בן יהוידע על בבא קמא קיט.

רַב חִסְדָּא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא אַרִיסָא, דַּהֲוָה תָּקִיל וְיָהִיב תָּקִיל וְשָׁקִיל . עיין רש"י ומהרש"א. ולי אנא עבדא נראה לי הוה תקיל ויהיב לרב חסדא בראשנה כל חלקו המגיע לו בעוד שהדגן והפירות לחים ואחר איזה ימים תקיל ושקיל לעצמו אחר שנתייבשו הדגן והפירות. ועוד נראה לי בס"ד ערמנות שלו היתה בכך כי כפות המאזנים ששוקלים בהם בעלי שדות וכרמים הם גדולים הרבה ועל הרוב אין הכפות שקולים זה כנגד זה ממש בהיותם רקנים ועל כן דרכן להניח בכף החסר אבן אחד להשוותה עם חברתה וזו האבן קורין עי"ן אל מיזא"ן והמשקל מניחין אותו בכף החסרה והמאכל בכף השניה וכששוקל לרב חסדא בפני אנשיו ומשרתיו שוקל לרב חסדא המאכל בכף השניה ואחר שיריק חלקו של רב חסדא בתוך כליו יאמר לאנשי רב חסדא אין אני צריך לשקול חלקי במשקל אלא אסיר המשקל מן הכף ואניח פירות לחלקי כנגד הפירות של רב חסדא אשר בכף השנית שתהיה כף זו מלאה כנגד כף זו בהשוואה אחת והם אינם יודעים ואין מרגישים כי אותה הכף שהיה מונח בה המשקל היתה מעיקרא חסירה ואינה שוה עם כף שניה ונעשית שוה על ידי אבן שהושם בה ונמצא זה הרויח פירות יותר מחלק רב חסדא כנגד משקל אותה האבן ואחר שנודע לרב חסדא ערמנות זו סילקו וקרא על עצמו צָפוּן לַצַּדִיק (משלי יג, כב) .

חַד אָמַר: נַפְשׁוֹ דְּנִגְזָל. וְחַד אָמַר: נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן (משלי א, יט) (משלי כב, כב) . נראה לי בס"ד שתי סברות אלו שניהם אמת כי לפעמים יזדמן שיבואו שניהם אחר כך בגלגול זה לוקה על עונו וזה לוקח מאתו הגזלה שגזל ממנו בגלגול ראשון. והנה ישל לשון שולה דגים מן הים שהוא ענין יציאה והמשכה כי הקדוש ברוך הוא ימשוך נפש הגזלן ונפש הנגזל עוד הפעם בעולם הזה והגזלן לוקה על עונו ולוקח גם כן ממנו את הגזלה שגזל מאתו וכנודע באותה מעשה אשר הבאתי בדרשותי בפרשת משפטים בס"ד.

רַבִינָא אִיקְלַע לְבֵי מְחוֹזָא, אַתּוּ נָשֵׁי דְּבֵי מְחוֹזָא, רָמוּ קַמֵּיהּ כַּבְלֵי וְשִׁירֵי. נראה לי בס"ד באומרו רָמוּ קַמֵּיהּ ולא אמר 'יהבי ליה' למדנו שני דברים חדא שלא רצה רבינא ליקח מן הנשים מיד ליד אלא השליכום לפניו ועוד למדנו שעניינים כאלה דנים אותם כפי הרוב דודאי לאו כל נשי דמחוזא הוו עשירים אלא רובם ותלה לומר אלו המביאים כולם הם מן הרוב שהיו עשירים.