בן יהוידע על בבא בתרא יא.

הוֹסִיפוּ לוֹ עַל שְׁנוֹתָיו עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שָׁנִים. נראה לי בס"ד טעם לכ"ב שנה כי העושה צדקה מיחד אותיות ו"ה שבשם כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט:) דאמרו הַמְפַיְּסוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עיין שם והנה ו"ו ה"ה [22] במלואם בשם ב"ן ששם הוא סוד הצדקה עולים כ"ב לכך הוסיפו לו כ"ב שנה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) רשם לו אות ו' במצחו כי אות ו' רומז לחיים וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ואות ו' בשם ע"ב שהוא במלוי יודין כזה וי"ו עולה כ"ב ולכן בזכות שהוא החיה כל נפשות אלו נתנו לו חיים כמנין וי"ו הרומז לחיים שהוא במלוי שם ע"ב שהוא סוד חכמה כי ידוע דהחיים הם מחכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה. או נראה לי בס"ד טעם לכ"ב שנים כי הוא החיה אשה ושבעה בניה שהיו מתים ברעב אם לא היה מפרנסם וגבי שפיכות דמים כתוב וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (בראשית מב, כב) 'וְגַם' הוא לרבות דם זרעו ואף על פי שהאדם ראוי להוליד כמה בנים מכל מקום תפסת מועט תפסת על כן נחשב לו בעבור זרעו שנים שהם זכר ונקבה שהוא קיום פריה ורביה ונמצא שבעה בנים יולידו י"ד והם עצמם שבעה הרי כ"א ועם האלמנה הרי כ"ב לכן הוסיפו לו כ"ב שנים כנגד זה. ובזה יובן מאמרם שאמרו (משנה סנהדרין ד, ה) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא דקשא הוה ליה למימר 'עולם שלם' אך האדם עצמו נקרא עולם וכמו שאמרו בתיקונים במאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא (תענית כה.) וזרעו שעתיד להוליד הם מונחים במוחו שמשם יוצא הזרע, ולזה אמר 'עולם מלא' כלומר הוא וזרעו אשר במוחו. ובזה יובן לתרץ עוד דקדוק אחר כאן למה המלאכים באו בטענה זו דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ולא באו בטענה מן הכתוב דקאמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) ובזה ניחא שהם באו בטענה זו כדי להוסיף לו חיים כנגד נפשות אשר החייה אותם ונפשות זרעם.

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת. נראה לי בס"ד מלבד שנקרא מונבז על שם הבזבוז הזה עוד יש בשמו הטוב רמז על מצות הצדקה שעשה דידוע בצדקה האדם מעלה מ"ן [מיין נוקבין] מתתא לעילא דכתיב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף (תהלים פה, יב) ולכן אותיות שמו 'מ"ן בז'.

אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת לְמַטָּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה. נראה לי בס"ד לְמַטָּה מן אותיות 'אוֹצָר' יש אותיות 'בָּז קַשׁ' רמז גנזו נכסים שדומין לקש שאין בו קיום ורוח תשאנו כן הנכסים למה נקראו זוזים שזזין ממקומן כי גלגל הוא החוזר בעולם אבל אֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה כי למעלה מן אותיות 'אוֹצָר' יש אותיות קפ"ה כי למעלה מן א' לא יש אות וידוע שם א־ל הוא חסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) והוא במילואו כזה אל"ף למ"ד [185] עולה קפ"ה ומדת החסד נמשכת בלב האדם משם א־ל שהוא קפ"ה ולכן מצות הצדקה נגנזת למעלה במדת החסד שהוא שם א־ל מלא שעולה קפ"ה הרמוז למעלה מן אותיות אוֹצָר. והביא על זה פסוק אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (תהלים פה, יב) דדריש ליה על הצדקה והיינו דכתיב וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) כי בצדקה מחייחדים ארבע אותיות שם הוי־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) וידוע ששם הוי־ה רמוז בצורת א' שהוא צורת וא"ו ושני יודין שעולה מספרם כ"ו כמנין הוי־ה [26] ונרמז השם בצורת א' שמספרו אחד לרמוז כי הֳ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט) על כן אצל עושה צדקה שמייחד בה את שם הוי־ה הרמוז בצורת א' יצטרף אות א' עם אותיות מֵת ויהיה צירוף אֱמֶת ויתבטל המות ולכן מכנה הצדקה בשם אֱמֶת דכתיב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר אֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה דרמז להם בזה לאפוקי מדעת אותו הקמצן שנתן עצה לעשירי עם שלא ליתן צדקה לעניים בשנת בצורת כדי שירעבו העניים מאד וְיִצְעֲקוּ אֶל הֳ' מקירות לבם ואז הקדוש ברוך הוא ישמע צעקתם ויסיר הרעב והיתה הרווחה כדרך שעשו אנשי נינוה שלא נתנו מאכל לבהמות והפרידו היונקים מאימותם כדי שיצעקו ותשמע צעקתם והיתה הרווחה והוא כיון בעצה נבערה זו לטובת עצמו כדי שלא יכפו אותו ליתן צדקה ובאמת הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ בזה כי אפילו לפי דבריו שתיקון זה יועיל להם שיעשה הקדוש ברוך הוא נס ויסיר הרעב והיתה הרווחה עם כל זה מפסידים באופן זה שאם היו נותנים צדקה ובזכות הצדקה תהיה הרווחה היה מגיע הריוח למטה ולמעלה כי על ידי אתערותא דלתתא במצות הצדקה ובפרט בשנת בצורת ירבה השפע בעולמות העליונים וישתלשל השפע גם למטה ויהיה הרווחה לארץ גם כן, מה שאין כן אם לא יתנו צדקה ויעשה הקדוש ברוך הוא תשועה לארץ בלא זכות התחתונים לא יתחדש רבוי שפע והארות בעולמות העליונים אלא הקדוש ברוך הוא יצמיח סיבה בארץ להיות הרווחה דמאחר שלא היה אתערותא דלתתא על ידי מצות לא יהיה חידוש למעלה בעולמות העליונים. ולזה אמר גָּנַזְתִּי אוֹצָרוֹת לְמַעְלָה כלומר אל תאמרו למה בזבזת והפסדת ממון אדרבה היית מניח העניים ברעב דאז יצעקו אל השם יתברך מקירות לבם והיה עושה הקדוש ברוך הוא סיבה להסיר הרעב מכח צער העניים אשר ירבה מאד! ולזה אמר אפילו לפי דעת הכסיל החושב כן הנה באופן זה לא היתה ההרווחה אלא רק לְמַטָּה ולא היה מתחדש דבר למעלה אך בזה האופן אשר עשיתי שבזבזתי צדקה לעניים לחיותם ברעב גנזתי טובה וברכה גם לְמַעְלָה שגרמתי בזה תוספת אורות ושפע בעליונים גם כן ונמצא היתה הרוחה למעלה ולמטה שנאמר 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' זו מצות צדקה ואז גם הצדק הזה משמים נשקף. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה על פי מה שאמרתי בס"ד בביאור קהלת בפסוק מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ג) כי קודם אותיות שֶׁמֶשׁ יש אותיות 'רלר' [430] שהם מספר נֶפֶשׁ [430] ואחר אותיות שֶׁמֶשׁ יש 'תתן' [850] שהיא מספר טוב פעמים אֲדָמָה [50×17=850] והכונה אם האדם יעמול בשביל טוב של אדמה דהיינו הגוף, מה יתרון יש לו בזה? כי אין זה קיים בידו! אלא ראוי שיעמול בשביל הנפש הרמוזה למעלה מן אותיות שֶׁמֶשׁ. ובזה יובן המאמר כאן אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה רצונו לומר עמלו בשביל טוב אדמה הרמוז למטה מן השמים כי עשו אוצרות לצורך הגוף הנברא מן אדמה וסוף הגוף לקברות יובל ולא לקח מאומה בידו אבל אֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה לצורך הנפש שהיא למעלה מן השמש והיא קיימת והטוב אשר עשיתי לה קיים לעולמים. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ רמז בזה על כח הסטרא אחרא המכונה בשם יד כמו שאומרים במוסף 'מפני היד שנשתלחה במקדשך' שיש כח סטרא אחרא שנקרא בשם יד כן אני עשיתי צדקה לשם שמים שלא תוכל הסטרא אחרא לשלוט בה הן מצד גאוה הן מצד פניה אחרת. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי נְפָשׁוֹת לאפוקי מדעת הכילי דמדמה הצדקה לדין אדם שפרנס אשת חבירו דאמרו 'הניח מעותיו על קרן הצבי' דאין חייב הבעל לשלם כי באמת זה אינו אלא ענין זה דומה למי שחלתה אשתו ועמד אחד והוציא לרפואתה דחייב הבעל לשלם לו כאלו צוהו בפירוש משום דודאי לא ניחא ליה שתמות אשתו וכאשר פירשו בזה המפרשים ז"ל כונת הפסוק 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ' יען 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' (דברים טו, י- יא) עיין שם. וכן כאן אמר אל תאמרו אם הקדוש ברוך הוא הביא רעב בעבור עונות הדור כדי לצערם אתה איך תפרנסם? לזה אמר אֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת דאם לא הייתי מפרנסן היו מתים ברעב ובודאי לא ניחא לקודשא בריך הוא דימותו וחשיב כאלו צוני בפירוש לפרנסם (ואם כן) ועל כן אפילו לפי דעת קלה זו שפיר עבדית ורצון קודשא בריך הוא בהכי. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי יובן בס"ד לאפוקי מדעת אותו כילי שאמר אין טוב ליתן צדקה לעני דבזה גורם לו שימות כמו שאמר אותו חכם לריש גלותא (מגילה כז:) כאשר שולחים לו מתנות ולא מקבל דהוה אמר ליה לא ניחא למר דאחיה דכתיב שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו, כז) ועל זה אמר דגם טענה זו הבל יען כי אֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי שיש לי הנאה גדולה מצדקה זו שאני נותן לעני דיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני הנה העני עושה עם בעל הבית (ויקרא רבה לד, ח) ואם כן אין אני נותן לו צדקה בחנם ואין זו מתנה. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא נראה לי בס"ד לאפוקי מדעת אותו המערער על הצדקה דאומר זה כמו רבית שהאדם נותן מעט ולוקח שכר הרבה בגן עדן בשביל המתנה שממתין ואינו לוקח שכרה בעולם הזה והרי זה חשיב אגר נטר (פירוש שכר המתנה, שכר עיכוב הכסף כדאיתא בבבא מציעא סג:) ועוד דאמרו הצדקה יש לה פירות דכתיב זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה (הושע י, יב) ונמצא הפירות הם אגר נטר דזה אינו כי אני מעיקרא כאשר נתתי הצדקה גנזתי מצוה לעולם הבא שאין שכר מצוה בעולם הזה אלא בעולם הבא ונמצא עת קבלת השכר הוא זמן התשלומין ולא חלו התשלומין שלה מקודם כדי שתאמר אגר נטר ומה שהקדוש ברוך הוא זורע שכר הצדקה ונותן לו פירות כל זמן שהאדם חי בעולם הזה זהו בתורת חסד כי מצד הדין אין לו לקבל שכר בעודו בעולם הזה כי מעת שעשאה הוא על מנת שיקבל שכרו בעולם הבא.