בן יהוידע על עבודה זרה יז.

לִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת יָשׁוּבוּ וְהִנְאַנִי הַדָּבָר. צריך להבין מעיקרא איך ערב לו הדבר דאין זה הביאור של בית הכסא מתיישב בפשט המקרא שאמר 'עַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' (מיכה א, ז) ובית הכסא מאן דכר שמה הכא? ונראה לי בס"ד דידוע שלמה המלך ע"ה מכנה את פלונית שהיא נוקבא דקליפה בשם זוֹנָה וכמו שאיתא בספר הלקוטים גם מפורש עוד בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים דכוחות הרע של הזנות שדבקים באדם להחטיאו הם ילדיה של פלונית וממנה נמשכים ובאים לאדם ואין באים מצד הזכר דקליפה גם מפורש עוד בדברי רבינו ז"ל בעץ חיים ומקומות אחרים דכוחות הרעות הנמצאים בבית הכסא הנזונים מן הטינוף הם באים מצד הנוקבא דקליפה שהיא הזונה הידועה הנזכר ולכן עבודה זרה של פעור שהיתה נעבדת על ידי טינוף גם היא היתה מצד הנוקבא דסטרא אחרא ולכך קאמר הפסוק 'כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' ומפרש לה ממקום הטנופת באו שהיא פלונית דמכוחות הרע של פלונית שנקראת זוֹנָה שמזונה טינוף באו כי משם באים כוחות הרע שמחטאים בזנות 'עַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' הוא מקום הטינוף ששם נמצא מזון הזונה דהיינו 'אֶתְנַן זוֹנָה' כלומר הטינוף שהוא מזון הזונה פלונית ולכך ערב דבר זה לרבי אליעזר בביאור המקרא.

עוּלָּא כִּי הֲוָה אָתֵי מִבֵּי רַב, הֲוָה מְנַשֵּׁק לְהוּ לַאֲחָתֵיהּ אַבֵּי יְדַיְיהוּ וְאָמְרִי לָהּ אַבֵּי חֲדַיְיהוּ. פירוש על החזה. ונראה לי בס"ד טעם להנשיקה שם הוא כמו טעם של נשיקה על היד המפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שהוא מפני ששורש חמשה גבורות הוא בפה שהוא סוד חמשה מוצאות הפה וביד ימין יש רמז לחמשה חסדים בחמשה אצבעות ולכן בנשקו בפיו על יד אדם הגדול עושה בזה מיתוק החמשה גבורות כשרשם בפה בחמשה חסדים הנרמזים בחמש אצבעות דיד ימין וכן הענין כאן כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד הודוי שמכה בחמש אצבעות ימין על החזה ששם הלב מפני כי החזה ששם הלב הוא מקום אורות החסדים בגילוי ונמצא גם בזה הוא ממתק החמשה גבורות הרמוזים בפיו בחסדים שהם במקום הלב שהוא סמוך לחדייהו. נמצא היה מנהג אצל הראשנים בזמן חכמי התלמוד לנשק על החזה ולכן יש מנהג פה עירינו בג'דאד יע"א שהכלה בליל החופה כשתלך מבית אביה לבית בעלה תנשק בעת הלוכה קודם יציאתה מפתח בית אביה לאביה ולאחיה הגדולים על הבגדים שהם כנגד הדדים שלהם, ומה שנהגו בזה הנשיקה רק בעת שהולכת מבית אביה לבית בעלה בליל החופה רומזת להם אף על פי שאני יוצאה מן הבית שלכם והולכת לשכון בבית בעלי הנני עוד שוכנת בקרב לב שלכם ועודני דבוקה בכם וכמו שאמר אותו אהוב לחבירו שהלך למרחקים 'רחוק אתה מעיני וקרוב אתה בלבי ורעיוני'.

"לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב" (משלי ל, טו) . הא דקרי לגיהנם בשם עֲלוּקָה נראה לי בס"ד דעלוקה היא תולעת המוצצת דם מגוף האדם שיש לו חולי והיא מוציאה ממנו דם הנפסד וכן גהינם מעשיה כיוצא בזה שמושכת הסיגים מן הנפשות הנידונים בתוכה לטהרם ולזכך אותם.

אָמַר מָר עוּקְבָא: קוֹל גֵּיהִנָּם שֶׁצּוֹעֲקוֹת (משלי ל, טו) . נראה הכונה דחד מפרש הבנות שהם המינות והרשות שהיו אומרים בעולם הזה 'הַב הַב' הם צועקין בגיהנם מרוב צערם ביסורי גיהנם, וחד מפרש גיהנם צועקת ואומרת הביאו לי שתי בנות שהם מינות ורשות שהיו אומרים בעולם הזה 'הַב הַב'. ויש להבין מאי בנייהו? ונראה לי בס"ד דאיכא דאמרי הראשון סבירא ליה דאלו הבני אדם בעלי המינות והרשות אחר שמתים תכף ומיד מוליכים אותם לגיהנם ונידונין בה דין קשה מאד לכן צועקים מר על קושי הדין והיסורין שנעשים להם בגיהנם אבל גיהנם אינה צועקת שיביאו אותם לה דהא מביאים אותם לה מיד ואיכא דאמרי השני סבירא ליה דאין מוליכים אותם תכף לגיהנם אלא מיסרים אותם חוץ לגיהנם יסורין קשים ומרים עשר ידות מיסורי גיהנם דאז צער גיהנם נחשב קל לגבי יסורים אלו והם צועקים מחמת קושי היסורין ואחרי זה כשמוליכין אותם לגיהנם לא יצעקו על קושי היסורין דנח להם בזה הצער לגבי צער ראשון אך גיהנם בזמן דאלו נדונין חוצה לה היא צועקת שיביאום לה כדי שתקיים בהם מצותה שהיא מצווה ועומדת ליסר כל אדם רשע ולבער הרע באש שלה. ונראה דרשות דנקיט הכא היינו אותם שהיו שולטים על ישראל להעבירם על דת לטמא הנפשות בר מינן.

וְהָא הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְאָמְרָה לֵיהּ קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת עָשְׂתָה בְּנָהּ הַקָּטָן מִבְּנָהּ הַגָּדוֹל. קשא נהי דקריא לה קלה לגבי מינות דחמירה מינה אך איך קריא לה 'קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת' דחושבת אותה מכלל עבירות הקלות, וכי יש בשאר עבירות עבירה חמורה כזאת שהאם תשכב עם בנה ותוליד ממנו ממזר? ונראה לי בס"ד מה שאמר ' קַלּוֹת ' לאו על קלות האיסור אלא על קלות הטורח במציאות שלה כי יש עבירות שהאדם טורח מאד עד שיוכל לעשותם דרך משל אם רוצה לשכב עם אשת איש לא תמצא לו בנקל ובכל עת שיתאוה לעשותה מחמת מורא שיש לו ולה מבני אדם וצריך לעשות כמה מרמות ותחבולות עד שימצא ויעשה מה שלבו חפץ, מה שאין כן עבירה זאת שהאם תשכב עם בנה זאת מצויה לה תמיד בכל עת שהאם ובנה הם ישנים יחד בחדר אחד לבדם ונכנסים בחדר אחד לבדם ואין אדם חושדם בשום דבר איסור, וכן יש עבירות כיוצא בזה שמציאותם ועשייתם הם בנקל הן בערוה דאח עם אחותו הן באשתו נדה ששוכבים ומתייחדים במקום אחד במחשך וכיוצא בזה, ולהכי קריא לה 'קַלָּה' לגבי מינות דחמיר איסור שלה מינה. ואמרה ' שֶׁבְּקַלּוֹת ' הכונה בעבירות שקלות מציאותם ומעשיהם שבנקל יוכל האדם להשיג תאותו בהם כל מה שירצה ואינו חושש ממראית העין או חשדות אחרים. ומה שאמר ' טִרְחוּ לָהּ בִּזְוַודְתָא ' ולא אמר 'עבידו לה זוודתא' היינו כונתו לומר כי זו היא עומדת על פרק הנסיעה שתמות עתה במהרה וצריך למהר בעשיית הזוודתא וכל דבר הנעשה במהירות יש בו טורח לעושהו עד שיגמור עשייתו.

אָמְרָה כְּשֵׁם שֶׁהֲפִיחָה זוֹ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. נראה לי כי אלו הזונות שלוקחין אתנן הרבה המה נזהרין לעשות הכנה ותיקון לעצמן על ידי סימנים שלא יבואו לידי הפחה כדי שלא ימאסו בעיני המנאפים שלוקחים מהם אתנן הרבה וזו ודאי נזהרת בכך אך היא לא באה לה הפחה טבעית אלא באה ההפחה בגזרת שמים כדי שעל ידה יצמח קרן תשובה להאיש הזה והיא כשראתה ההפחה וידעה שאין זו טבעית מאחר שהיא עשתה לעצמה הכנה טבעית למנוע ולדחות ההפחה שלא תבא אך חשבה שהפחה זו היא מעשה שטן שרמז לו בזה כשם שההפחה אינה חוזרת כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה והגידה דבר זה לפניו כדי לחזק לבו במעשה הרע יותר ויתייאש מן התשובה מכאן ולהבא ואז יתמיד ברשעתו. נמצא היא חשבה לעשות לו חבלים חזקים בדבריה אלו כדי למשכו לעומק הקליפה אבל מן השמים נעשו לו חבלים אלו למשכו לצד הקדושה ונהפך לבו לטובה מן הקצה אל הקצה.

הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת. פירוש כשבא להתפלל על תשובתו ותיקון עצמו נתכוון ונתיישב בדעתו לבטוח בזכות האבות שנקראו 'הָרִים' ובזכות האמהות שנקראו 'גְבָעוֹת' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (שיר השירים ב, ח) ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל ששם הוי־ה בנקוד צר"י וסגו"ל כזה יֶהֶוֶ־הֶ [ולמעלה לכל סגו״ל יש גם צר״י] מסוגל לבעלי תשובה ועולה מספרו רכ"ו [226] כי הנקודות הם מספר ר' והאותיות מספר כ"ו וזהו שאומרים [מנוסח הסליחות] 'כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים' כי ימין במלוי כזה: יו"ד מ"ם יו"ד נו"ן [226] עולה רכ"ו כמנין שם הנזכר עד כאן דבריו. והנה ההפרש שיש בין מספר 'הָרִים' [255] למספר 'גְבָעוֹת' [481] הוא מספר רכ"ו [226] והוא מספר שם הוי־ה בנקוד צר"י וסגו"ל שעולה מספר רכ"ו שהוא מספר 'הֳ' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ' (בראשית לט, ג) שעולה רכ"ו כי על ידי הארת ה' הנזכר ה' מצליח ביד בעל תשובה ולזה אמר 'יָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת' כלומר ישב בהארת שם הוי־ה בנקוד הנזכר שהוא רמוז בהפרש שיש בין מספר 'הָרִים' למספר 'גְבָעוֹת'.

אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. נראה לי בס"ד הטעם שעשה כן על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דצלם שם הוי־ה מתפשט בפנימיות האדם והארת אותיות י־ה דשם הויה מאירים בראש האדם וידוע פגם הזנות מגיע לאותיות שם י־ה שהם בסוד הראש וידוע כי עון זה של הזנות יתייחס לברכים של האדם ולכן 'הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו' לרמוז שהוא צריך עתה לתקן עון שעשה בברית המעור שהוא עומד 'בֵּין בִּרְכָּיו' שהגיע הפגם שלו עד אותיות י־ה שהם רמוזים בראשו. או יובן לרמוז שהוא עושה התיקון בדברים שהם בפה שבראשו כדי לתקן מה שחטא בברית המעור שהוא 'בֵּין בִּרְכָּיו'. ומה שאמרו 'גָעָה בִּבְכִיָּה' רמז בזה שעל ידי כך הצנורות השפע שהם כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה מילא אותם אורות משם י־ה וזה נרמז בבכיה שהוא כ"ב י־ה. ועוד נראה לי בס"ד ד'הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו' רמז שרצה עתה לטהר עצמו לגמרי מכל חטאים שעשה קודם זה עד שיהיה על ידי תשובה זו נקי ובר מכל חטא ועון כאשר היה בזמן היותו עובר במעי אמו דהיה שם מונח ראשו בין ברכיו כמו שאמרו בגמרא דנדה (נידה ל:) על העובר בהיותו תוך בטן אמו שראשו מונח בין ברכיו.

וְאָמַר רַבִּי לֹא דַּיָּין לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתָן "רַבִּי". הנה הרב פתח עינים פירש בשם מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל טעם נכון למה שקראתו בת קול בשם 'רַבִּי' עיין שם. ונראה לי בס"ד עוד טעם אחר שקראתו בשם ' רַבִּי ' שהוא עשה ריב עם היצר הרע ונצחו ולכך נהפכו לו אותיות ' רִיב ' לאותיות 'רַבִּי' לכבוד ולתפארת. גם ' רַבִּי ' [212] עולה מספר ' חָרֵד ' [212] כי הכתוב אמר וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי (ישעיה סו, ב) ופרשנו פסוק זה על בעל תשובה שהיה בתחלתו 'עָנִי' מן המצות ועתה בתשובתו הוא 'נְכֵה רוּחַ' כי לבו נשבר ובוש במעשיו הרעים כי אינו צדיק גמור מעיקרו כדי שיתגאה במעשיו ועתה ששב הוא 'חָרֵד עַל דְּבָרִי', כי שאלו לחכמה חוטא מה ענשו? ואמרה חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) שאלו לנבואה, אמרה נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח, ד) שאלו לתורה, אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקדוש ברוך הוא, אמר יעשה תשובה (פסיקתא דרב כהנא כה, ז) נמצא כולם לא הסכימו בתשובה ולא זכרו אותה והקדוש ברוך הוא לבדו אמר 'יעשה תשובה ויתכפר לו' ובזה פירש עטרת ראשי הרב מור זקיני רבינו משה חיים ז"ל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב אָמַר הֳ' (ישעיהו נט, כ) פרוש השם יתברך הוא שאמר שיהיו 'שָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב' אלו בעלי תשובה, ולזה אמר כאן 'וְחָרֵד עַל דְּבָרִי' חרד לעשות תשובה שהיא על פי דברי בלבד, ולכן קראתו 'רַבִּי' שהוא מספר 'חָרֵד'.