בן יהוידע על עבודה זרה כט

הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", אוֹ "כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ"? (שיר השירים א, ב) . הא דהשיאו לדבר זה ולא לדבר אחר, נראה לי בס"ד שדבר זה שייך לענין זה כי דרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה אמרה כנסת ישראל רבונו של עולם ערבים עלי דברי דודים הם דברי סופרים יותר מיינה של תורה, והטעם דהעובר על דברי תורה יתחייב מלקות והעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים והיינו שגזר כן השם יתברך כדי לחזק דברי סופרים שלא יהיה קל בעיני האדם לעבור עליהם באומרו שהגוזר הוא אדם כמוני ולמה אהיה מודה לו? מה שאין כן דברי תורה אין צרכין חיזוק ולכן טובים אצלי דברי דודים שהם דברי סופרים יותר מיינה של תורה. ואם כן ממילא מובן הטעם מה שהוא מעלים תשובת הדבר מן רבי ישמעאל היינו דכונתו בזה לעשות חיזוק לדברי סופרים דחש פן יזלזלו בם בשומעם הטעם ויעלה בלבם איזה הרהור בזה הטעם ולכך אמר לו שאלה בפסוק זה מפני כי בפסוק זה יש טעם להסתרת טעמא דגזרה שהסתירו ממנו. ובזה יתורץ בס"ד עוד דקדוק אחד דבעי תלמודא 'מַאי שְׁנָא הַאי קְרָא דְּשַׁיְלֵיהּ' ומתרץ 'מֵרֵישָׁא דִּקְרָא קָאָמַר לֵיהּ' וקשא אם כן הוה ליה למימר 'רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא' כי זה העיקר ומה שייכות יש להאי שאלה דסיפה דקרא דאמר 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן'? ובזה ניחא דבאמת בסיפיה דקרא רמז לו תשובה על מה שהוא מסתיר הדבר ממנו ואינו מגלה לו טעם הגזרה. ומה שאמר לו ' יִשְׁמָעֵאל אָחִי ' הנה ודאי באותו זמן היה רבי ישמעאל עודנו קטן בשנים ולא נסמך ולכך לא גילה לו להודיעו בזה שקראו 'אָחִי' היינו לומר שאתה עתיד להתגדל ותהיה אחי בחכמה ובתואר 'רבי' עם כל זה לעת עתה 'חֲשֹׁק שְׂפָתֶיךָ זוֹ בְּזוֹ' ולא תבקש ממני הטעם של הגזרה מה היה.