בן יהוידע על בבא קמא נה.

שַׁאֲלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' אִם לָאו. שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' אִם לָאו. כל אדם ישתומם על הדבר היתכן גברא רבא כרבי חייא בר אבא לא היה יודע פסוק של תורה הידוע לתינוקת של בית רבן ואיך יאמר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' אם נאמר בהם טוב? ונראה לי בס"ד ידוע שיש לשון הטבה דמשמעותו תמימות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתורת כהנים בפסוק לֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע (ויקרא כז, י) שהוא רצונו לומר תם בבעל מום עיין שם. והנה בודאי רבי חייא בר אבא הוה ידע דכתיב בדברות אחרונות לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה, טו) ולא כתיב הכי בדברות ראשונות (שמות כ, יא) ולכן לא אמר לו איני יודע אם נאמר בהם 'לְמַעַן יִיטַב' וכן השואל לא אמר לו למה לא כתיב 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' אך רבי חייא בר אבא הוה מפרש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות כי המבזה אביו ואמו יבא לידי סמות עינים דכתיב במשלי (משלי ל, יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר ועל כן אמר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יִיטַב לָךְ' כלומר תהיה תמים ולא תחסר ממך העינים. ועוד גם כן בכבוד אחד ואחד יהיה האדם תמים מצד הנפש דכתיב (משלי א, ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ (משלי ד, ג- ד) וכאלה פסוקים רבים המורין תמימות האדם הוא על ידי שיהיה נשמע לאביו ואמו וכיון דרבי חנינא בן דוסא דריש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות ולא לשון טובה לכך נתיישב הטעם אצלו למה בדברות ראשונות לא כתיב 'יִיטַב לָךְ' כי קודם מתן תורה כל המומין שלהם נתרפאו ולא נשאר אדם בעל מום וגם מצד הנפש היו תמימים שפסקה זוהמתם ומאחר דהיו תמימים מצד הגוף ומצד הנפש למה יצטרך לומר 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ'? כי אמרו רבותינו ז"ל על מעמד הר סיני נאמר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד, ז) אך אחר שחטאו בעגל וחזרו המומין לגוף ולנפש אמר בדברות אחרונות 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' דהשתא אצטריך להו ברכה זו. וכל זה הוה סבר רבי חייא בר אבא מעיקרא אך עתה ששאל לו החכם השואל שהוא רבי חנינא בן עגיל: מִפְּנֵי מַה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנִים נֶאֱמַר 'טוֹב'? הרגיש רבי חייא בר אבא כי השואל רבי חנינא בן עגיל מפרש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' לשון טובה חדא שדקדק שלא לתפוס לשון הכתוב שלא אמר לא נאמר 'יִיטַב לָךְ' אלא אמר 'טוֹב'? שמע מינה דדריש יִיטַב לשון טוב וטובה ולא לשון תמימות, ועוד אם מפרש לשון תמימות מאי קשיא ליה והלא בדברות ראשנות לא אצטריכו להאי מילתא כי באותו זמן נאמר עליהם 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' שהיו תמימים מצד הנפש ומצד הגוף דכל מומין שלהם נסתלקו ונתרפאו מהם וכל שכן דלא להוי להו מומין מחדש ולמאי אצטריך לבשרם בכך? ועל כן הבין דמפרש 'יִיטַב לָךְ' על טובה ולכך אמר לו עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי, לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב', שַׁאֲלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' כי אני הייתי מפרש יטב לך לשון תמימות ואיני מפרש לשון טוב וטובה לכן לפי פירוש זה שאתה מפרש תלך אצל רבי תנחום כי תמצא אצלו מסתמא ישוב על שאלתך וקושייתך.

הָרוֹאֶה טֵי"ת בַּחֲלוֹמוֹ, סִימָן יָפֶה לוֹ. נראה לי בס"ד ט ' בַּחֲלוֹם [95] עולה מספר יָפֶה [95] ולזה אמר סִימָן יָפֶה לוֹ. ועוד נראה לי בס"ד טֵי"ת [419] עם הכולל גימטריא ת"ך כמנין סִימָן יָפֶה לָאָדָם בַּחֲלוֹם [416] עם הכולל ד' תיבות. ונראה לי עוד טעם אחר דאיכא סִימָן יָפֶה באות ט' והוא דכתבו המפרשים מספר התשעה לא ימוט לעולם דרך משל אם תכפול מספר התשעה יהיה י"ח ואותיות י"ח במספר קטן ט' ואם תכפול י"ח יהיה ל"ו ואותיות ל"ו במספר קטן ט'. ואם תכפול ל"ו יהיה ע"ב ובמספר קטן ט'. ואם תכפול ע"ב יהיה קמ"ד ובמספר קטן ט'. ואם תכפול קמ"ד יהיה רפ"ח ובמספר קטן י"ח ואותיות י"ח במספר קטן ט' וחוזר הדבר חלילה נמצא המספר לא ימוט כי כל מה שאתה מוסיף כפל חוזר להיות ט'. ובזה פרשו הטעם שקורין לשם הוי־ה במלוי ההי"ן בשם ב"ן ואין אומרים נ"ב כמו שאומרים ע"ב ס"ג מ"ה והיינו כי ע"ב ס"ג מ"ה כל אחד ואחד במספר קטן ט' אך אם יאמר נ"ב לא יהיה במועד קטן ט'. לכך אומרים ב"ן כי נון דמנצפ"ך במועד קטן ז'. ועם ב' הרי ט' עד כאן דבריו. ולכן הָרוֹאֶה טֵי"ת בַּחֲלוֹמוֹ סִימָן יָפֶה הוּא לוֹ הוא לו כי מספר ט' לא ימוט לעולם ולכן מורים לו בחלום שלא ימוט. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף (דף פח) דלעתיד כשיבער רוח הטומאה מן הארץ אז יהיה שמירה מעולה מארבע רוחות ויהיה העולם כדמות ט' שהוא שלשה דפנות ורביעית טפח וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על לוז שאין שולט בה מיתה מפני שנבראת באות טי"ת עיין שם. ולפי זה גם זה יהיה טעם נכון למאמר הגמרא ד'הָרוֹאֶה טֵי"ת בַּחֲלוֹמוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ'. ולפי זה דמספר התשעה הוא המובחר שבמספרים לכן מספר רפ"ח ניצוצות אם נחלקהו לתשעיות יהיה בו ל"ב פעמים תשעה [9×32=288] לרמוז שיאירו בהם ל"ב נתיבות חכמה שהיא ספירה תשיעית. ובזה יובן (ישעיה נז, א) הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל 'לֵב' אלו הרפ"ח ניצוצות שהם ל"ב פעמים, הם שייכים לצדיק שהוא אחוז ביסוד שהוא ספירה תשיעית מעילא לתתא והחכמה ספירה תשיעית מתתא לעילא. וזהו שנאמר דַּבְּרוּ עַל 'לֵב' יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ (ישעיה מ, ב) שבנין ירושלים תלוי בתיקון רפ"ח ניצוצות שהם ל"ב פעמים תשעה. ונראה לרמוז עוד קודם אותיות 'לֵב' יש אותיות 'אַךְ' שהוא לשון מיעוט כי אלו הרפ"ח ניצוצין שהם ל"ב תחילתם היה בהם מיעוט אבל אחר אותיות 'לֵב' יש אותיות 'גַּם' שהוא לשון רבוי רמז שאחריתם יהיו ברבוי וגדלות כמו שנאמר וְאִם הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר אַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח, ז) .

אֵימָא "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיה יד, כג) . קשה למה הביא לו פסוק מנביאים ולא הביא פסוק תורה כגון טָמֵא הוּא (ויקרא יא, ד) או וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא יג, מה) או טָרֹף טֹרַף (בראשית לז, לג) ? ונראה לי בס"ד סלקא דעתיה דמקשן תיבה שיש ב' טי"ת עדיף טפי והתרצן תירץ לו להפך כיון דהוא ראה חַד טֵי"ת. והא דחזר והקשה לו טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ (איכה א, ט) ולא הביא פסוק של 'טָמֵא' מן התורה או 'טָרֹף טֹרַף' סלקא דעתיה לומר תיבה הכתובה בפסוק על סדר אלפא ביתא עדיפא לענין זה למתלי החלום בה מפני כי הרואה ראה בחלום אות ולא ראה תיבה שלימה, ולכן זה החלום יורה על תיבה הכתובה על סדר אותיות אלפא ביתא לכך הביא לו פסוקים שהם מסודרים בסדר אותיות אלפא ביתא. ואחר שתירץ לו טֵי " ת־בֵּי " ת קָאַמְרִינָן חזר והביא לו טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב, ט) שנאמר על סדר אותיות אלפא ביתא ולא הביא לו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף (שמות טו, ד) האמור בתורה. או יובן הא דלא הביא לו פסוק טֻבְּעוּ בְיַם סוּף (שמות טו, ד) משום שזה הכתוב לא נאמר בישראל אלא באומות והרואה הוא ישראל מסתברא אין רומזים לו על תיבה האמורה באומות וכיוצא כזה אמרו דביום ראש השנה מזכירין במוסף פסוקים שנאמר על רעת האומות ולא אכפת להו. ומה שאמר אֶלָּא הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב לְטוֹבָה תְּחִלָּה נראה לי מן בראשית עד 'טוֹב' (בראשית א, ד) יש ק"ך אותיות בדקדוק לרמוז בזה על ק"ך צרופי אלקים שהם דין יתמתקו ויהיו טוב ולכן אחר ק"ך אותיות נזכר 'טוֹב'.

הָרוֹאֶה הֶסְפֵּד בַּחֲלוֹמוֹ, חָסוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם וּפְדָאוּהוּ. הקשה עליו מהרש"א ז"ל היה צריך שיראוהו 'חספד' ולמה הראוהו אות שצריך לחלפו? ונראה לי בס"ד דאם יראוהו 'חספד' זה פתרונו ידוע לו שהוא לטובה ואז הוא שמח תכף בראיתו ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה:) חלמא טבא חדוותיה מסתייה, לכך הראוהו לו הֶסְפֵּד דודאי הוא יצטער ממנו וילך אצל חכם לפתרו לו ואחר שנתעצב יפתרהו החכם לטובה שיחליף אות ה' באות ח' ואז יתקיים לטובה הן מצד פתרון החכם והן מצד שנתעצב תחלה בראייתו. ועוד נראה לי בס"ד שהראו לו אות ה' בתמורת אות ח' רמזו לו שיעשה לעצמו חליפין ותמורה בתרנגול כדרך שעושין בליל ערב כיפור ואומרים 'זה חליפתך תמורתך כפרתך'. אי נמי הראו לו אות ה' במקום ח' שיהיה בזה צירוף 'הס' שהוא לשון שתיקה שישתוק ולא יספר חלומו לכמה בני אדם כי אם בעבור הפתרון דוקא. והא דקפיד שיהיה המראה בכתיבה משום דאות ה' בכתיבה היא אותיות ד"ו ותצרף אותה עם סמ"ך דהספד יהיה סוד ונשאר 'פד' שהוא פדיון שפדאוהו מגזרת שבעין דינין שהם מספר סוד [70] .