּשׁ לשון מישוש כמו (בראשית כז, כא) גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי וַיִּגַּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ, והיינו כיון שקראך 'חמור' יש לזה שתי טעמים דיתכן ראה בגד שלך עב וגס כאוכף של חמור ולכך קראך חמור ואופן השני שראה בך חסרון דעת ולכך קראך 'חמור' על כן אתה בשומעך דבר זה תמשש בבגדך אם תראה שבאמת הוא עב וגס ודאי ביאור דבריו כפירוש קמא ואם לאו דאין הבגד ראוי לגנותו ודאי פירוש דבריו באופן השני. ועל זה מביא ראיה מפסוק וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת (בראשית טז, ח) שפרשו המפרשים ז"ל הכונה בזה הוא אחר שאמר לה ' שִׁפְחַת שָׂרַי ' לא קבלה שם השפחה בשתיקה אלא רצתה לברר ולהבין כונתו בזה דאמרה לו איך אתה קורא אותי 'שפחת' והלא עתה מפני דבר זה אָנֹכִי בֹּרַחַת שלא אהיה נקראת עוד בשם 'שפחה' ושרי ראוי שתהיה נקראת צרתי ולא גְּבִרְתִּי או שמא אתה קורא אותי כן על זמן הראשון? והשיב לה את טועה בבריחה זו אלא את חשובה שִׁפְחַת שָׂרַי והיא חשובה גברתיך בעל כרחך ולזה אמר שׁוּבִי אֶל שָׂרַי גְּבִרְתֵּךְ ולא עוד אלא הִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ , נמצא אם קראו לאדם באיזה תואר ושם שיש לו שתי אופנים לא ישתוק אלא יחקור לידע בירורו של דבר.

מִלְּתָא דְּמִגַּנְיָא דְּאִית בָּךְ, קָדִים אֲמָרָהּ. פירוש חטא ועון שיש בך תקדים להתוודות עליו תכף ומיד אחר עשייתך אותו קודם שיקטרג המקטרג ויזכור חטאך למעלה כי כיון דהתוודתה מקודם מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח, יג) .

שָׁפִיל וְאָזִיל בַּר־אַוְזָא, וְעֵינוֹהִי מְטַיְפֵי (שמואל א כה, לא) . פירוש רמז על ישראל שנקראו בשם עופות אם יש להם מדת שפלות וענוה אז עיניהם תצפה לגאולה דאין בית דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח (סנהדרין צח.) .

שִׁיתִּין תִּכְלֵי מַטְיוּהָ לְכַכָּא, דְּקָל חַבְרֵיהּ שָׁמַע וְלָא אָכַל (מלכים א' א, כו) . נראה לי בס"ד דעסק התורה נקרא בשם אכילה דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) גם ידוע סוד הפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) דששים גבורים הם סוד ששה קצוות שהם ששה ספירות שכל אחד כלול מעשר הרי ששים שכולם הם בחינת גבורות וזהו שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים ומתמתקים על ידי עסק תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כנגד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים שהם ששה עשרות ששרשם ששה קצוות ולכן הם עושים דין ומייסרין להמבטל עסק התורה. וזהו שאמר שִׁיתִּין תִּכְלֵי רמז לששים גבורים הנזכר מַטְיוּהָ לְכַכָּא דְּשָׁמַע קָל חַבְרֵיהּ וְלָא אָכַל פירוש לאדם ששומע קול תורה של חבירו באזניו ועם כל זה הוא אינו מתעורר לקום ללמוד תורה שזה עונשו חמור יותר מאותו שאינו שומע קול תורה באזניו מאחרים ועל כן נלקה על ידי ששים גבורים יותר.

אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן, וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא" (מלכים א' א, כו) . קשה מאי הוכחא מהכא דנתן הנביא ע"ה היה מוכרח לספר המעשה שהיה כמו שהיא כדי שיבין המלך כונתם באותו מסיבה ומי אלה הנפרדים מהם וקושטא דמלתא קאמר מפני שהוא צר לו על אשר לא נקרא לאכול? ונראה לי בס"ד דדייק ממה שהוצרך לפרש על עצמו גם כן דקאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' דאם משום שרצה להודיע שמות אותם המובדלים מהם לא צריך להודיע על עצמו כי הוא ודאי נבדל ממעשיהם ומחשבתם כיון שבא לקרות תגר עליהם גם הטעם שהזכיר גם את עצמו בפירוש שלא נקרא עמהם לאותה המסיבה מפני שקשה לו הדבר הזה שנפקד משלחן המסיבה ההיא שאוכלים ושותים שם. מיהו דע דודאי אין כונת רבה בר מרי לומר שבאמת היה קשה הדבר הזה אצל נתן הנביא ע"ה על שנפקד מאותה אכילה והוא קובל על כך, דזה לא יתכן לחשוב כזאת על נביא קדוש אלקים! אך כונת רבה בר מרי לעשות אסמכתא בעלמא להאי מלתא דאמרי אינשי מפשט אשר האדם יוכל לדייקו מן המקרא הזה ולא שסובר שבאמת כך היתה ח"ו כונתו של נתן הנביא ע"ה וזה ברור ופשוט.

וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "וַיֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" (בראשית כד, סז) . הא דלא הביא רבה בר מרי מקרא זה שהוא מן התורה, נראה לי בס"ד דסבר אין טעמו של דבר משום ענין זה דאמרי אינשי אלא לעולם הוא היה בדעתו לישא אשה תכף אחר פטירת שרה אך מאחר דיצחק בנו היה בן ל"ז שנה ועודנו בחור ובת זוגו רבקה עודנה קטנה כי נולדה בעת שנפטרה שרה אין זה ראוי לפי מנהגו של עולם שהוא ישא אשה ובנו בחור בלא אשה לכך המתין עד שנשא יצחק אשה ואחר כך נשא גם הוא.

חַמְרָא לְמָרֵיהּ, וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ (במדבר כז, יח) . נראה לי בס"ד התורה מכונית בשם יין דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה) והיא של הקדוש ברוך הוא בודאי ועם כל זה מייחסה לחכמים דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לב:) רב שמחל על כבוד התורה כבודו מחול. ומקשי וכי אורייתא דיליה איהי? ומתרץ אין דיליה היא דכתיב כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב) דקרי לה 'תורתו' (על פי עבודה זרה יט.) ולזה אמר חַמְרָא לְמָרֵיהּ הוא הקדוש ברוך הוא וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ הרבנים שמשקים התורה לתלמידיהם דנחשב כאלו משלהם נותנים להם. ועל דרך הסוד יש לומר רמז לסוד היין הנמשך מן הבינה שהוא סוד יין המשומר בענביו שנמשך למלכות על ידי התפארת וזהו חַמְרָא לְמָרֵיהּ הבינה וְטִיבוּתָא לְשַׁקְּיֵהּ הוא התפארת שמשקהו למלכות.

מְטַיֵּיל וְאָזִיל דִּקְלָא בִּישָׁא גַּבֵּי קִינָא דְּשַׂרְכֵי. נראה לי בס"ד דהשטן מחזר על מקומות שעושין שם מריבה ומחלוקת ומתאכסן שם. ומה שאמר אִי דָּלִית דּוּרָא דָּלִינָא וְאִי לָא לָא דָּלִינָא רמז אם האדם ישתף עצמו בצער ציבור אז השכינה כביכול משתתפת בצערו. ומה שאמר כַּלְבָּא בְּכַפְנֵיהּ גְּלָלֵי מִבְלַע נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהקליפה נקראת צֹאָה בְּלִי מָקוֹם (ישעיה כח, ח) שמשם מזונה ובזה פירשו המפרשים ז"ל רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף (בראשית לט, ה) 'בגלל' לשון גללים. וזהו שאומרים כַּלְבָּא הקליפה בְּכַפְנֵיהּ בזמן שאין עונות בדור כדי שתוכל לינק מן הטוב שלהם אז גְּלָלֵי הצואה דוקא מִבְלַע ויליף לה מדכתיב (משלי כז, ז) וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה היא הקליפה דכתיב בהו וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה (ישעיה נו, יא) שצועקת תמיד 'הַב הַב' וְלֹא תִשְׂבַּעְנָה הֵנָּה (משלי ל, טו) כָּל מַר שהיא הפסולת אצלה מָתוֹק כי מזונה מן הפסולת. ומה שאמר בִּירָא דְּשָׁתִית מִינֵיהּ לָא תִּשְׁדִּי בֵּיהּ קָלָא נראה לי בס"ד רמז לפה שבו תלויים התורה והתפלה וברכות וכל דבור קדוש שהאדם נשפע מהם חיות ומזון רוחני וגשמי והוא עשוי כמו בור הזהר דלא תרמי ביה קלא מאכלות אסורים עם דבורים אסורים. ומה שאמר כַּד הֲוִינָן זוּטְרֵי לְגַבְרֵי הַשְׁתָּא דְּקַשִּׁישְׁנָא לְדַרְדְּקֵי נראה לי בס"ד בזמן שהאדם עודנו קטן בשנים אל יטעהו יצרו הרע לומר עוד היום גדול ועתה שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ (קהלת יא, ט) ואחר שתגדל בשנים אז תעשה תשובה ותעסוק בתורה ומצות לתקן העבר אלא יחשוב עצמו לגדול בשנים שלא נשאר לו זמן לתקן בו. וזהו כַּד הֲוִינָן זוּטְרֵי היינו חושבין עצמינו לגברי לאנשים גדולים בשנים וְהַשְׁתָּא דְּקַשִּׁישְׁנָא באמת רואין עצמינו דַרְדְּקֵי שעדיין לא סגלנו תורה ומצות כאדם קטן בשנים שאין ביד כלום. ומה שאמר בָּתַר מָרִי נִכְסֵי צִיבֵי מָשׁוּךְ רמז אחר חכם שהוא סיני שבקי במשניות וברייתות ושמועות תלך ללמוד ממנו וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יד.) שלחו מתם סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חטייא. והנה רש"י ז"ל פירש צִיבֵי 'שומן' ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד צִיבֵי כנף הבגד כי תרגום וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן (ישעיה מט, כב) 'וייתון ית בניך בציבין' וכאן אמר לו צִיבֵי מָשׁוּךְ רצונו לומר תמשיך כנף בגדיך לקבל הטוב מן בעל הטוב דשעתא קיימא וכל משא ומתן שתעשה עמו תתברך ותצליח בו.