בן יהוידע על עבודה זרה ד.

צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִים בָּהּ דִּכְתִיב "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג, כ) . נראה לי בס"ד דאמר 'בִּכְנָפֶיהָ' כי שֶׁ מֶ שׁ כנפים של שמה הוא 'שש' שי"ן מכאן ושי"ן מכאן והם שני שינין דתפלין של ראש דעליו נאמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) ואמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ולכן אמר 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי' אלו בעלי תפילין של ראש שנקרא שם ה' 'שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ' הם שני שיני"ן שבתפלין של ראש הרמוזים בכנפיה של שמש.

מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בּוֹלְעוֹ (מלאכי ג, כ) . נראה לי בס"ד מה שנאמר וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כלומר וידגו כדגים לענין רבוי דוקא ולא ידמו להם בענין אחר שיהיה הגדול מחבירו בולעו.

כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲנִי דָּן אוֹתָם כְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, דִּכְתִיב "עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה" אֶלָּא אֲנִי נִפְרָע מֵהֶן כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת (יחזקאל כא, לב) . יובן בס"ד על פי מה שאמרו המקובלים בפסוק אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט (תהלים צג, א) כי בתחלה אות 'אלף' במילואו אף בלא למ"ד וראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם מתקיים באף הטיל בו ל' ונעשה 'אלף' וזהו אַף תִּכּוֹן מלשון בריח התיכון שהטיל בו אות ל' באמצע ואז תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט עד כאן דבריהם. לכן אמר הקדוש ברוך הוא אם ישראל מקבלים התורה שרמוזה באות למ"ד שהוא לשון לימוד מוטב שבזה יבא אות ל' בתוך 'אף' ויהיה 'אלף' שיתבטל ואם לאו אחזיר העולם לתוהו ובהו שלא יבא אות ל' באמצע וישארו אותיות 'אף' לבדם ואין העולם מתקיים. ולפי זה האף אינו בטל אלא לגבי ישראל שקבלו עליהם לימוד התורה הרמוז באות ל' אבל העכו"ם שלא קבלו התורה נשארו אותיות אף כמו שהן ולכן כתיב בהו 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה' כי עַוָּה [81] הוא גימטריא אַף [81] וישראל נצולים מן עַוָּה שהוא אַף, ופורע מהם בשביל עונות שבידם כפיד של תרנגולים. ונראה לרמוז פִיד [94] בגימטריא צַד [94] ולזה אמר וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה (ישעיה ס, ד) וכן הוא אומר עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב) גם פִיד בגימטריא מַזָּל טוֹב [94] שיהיה להם מזל טוב בזה שיהיו קיימים בעולם. ודע דאף על גב דפסוק 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה' בנבואה של ישראל כתיב דהוא פסוק ביחזקאל כ"א 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה גַּם זֹאת לֹא הָיָה' נראה דהכי קאמר מן הראוי כפי גודל חטאם 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה' כמו אומות העכו"ם שדינם הוא כך 'עַוָּה עַוָּה' אך גם זאת לא היה להם אלא נהגתי עמהם כפיד של תרנגולים.

אֲפִילּוּ אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מִצְוָה לְפָנַי כִּי אִם מְעַט, כְּפִיד שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין שֶׁמְּנַקְּרִין בָּאַשְׁפָּה אֲנִי מְצָרְפָן לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. נראה לי בס"ד דהמצוה צריך שתהיה שלימה במעשה שהיא בעשיה ובדבור שהוא ביצירה ובכונה שהיא בבריאה ובמחשבה שהיא באצילות. והנה עמא דארעא יש להם מעשה ודבור אך חסרים כונה ומחשבה מה שאין כן הגדולים שלמים גם במחשבה ועל ידי כך מעלים המצוה עד אצילות ואפשר שיהיו המעשים של עמא דארעא שחסרים מן כונה ומחשבה שיהיו גם הם עולים עד אצילות מחמת שיהיו מקושרין במעשים של הגדולים ומושכים אותם עמהם כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה. ולזה אמר ' אֲפִילּוּ אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים מִצְוָה לְפָנַי אֶלָּא מְעַט ' כלומר חסירה היא מן כונה ומחשבה דאז מקומה למטה דוקא בעולם האחדים שהיא העשיה ' אֲנִי מְצָרְפָהּ לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל ' שאקשר אותה ואתלה אותה במצות של הגדולים שעולים לאצילות ששם מספר גדול שהוא בחינת האלפים וזהו שנאמר עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, יב) היינו צַד [94] גימטריא פִיד [94] כלומר אף על פי שעושין מעט כפיד שהוא גימטריא צד, אפילו הכי תנשאי לצרף מעשיכם לחשבון גדול. או יובן שעושין מעט פחות משוה פרוטה דאינו חשוב ממון אני מצרפו לחשבון גדול.

אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע (הושע ז, טו) . יש להקשות למה מכנה שכר עולם הבא בזרועותיהם? ונראה לי בס"ד כי היסורין הם תיקון באותיות י־ה כמו שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ‏־הּ (תהלים צד, יב) וכנזכר בכתבי רבינו האר"י ז"ל והמעשים של המצות יתייחסו לזרוע כי כל מעשה היא תלויה בידים והיד יש בה טו"ב [17] פרקים דהיינו האצבעות הם י"ד פרקים ועם כף וזרוע ופרק המחובר לכתף הרי טו"ב פרקים לרמוז שהאדם צריך לעשות בידו מעשה טוב ולא מעשה רע. והנה יש עושה מעשה טוב המתייחסת לזרוע שהוא הידים של האדם אך חסירה מצד הכונה והמחשבה שאין כונתו ומחשבתו לשם שמים ובזה יחלש השכר שלה וידוע דהכונה והמחשבה הם באותיות י־ה כי המחשבה ביו"ד והכונה בה"א ראשונה ולזה אמר אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין שבאים מן אותיות י־ה בסוד 'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ‏־הּ' כדי לתקן החסרון שהיה להם בכונה ומחשבה שהם בסוד י־ה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם רצונו לומר המעשים טובים המתייחסים לזרועותיהם שהיו חסרים מכונה ומחשבה ועתה יתחזקו שנתקן החסרון שהיה מצד שם י־ה על ידי היסורין שבאים מצד שם י־ה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע (סוטה כא.) התורה גדולה מן המצות כי עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה אלא אדרבה תורה מכבה עבירה ומבטלת אותה והיינו כי עבירה נקראת על שם העון שנקרא רע 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו' (בראשית ח, כא) ולכן נקראת עבירה אותיות 'רע בה' והתורה זכותה גדול מקנחת עבירה ומבטלת אותה והופכתה לחלק טוב והיינו דתורה שבכתב הם ז ' ספרים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קטו:) על פסוק חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א) , ותורה שבעל פה ו ' סדרים הרי הם אותיות 'זו'. לכך נאמר עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) רצונו לומר עַם של זוּ שקבלו תורה שבכתב ושבעל פה שהם 'זוּ' קָנִיתָ אותם. ולכן אמר עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי (ישעיה מג, כא) בשביל 'זוּ' תורה שבכתב ושבעל פה יָצַרְתִּי אותם לִי, לכן תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ תמיד. ולכן התורה מבטלת הרע ועושה אותו זרוע שאם תשים אות ז ' על אות ר' של 'רַע' ותשים אות ו א"ו על ע' של 'רַע' יהיה צירוף 'עוֹזֵר' נמצא נהפך לאותיות 'זָרוּעַ' שהוא אותיות 'עוֹזֵר' וזהו שנאמר אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק (תהלים צז, יא) כלומר תורה שהיא אור כמו שנאמר וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) עושה צירוף 'זָרוּעַ' לצדיק העוסק בה ובאותיות 'זָרוּעַ' יש שני משמעות לשון זריעה ולשון יד וגם הוא אותיות 'עוֹזֵר'. והנה ידוע מה שאמר רבותינו ז"ל שלשה נקנים על ידי יסורין והם תורה וארץ ישראל ועולם הבא וילפי לה מקראי (ברכות ה.) ולזה אמר אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, כי על ידי היסורין קונין התורה קנין גמור ושלם ואז הרע יתבטל ויתהפך לצירוף זָרוּעַ וכמו שנאמר אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק. אי נמי נראה לי בס"ד המות נקרא 'רַע' וכמו שנאמר חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) זו מיתה וכאשר השם יתברך ירחם על האדם להצילו מן המות שהוא 'רַע' משבר אות עי"ן של 'רַ ע ' ועושיהו אותיות 'יס' ואז אותיות 'רַע' יהיו אותיות 'יסר' שיספיקו לו היסורין ולא יראה 'רַע' זה המות. ולזה אמר דוד המלך ע"ה יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּ ־ הּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי (תהלים קיח, יח) רצונו לומר לַמָּוֶת שהוא 'רַע' לֹא נְתָנָנִי כי עשה אותיות 'רַע' צירוף 'יסר' על ידי היסורין ונצולתי. ולזה אמר אֲנִי אָמַרְתִּי אֲיַסְּרֵם בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ זְרוֹעוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא כי החלפתי להם הרע שהוא המות דאותיות 'יסר' אך הם יְחַשְּׁבוּ רָע דחושבים אותיות יסר למספר רע שיאמרו יסורין אלו הם רע שהוא מות ממש בר מינן.

אָמְרוּ לֵיהּ כְּתִיב "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי" (עמוס ג, ב) . נראה לי בס"ד הביאו לו פסוק זה המדבר באהבת ישראל בשביל שהם שבקו ליה מכסא דתליסר שני כמנין אהבה [13] ולכן בקשו לו פסוק המדבר באהבה של ישראל לבדוק אותו בו.

רְמוּ לֵיהּ סוּדָרָא בְּצַוָּארֵיהּ וְקָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ. נראה לפרש הטעם שרצו לעשות לו חנק כי התורה היא נחשבת בסוג אשה לתלמיד חכם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) על פסוק תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד) אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה' וידוע כי הסודר הוא סימן ואות שזה הלובשו הוא בעלה של תורה לכך נקרא 'סודרא דרבנן' וידוע כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ולכך אחר שראו אותו לובש סודר שהוא סימן שהוא בעלה של תורה והרי הוא משתמש בכתרה של תורה ולדעתם חשבו שאינו תלמיד חכם דנמצא משתמש באשה שאינה שלו אלא של זולתו לכן עשו לו צער של חנק בסודר עצמו. ודע דאין להקשות למה לא לקחו מכס דשבקי ליה דיש לומר הם שבקו ליה על מכאן ולהבא עד י"ג שנים שכתבו לו 'פירמאן' בדבר זה ואפשר שהוא עדיין לא הוציא כלום מן המכס כדי שיחזרו ליקח ממנו מה שוותרו לו.

אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. קשא למה האריך לומר 'אֶמְשׁוֹל לָכֶם'? ונראה לי בס"ד רצונו לומר להם זה המשל מלבד שהוא תשובה לטענה שלכם הנה עוד יועיל המשל הזה אשר אמשול לצרככם והנאתכם שגם אתם מעתה ומעכשיו תתנהגו עם האוהב כך ועם השונא כך כי כפי הנראה אין לכם השגה וידיעה בהנהגה זו עדיין. ומה שאמר ' אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט ' יש להקשות מנא ליה זה? ועיין רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דאיכא כלל ידוע 'אין רבוי אחר רבוי אלא למעט' וכאן אמר 'אֵת' שהוא לשון רבוי כי כל את הוא לרבות ואמר גם כן כל שהוא לשון רבוי הרי רבוי אחר רבוי נקיט באומרו ' אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם ' (עמוס ג, ב) ואינו אלא למעט. אי נמי ' אֶפְקֹד ' לשון תביעה וגם הוא לשון חסרון ואמאי נקיט לשון אפקוד שהוא לשון חסרון? אלא לרמוז שתובעו מעט מעט, ונרמזה הפקידה על עולם הזה באומרו עַל ' כֵּן ' [70] שמספרו שבעים ועולם הזה בנויה על פי שבעת ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] שכל אחת כלולה מעשר הרי שבעים כמנין 'כֵּן' ולכן ימים הקצובים לאדם הם שבעים שנה (תהלים צ, י) .

אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חוּלִּין הוּא מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע. וְלֹא? וְהָכְתִיב "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר . מקשים למה מקשי קושיא זו על דברי רבי אבא שדרש 'חולין הוא לך' ליקשי קראי אהדדי? ונראה לי בס"ד דעל הפסוק ליכא קושיא דיש לומר ' חָלִילָה ' (בראשית יח, כה) לשון מניעה כמו רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם (משלי כה, כג) והכונה דאומר אף על פי ששורת הדין מחייבת בכך הנה אתה 'רַב חֶסֶד' (שמות לד, ו) מטה כלפי חסד (ראש השנה יז.) ולפי מדת טובך וחסדיך ראוי שיהיה נמנע דבר זה להמית צדיק עם רשע. וכיון דמניעה זו אינה אלא רק על פי מדת החסד אם בעידן רתחא אמר רחמנא 'וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע' (יחזקאל כא, ח) שלא אתנהג עמך במדת החסד אין כאן תימא וכמו שאמרו בעידן רתחא מענשי גם על העשה מה שאין כן שלא בעידן רתחא לא מענישי. אך לדברי רבי אבא שדרש חָלִילָה 'חולין הוא לך' כלומר יהיה חלול השם אם תמית צדיק עם רשע משמע שגם שורת הדין מחייבת בכך שלא להמית צדיק עם רשע דאם הדין הוא כך לא יש בזה חלול השם לכך מקשי שפיר.