בן יהוידע על בבא בתרא ט:

כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. כתב הרב פתח עינים ז"ל דקדק הרב מגן אברהם ז"ל בספר 'זית רענן' דכל חשבונות דעלמא הכי הויין דכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ולא זכינו לאור תשובתו ואיברא שהוא דקדוק יפה עד כאן לשונו הרב ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד דרך מָשָׁל היו צריכין אלף גרוש לפדיון שבויים וגבו אותה מכמה בני אדם ויש אחד שנתן לגוביינה זו פרוטה אחת דהנה מן הראוי לא תהיה חשובה פרוטה זו לכלום ותבטל במיעוטה כי סך אלף גרוש אם היה חסר פרוטה לא היתה פרוטה זו מעכבת פדיון השבוי כי השבאי לא היה מקפיד על חסרון הפרוטה והיה מקבל הסך ומוסר השבוי ועל זה קאמר גם בכהאי גונא מצטרפת פרוטה זו לחשבון גדול שפדו בו השבוי ונחשב לזה בעל הפרוטה חלק במצוה זו של פדיון שבויים ויש לו שותפות במצוה זו. ועוד נראה לי בס"ד דרך מָשָׁל הוצרכו לגבות מעות לחלק למאה עניים וגבו להם מכמה בני אדם סך עשרה אלפים פרוטות או עשרים אלף פרוטות ונתנו לכל עני ערכו והפחות שבהם לא לקח פחות ממאה פרוטות ויש אדם אחד שנתן צדקה פרוטה אחת לגוביינה זו של עשרת אלפים פרוטות הנה שורת הדין מחייבת אף על גב דכל הנותנים יש להם חלק בצדקה שניתנה לכל עני ועני מאלו עניים יען הפחות שבנותנים לא נתן פחות ממאה פרוטות לגוביינה ונמצא שגם זה יש לו שיעור פרוטה שחשיב ממון אצל כל עני ועני אבל זה שנתן פרוטה אחת דוקא לאותה גוביינה אין לו חלק בצדקה זו שנתחלקה לעניים אלא רק בצדקה שנתנו לעני אחד דאם תאמר שיש לו חלק בצדקה של כל המאה עניים נמצא שאתה מחלק הפרוטה שלו למאה חלקים וכל חלק אינו חשוב כלום ועל כן זה החידוש קא משמע לן בכהאי גונא נמי מצטרפת פרוטה זו שלו למספר דנחשב לו חלק הצדקה של כל המאה עניים אף על גב דזה החלק הוא אחד ממאה מפרוטה דאינו חשוב כלום. או יובן בס"ד שכר מצות הוא כפי חשבון הערך של אבנים טובות דאם אבן טובה משקלה קירא"ט אחד שוה עשרה דינרים הנה אם יהיה משקלה עשרה קירא"ט יהיה ערכה אלף דינרים כי עתה כל קירא"ט וקירא"ט יהיה שוה מאה דינרים ואין אומרים ששוה כולה מאה דינרים כפי ערך היותה כולה קירא"ט אחד יען כי באבנים טובות כל מה שהמשקל ירבה יותר ירבה הערך יותר וכאשר כתבתי בסה"ק ' בִּרְכַּת אָבוֹת ' על משנה דְּאִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה (משנה אבות ב, טז) ובזה פרשתי שם פסוקי משלי עיין שם. ועל כן אם גבו לצורך מצוה עשרת אלפים פרוטות זה נתן מאה וזה נתן מאתים וכן על זה הדרך ויש בני אדם שנתנו כל אחד פרוטה אחת בגוביינה זו אז כשנותן להם הקדוש ברוך הוא שכר בעולם הבא אינו נותן שכר של ערך פרוטה אחת לבדה אלא מצרף הפרוטה לחשבון גדול של העשרה אלפים פרוטות שיהיה ערך כל פרוטה גדל ורבה כפי חשבון האבנים טובות אשר אמרנו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי מדרגות המספר הם ארבעה שהם אחדים עשרות מאות אלפים ואם העשיר נתן צדקה אלף דינרים הנה שורת הדין מחייבת שיכתבו הנדבה שלו בפנקס רק"ם של אחד ועמו בשורה שלו כותבים שלשה נקודות שקורין סיפ"ר ואם יש אחד צריך שיכתבו בשורה שניה נדבתו רק"ם של אחד תחת סיפ"ר הראשון כדי שיהיה מורה שהוא מספר דינר אחד אמנם אם יראה השם יתברך שזה נתן הדינר כפי יכלתו שאין לו יכולת ליתן יותר ואם היה לו יכולת ליתן אלף דינר כמו אותו עשיר היה נותן אז גוזר שיכתבו רק"ם אחד של דינר שלו תחת רק"ם אחר של מדרגת האלפים שכתבו לנדבת העשיר שאז זה רקם האחד של אדם יצטרף עם מספר האלפים ולא מספר האחדים ואז יתן לו שכר של אלף.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא: "וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (ישעיה סד, ה) . קשא מה בא לחדש רבי חנינא בדמיון זה דנימין של בגד על דמיון דרבי אלעזר דדימה לקליפות השריון והיינו הך? ונראה לי בס"ד דהשריון אם נחסר קליפה אחת ניכר החסרון בפועל ודכוותא בצדקה אם נתן אדם דבר מועט כמו פרוטה או שנים ושלשה לא חשיבה נתינה אלא אם כן אם לא היתה היה ניכר חסרונה דהשבאי לא היה מוסר השבוי אלא אם כן יביאו לו הסך שלם עד סוף פרוטה אחרונה, על כן אף על פי שזה נתן שנים ושלשה פרוטות תצטרף לחשבון גדול של מצות פדיון שבויים אבל אם פרוטות אלו של זה לא היה ניכר חסרונם שהיו יכולים לפדות השבוי אף על פי שלא הביא זה פרוטות שלו אין זו חשיבה נתינה. לכך דימה רבי חנינא הענין הזה לבגד דבזה אם נעקרה נימא אחת מן הבגד אינו ניכר ואינו נרגש החסרון בבגד ולהכי דכוותא גבי צדקה אף על פי שאין ניכר החסרון פרוטות אלו בעיקר המצוה מצטרפים ולוקחים עליהם שכר גדול.

גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. כלומר צדקתו בביטול האף יותר מצדקה שעשה משה רבינו ע"ה בביטול האף אבל לאו על כללות המעלות איירי דודאי לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י) דרך מָשָׁל מושל בכפר הוא דוגמת המלך במדינה שבכפר הכל נגמר ונעשה על פי מאמרו דוקא אבל במדינה דהמלך שם נגמרים הדברים על פי מאמר המלך ולכן בזה אמר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) ובזה אמר יָגֹרְתִּי (דברים ט, יט) . ומה שאמר בעושה צדקה כתיב מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) נראה לי בס"ד הטעם כיון דעושה בסתר אין לו גאוה במצוה זו וכיון דאין לו גאוה הרי זה נקרא איש תמים כי ידוע מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל דבעל גאוה הוא בעל מום גדול ולכן העני נקרא איש תמים ולכן יִכְפֶּה אָף כי מספר אָף [במספר גדול עולה 801] תת"א כמנין אִישׁ תָּמִים [801] . או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף ז"ל בפסוק וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ (תהלים עח, לח) כי אף קשה מן קליפת עון דאינו נמחה כולו אלא רק רובו ולכן אמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ עד כאן דבריו. והנה אף מספר תת"א [801] בסדר זה דאות ף' בסוף היא מן אותיות מנצפ"ך שמספרה ת"ת [800] ואם תכפה את האף כמו שכופין הכלי יהיה צירופו 'פא' אות פ' קודם א' וכיון דאות פ' נהפכה להיות בראש תיבה יהיה מספרה שמונים, נמצא נתמעט כוחו של אף בכפיה זו כי אף מספרו תת"א ופ"א מספרו אחד ושמונים ונמצא רובו נמחה והלך וכמו שנאמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ ולא נשאר בו כח אלא מעט.

כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. נמצא פיוס בפה מרויח חמשה ברכות יותר. ובזה יובן בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה שזוכה לחמשה ברכות מכח מענה פיו שמפייס לעני. ועוד נראה לי בפרוטה של צדקה, פְּרוּטָה ' פטר ו"ה' מלשון יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח) רצונו לומר אם פטר בפיו שפייסו אז יזכה לשש וחמש שהם אותיות ו"ה. והא דמתברך הנותן בשש ברכות, מפני דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין ד, ה) והעולם הוא שש קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות ולכן כנגד הששה מתברך בששה.

אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם, וּמְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. נראה לי בס"ד העשיר יבא לו יצר הרע של אכזריות להתאכזר על עניים ולא יתן להם צדקה ויבא אחריו יצר הרע של גאוה ומיעצו לתת צדקה כדי שיתגאה בה דאם לא יתן צדקה לעניים במה יתגאה ויתפאר? אדרבה יתבזה מבני אדם ויקראוהו כילי וקמצן! ואם כן זה שני יצרים אלו נלחמים זה בזה בקרבו ולפעמים יגבר יצר הרע של גאוה ויכפה את היצר הרע של אכזריות ויניח את העשיר לתת צדקה כדי שיתגאה והנה זה צדקה שלו מצד המחשבה היא פגומה כי הוא עשה צדקה כדי שיתגאה ואם יזדמן לו אנשים מהוגנים תהיה הצדקה פגומה מצד המחשבה וטובה מצד המעשה כי על כל פנים החיה נפשות כשרות. ולכן התפלל אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם דהיינו בכהאי גונא שיצר הרע של גאוה גבר על יצר הרע של אכזריות ולכך מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה למלאת עצת היצר הרע של גאוה אל תזמין להם אנשים מהוגנים דהשתא יקבלו שכר על כל פנים מצד המעשה אלא הַזְמֵן לָהֶם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים דעתה לא יקבלו שכר הן מצד המחשבה הן מצד המעשה.

כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, זוֹכֶה לְבָנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר. נראה לי בס"ד זוכה לזה מדה כנגד מדה, הוּא החיה את העני זוכה לבעלי חכמה דכתיב בחכמה וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב). הוּא חיסר ממונו ועושרו בצדקה זו זוכה לבנים בעלי עושר. הוּא כיבד את העני בצדקה זו שנתן לו שלא נתבזה בעיני הבריות יזכה לבנים בעלי כבוד. ועוד נראה לי בס"ד זוכה לשלשה דברים אלו כי המקדים לתת צדקה לעני קודם שישאל העני ויפתח ידו לבקש ממנו יהיו שלשה אותיות יה"ו משם הוי־ה רמוזים אצל העשיר ורק אות ה"א אחרונה אצל העני מה שאין כן אם לא יקדים העשיר אלא העני יקדים לפשוט ידו יהיו ב' אותיות י־ה אצל העשיר ושני אותיות ו"ה אצל העני ואז יהיה השם צירוף וְהָיָה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים על פי וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) ולזה אמר כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כיון דרגיל בודאי הוא מקדים ליתן לעני קודם שיפשוט ידו ונמצא יש אצלו רמז לשלשה אותיות יה"ו שבשם ולכן כנגד ג' אותיות יה"ו יזכה לבנים בשלשה מעלות אלו בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה. ומה שאמר כָּל הָרָגִיל נראה לי בס"ד דאם הוא יש לו יכולת לתת אלף זוז בשבוע אינו נותן האלף בבת אחת אלא מפריש כל שעה מן היום חלק אחד עד שמשלים האלף כולה באותו שבוע וכן על זה הדרך. וככה היה מנהגו של עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] יש לו שני כיסים בחיקו תמיד ובכל שעה מן היום מפריש צדקה מכיסו ונותן בכיס של הצדקה ומחלק לעניים מן המופרש ועומד אצלו ויש למנהגו הטוב הזה סמך מדברי הרמב"ם ז"ל בביאור המשנה באבות מה שאמר בביאור וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה (משנה אבות ג, טו) יהי רצון זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.