בן יהוידע על בבא קמא קיט:

תָּנוּ רַבָּנָן: מְסַתְּתֵי אֲבָנִים, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גֶּזֶל. נקיט חלוקה זו ברישא כי הם חלק הראשיי של ארבע חלקים של דצח"ם [דומם צומח חי מדבר] שנזכר הדומם ברישא ואחר כך זכר הצומח ותחלה נקיט אלנות וגפנים שהם מין העץ וזכר אִילָנוֹת שכולל בזה כמה מינים ואחר כך גְּפָנִים שהם מין פרטיי ואחר כך נקיט הִיגֵי וּזְרָעִים וִירָקוֹת שהם הקטנים שבצומח ותחלה נקיט הִיגֵי שהם מעשה שמים ולא מעשה אדם וגם שהם מצויים יותר ואחר כך נקיט זְרָעִים קודם יְרָקוֹת שהזרעים קשים יותר ממיני ירקות שהם רבים ועוד כי מיני זרעים שכיחי טפי ממיני ירקות.

אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּשׁוּת וְחָזִיז, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הדיבור אשר ברא השם יתברך כח הדיבור לצורך תורה ותפלה וכל דבר השייך לעבודתו יתברך ולכן המדבר דברים בטלים הרי זה גוזל לסטרא דקדושה שכח הדיבור נתנו הקדוש ברוך הוא באדם לצורך סטרא דקדושה. אמנם ידוע שיש בדיבור מיני דבור דאף על פי שאינם בקדושה עם כל זה האדם מותר בהם והוא דבור שידבר האדם בצרכי גופו הן במלאכה הן במשא ומתן הן במה דשייך לבריאותו ועוד יש מין דבור שאינו בדברי תורה ותפלה ועניין קדושה כי אם בהנהגה ודרך ארץ וגם זה מותר בו. ועל שני מיני דבורים אלו רמז רב יהודה באומרו כְּשׁוּת זה דבור של משא ומתן ומלאכה וכיוצא וְחָזִיז הדבור של הנהגה ודרך ארץ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֶּזֶל דאף על גב דעניינים אלו אינם של קדושה עם כל זה מותר בהם ואין נקרא גוזל לסטרא דקדושה בדברו בם. מיהו בְּאַתְרָא דְּקַפְּדֵי יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל נראה אתרא דקפדי הוא בית המדרש דקפדי לדבר דבור חצוני מפני ביטול בית המדרש כדאמרינן בגמרא דאין אומרים אסוותא בבית המדרש משום ביטול בית המדרש ואפילו בברכות של הנר כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש. נמצא בית המדרש הוא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי אדיבור הנה שם אם ידבר במיני דבורים הנזכר של משא ומתן ומלאכה או של הנהגה ודרך ארץ יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל דגוזל בזה סטרא דקדושה. ואמר רבינא מָתָא מְחַסְיָא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי הוּא פירוש מי שהוא תלמיד חכם אשר תורתו אמנותו ולכן קורהו מָתָא מְחַסְיָא כי הגוף קראו בקהלת בשם עיר דכתיב עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (קהלת ט, יד) וגוף של תלמיד חכם בזה שתורתו אמנותו נקרא מָתָא מְחַסְיָא שהוא מיוחס ומסויים יותר מכל הגופים גם הוא מחסה ומגן על כל העולם שמגין זכותו על העולם הנה זה נקרא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי אדיבור בכל מקום שיהיה הן בישיבתו בית המדרש הן בישיבתו בביתו דקפיד שלא לדבר דבר חיצוני לכן אינו שח שיחת חולין. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל על רב בעשרה מדות של חסידות שהיו בו וחד מנהון הוא שלא היה שח שיחת חולין ומחמת כן הולידו בגמרא דין מכח דבורו שאמר על אותו הכלי שעשו לו בו סם של עינים ואחר כך הניחו לו בו תבשיל ואמר רב יהיב טעמא כולי האי והשומע דקדק מזה דסבר רב נותן טעם בר נותן טעם אסור וכנזכר בגמרא דחולין (חולין קיא:) וכמו שאמרו יש המפרשים כי הרמב"ם ז"ל הוציא חסידות זו של רב שלא שח שיחת חולין מכח דברי הגמרא הנזכר דאמרו דין זה של רב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, יהי רצון זכותו יגן בעדינו לאורך ימים ושנות חיים .