בן יהוידע על בבא בתרא כב.

בָּעָא מִינֵיהּ: פִּיל שֶׁבָּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית וְהֵקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, מַהוּ. הא דבעא מיניה שאלה זו אפשר כי נזדמן שהיה לפניו אחד ולכן שאלו שאלה בענין פיל ונראה דשאלו בדין טומאה וטהרה לרמוז לו שבא לבדקו בדברי תורה שמעלין את האדם מטומאה לטהרה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות טז.) מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים מטומאה לטהרה.

טָפַח לֵיהּ בְּסַנְדְּלֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם דהכהו על סנדלו דרמז לו בזה אדחלא אכרעך זבין פרקמטייא דידך ולא תמתין עד שתנוח ותרחוץ רגלך מן הדרך אלא תמהר למכור בין המוכרים הראשונים קודם שתפשיט סנדלך ולא תקוה ותצפה דינקטו לך שוקא כי בודאי לא נקטי לך. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער הגלגולים דף נד:) ביום ראש חודש תמוז אמר לי מורי ז"ל כי ראה את נפש רב דימי מנהרדעה שהיתה מוכנת להתעבר בי לפי שהיא משורש נפשי וגם לפי שביום ההוא לויתי מת מצוה אחד ורב דימי היתה המצוה הזאת תדרית בידו לעשות לויה לאורחים ולמתים ועל כן היה רוצה להתעבר בי עד כאן לשונו. נמצא רב דימי היה נזהר במצות גמילות חסדים זו של לויה ולזה טפח ליה על סנדלו אשר ברגליו לומר לו אין לך מעלה אלא רק מצד זו של גמילות חסדים שאתה עושה ברגליך מצות לויה אבל למעלה של צורבא מרבנן דנקטי ליה שוקא עדיין לא הגעת. אי נמי יש לפרש בס"ד הא דטפח ליה בסנדליה שברגליו משום שיש דבר שגור בפי חכמים על תלמיד חכם שאינו יכול להשיב בדברי תורה דאומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש' ולכן טפח ליה בסנדליה שברגליו לרמוז בדבר זה לא מצאת רגליך בית המדרש. ומה שאמר פָּסִיד גְּרוֹגְרוֹת דִּידֵיהּ פירוש לא מבעיא דלא הרויח אלא הפסיד מן הקרן מפני שנתעכב בדבר זה שבא לבדקו וגם עוד כשבדקו נכנס עמו בדברים אלו ועל ידי כך מכרו אחרים הרבה מזה המין וירד השער מה דביני וביני.

מַאן דְּלָא שַׁהֲיֵיה לְאוֹנִיתֵיהּ דְּמַלְכָּא דֶּאֱדוֹם, לָא לִישְׁהַיֵיהּ לְאוֹנִיתִיךְ. הדבר יפלא מה לו לרב יוסף להזכיר אונאה של מלך אדום דוגמה לדבר זה דרב דימי היה לו לומר לו (עמוס ז, ז) הִנֵּה אֲדֹנָ־י נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער הגלגולים דף נד:) וזה לשונו אמר לי מורי ז"ל כי חזקיהו המלך ע"ה לא מלא שנותיו ואף על פי שהוסיפו לו חמש־עשרה שנים משלו הוסיפו לו ועדיין חסרו לו שנים אחדות ושאר שנותיו השלימם רב דימי מנהרדעא הנזכר כי הוא היה גלגול חזקיהו המלך עצמו בלתי שום ניצוץ אחר עמו אלא הוא לבדו וזהו שנאמר חזקיהו אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי (ישעיה לח, י) כי ברב דימי היו שאר שנותיו ושאר ימיו עד כאן לשונו. נמצא רב דימי היה גלגול חזקיהו המלך עצמו בלתי עירוב נצוץ אחר לכך הביא דוגמה לאונאה שלו מאונאה דמלך אדום שהיה מלך גוי ולא השהה אונאתו וכל שכן שאתה מלך ישראל לא לשהייה לאונאתך. וראיתי לרבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שסיים וזה לשונו: ואני חיים ראיתי ששלח לי רבא האמורא ע"ה שלום ב' פעמים אחת בתוך תפלתי ואחת בחלום ואמר לי מורי ז"ל כי רצה רבא לעשות שלום עם רב דימי המתלוה עמי על שהיה עמו בקטטה ממה שעשה לו תלמידו רב אדא בר אבא על ענין הגרוגרות שהביא רב דימי בספינה כנזכר בתלמוד עד כאן לשונו. וצריך להבין למה שלח לו שלום ב' פעמים גם מה היה לו עם רבא בזה? ונראה לי כי היה לו תרעומות על רבא מפני דריש גלותא אמר לרבא עצמו פּוּק חָזִי אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא נָקִיט לֵיהּ שׁוּקָא ואם היה בודקו רבא בעצמו היה מכיר בו שהוא צורבא מרבנן ולא היה טועה בו כמו שטעה בו רב אדא בר אבא ואם כן גם מצד רבא איכא גרמא בהפסד הגרוגרות ותרעומת השניה דאחר כך היה לו למחות ברב אדא בר אבא להוכיחו ולהכריחו שיבקש מחילה מן רב דימי דאם הוכיחו והכריחו לבקש מחילה היה נזכר זה בתלמוד ולכן נתרעם עליו בעבור זאת תרעומת שנית ובעבור ב' תרעומות הללו שלח לו שלום עתה ב' פעמים. ובזה יובן מה שאמר רב אדא לרב יוסף חָזִי מַר מַאי עָבְדוּ בִּי דהוה ליה למימר עָבַד ונקיט עָבְדוּ לשון רבים.

עַד דְּמַגְרִירִיתוֹ גַּרְמֵי בֵּי אַבַּיֵי, אַתּוּ וְאִכְלוּ בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא בֵּי רָבָא. נראה לי בס"ד אין כוונתו לזלזל באביי אלא רצונו לומר תלמידי הישיבה של רבא חריפים ותתחכמו אם תלמדו עמהם בפני רבא וכמו שאמרו (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי, נמצא האדם מתחכם מחביריו יותר מרבו ולכן אמר לו אִכְלוּ בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא בֵּי רָבָא. או יובן בישיבה של רבא היו לומדים בששה סדרים וכמו שאמר רבא עצמו בגמרא דתענית אנן משנינן בששה סדרי, ואפשר בישיבה של אביי עיקר לימודם היה בארבע כמו שהיה בזמן רב יהודא.

דַּאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינֵיהּ. נראה ודאי כונתו לומר עֲדִיפְנָא מִשַׁמְעֵיהּ ותיבת מִינֵיהּ קאי על שמעיה דרבא ולא על רבא, ועם כל זה נענש לדעתו של רבא מפני השומעין שהיו חושבים אומר עדיפנא מרבא דהוה ליה למימר עדיפנא משמעיה דרבא להדיה ובודאי לא קפיד רבא עליו והענישו אלא מן השמים קפדי עליה וכן דן רבא מדעתו ואמר ענישתיה כלומר מסיבתי היה לו כך.

דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק רֵישׁ כַּלָּה הֲוָה. פירש רש"י ז"ל דורש ברבים בשבתות עיין שם. ונראה דהוא הדין שדורש גם כן בימים טובים ואותו היום יום טוב היה דהא קאמר מִנְטְרָא לְעַרְסֵיהּ ובשבת אין מוציאין אותו. ומה שאמר מִסְתַּבְּרָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק עַנְשֵׁיהּ מפני שהיה דבר זה תכף ומיד הדברים מוכיחין לכך. ונראה דנענש בשביל שגרם בושה לרב נחמן בר יצחק דדרכו היה לסדר מילי דדרשה לפני רב אדא קודם שיעבור לפני התיבה כדי שיהא רגיל בה ולא יטעה בציבור וכיון שלא בא נצטער מאד שירא שמא יבוש מחמת איזה טעות ח"ו ואין לומר דנפטר מכח דברים אלו כשגגה היוצאת מלפני השליט היינו משום דשיערו שנפטר קודם שיצאו דברים אלו מפיו ולכן אמרו מסתברא דהוא הענישו.