בן יהוידע על ערכין י:

סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים לְפָנָיו. פירוש גם נשמות המתים נדונין מי יחזור בגלגול ובאיזה גלגול יחזור ומי ראוי להעלותו מדרגה למעלה ממדרגתו.

וְהָא חֲנֻכָּה, דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי, וְקָאַמְרִינָן. נראה קושיא זו רופפת ביד המקשן דידע שיש לתרץ חכמים עשו חיזוק לדבריהם לדמותה לימים טובים דאורייתא ולהכי הקשה לו תחלה קושיא דראש השנה ויום הכיפורים דאלימא ליה ואחר שתרץ לו זו לא נמנע מלהקשות גם זו אף על פי שהיא רופפת לראות מה ישיב התרצן והשיב לו משום ניסא. והרב בתי כהונה (חלק א' בבית ועד דף יג) הקשה מאי קשיא ליה והלא הלכה רווחת בישראל שנביאים תקנוה שיהיו אומרים אותה על כל פרק ועל כל צרה שלא תבא (פסחים קיז.) ואדקשיא ליה על הא דרבי שמעון תיקשי ליה אהך דנביאים מהך קרא דכל צרה דלא אקדיש ולא אקרי מועד? עד כאן לשונו עיין שם. ונראה לי בס"ד דעל הא דנביאים ליכא קושיא דיש לומר הם לא תקנו לומר ההלל על כל צרה אלא רק בשעתה דהיינו בשעת הנס ולא לדורות עולם לאומרם בקבע בכל שנה ושנה על צרה דלא אקדיש ולא אקרי 'מוֹעֵד'. ועוד נראה לי בס"ד הכי קא מקשי 'וְהָא חֲנֻכָּה דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי וְקָאַמְרִינָן' ואם כן יהיה בזה זלזול לראש השנה ויום הכיפורים דאקדיש בעשיית מלאכה ואקרי 'מוֹעֵד' ולא קאמרינן דנמצאת חנוכה שהיא מדרבנן עדיפה מנייהו, ולהכי ראוי שלא יאמרו משום כבוד ראש השנה ויום הכיפורים כהאי גונא אמרו הטעם שאין גומרים הלל בחול המועד של פסח מפני שביום טוב שביעי של פסח אי אפשר לומר הלל גמור מטעמא דאיתא במדרש ואם יאמרו בחול המועד הוי זלזול ליום טוב דנראה חול המועד עדיף מיניה וכמפורש טעם זה בלבוש (באורח חיים בהג"ו) עיין שם וכן נמי שפיר מקשי מכח האי טעמא ומשני אין כאן זלזול דחנוכה שאני דאתעביד ניסא ועל הנס אומרים ההלל.

אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה. יש להקשות למה הוצרך לומר ארבע פעמים 'הָיָה' וסגי לומר כן אבוב של קנה חלק ודק היה במקדש מימות משה צוה המלך וכו' ובזה לא היה נצרך לומר עוד ארבע פעמים 'הָיָה'? ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער בסוד הפסוק אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ וכו' (תהלים פג, ב) כי רחל עומדת בעולם הבריאה בחצות לילה ובפרט באשמורת עד אור הבוקר דוגמה לרחל אמנו שיושבת ומזמרת בחצות לילה עד אור הבוקר וזה הטעם שדוד המלך ע"ה היה מזמר במזמורי תהלים בחצות לילה, ולפי זה האבוב שהוא כלי זמר חשוב ומשובח הוא רומז לרחל. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי (תהלים לט, ה) שיש ארבע שמות אהי־ה ולאה לוקחת מהם אורות ארבעה אלפי"ן ורחל לוקחת אורות ארבע פעמים 'היה' הנשארים שעולים מספר שמונים [20×4=80] וזו הכונה של בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] שצריך לכוין בתיבת 'וָעֶד' [80] שהיא מספר ד' פעמים היה וכנזכר בספר הקדוש עץ חיים עיין שם. ולכן באבוב שרומז לרחל נקיט ביה בכונה ד' פעמים הי־ה לרמוז שהוא רומז לרחל שלוקחת אורות ד' פעמים 'היה' מארבע שמות אהי־ה.

צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְקוֹלוֹ לֹא הָיָה עָרֵב. לרמוז בזה על האדם שמוכיח או מורה הלכות לאחרים אם ידבר עמהם בנחת יהיו דבריו ערבים להם ואז יהיו נשמעים וכמו שנאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים (קהלת ט, יז) וכן אמרו בגמרא על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו מערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו' (משנה שבת ב, ז) דצריך לממרניהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה (שבת לד.) ולכן האביב שהוא מוציא קול היה של קנה חלק ודק והיה קולו ערב ואחר שצפוהו זהב שהוא קשה שבמיני מתכות ולא היה קולו ערב כן האדם המוכיח והמורה לבני אדם שמוציא קולו מן הקנה שלו אם יהיה דבורו בנחת רך כקנה וחלק ודק לדבר בניחותא יהיו דבריו ערבין לשומעין וממילא יהיו מתקבלים אצלם ואם ידבר בקושי אין דבריו נשמעין ומתקבלין. ומן ' צִלְצָל וּמַכְתֶּשֶׁת ' ילמוד האדם להכיר ולהבין ערך מצות שעושים הראשונים כמה וכמה יגדל ערכם על מעשים טובים של האחרונים ועל זה אמרו (שבת קיב:) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.

אֵלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִפְגְּמוּ, וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה (מלכים א ז, מה) . נראה לי בס"ד הטעם דשני כלים אלו נפגמו בבית שני דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד ארבע כיתות (סוטה מב.) דכת מספרי לשון הרע פוגעים בתפארת שהוא סוד היצירה שמסלקין הארתו מן המלכות שהוא סוד דעשיה וידוע דבית שני היה בו עון לשון הרע ובעבור זה נחרב וידוע דהקטורת היא תיקון העשיה שכוללים בה גם תיקון היצירה לכן בתפילת העשיה בכל יום אומרים גם כן זמירות שהם תיקון היצירה לכן צִלְצָל שבו עושין זמר שהוא תיקון היצירה וּמַכְתֶּשֶׁת שבה עושין הקטורת שהוא תיקון העשיה נפגמו בבית שני ולא היה להם אֲרוּכָה אותיות ' אור כ " ה '. ובזה יובן הטעם שהיו שני כלים אלו מן נחשת, דעליהם אמר דוד נְחֹשֶׁת מְמֹרָט (מלכים א' ז ,מה) כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כט:) דשת היה נפש דהבל ונח היה רוח דהבל עיין שם וידוע כי נפש עשיה ורוח יצירה ונח ושת הם צירוף ' נְחֹשֶׁת ' שהוא ' נֹחַ שֵׁת ' שהוא סוד יצירה עשיה ולכן שני כלים אלו שהם סוד יצירה עשיה כלולים זה בזה היו מן נחשת שהוא צירוף 'נח שת' שהם יצירה ועשיה.

"וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" (עזרא ח, כז) רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב, וְחַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב. יש להקשות מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא מה דהוה הוה? ואף על גב דיש לומר נחית למסבר קראי נראה לי בס"ד דיש נפקותא לענין דינא אם אחד עשה צוואה וכתב בה תתנו לפלוני מן הסודרים של משי שיש לי שנים זהב והוא היה לו סודרים שהיו כל אחד שוה זהב אחד ויש לו עוד סודרים שכל סודר שוה שני זהובים, והנה למאן דאמר תיבת שנים קאי על הכלים דמפרש כאלו אמר 'ושני כלי נחושת' גם הכא הכי קאמר תתנו לו שני כלים שכל אחד שוה זהב ולמאן דאמר השני דסבירא ליה דקאי השנים על הזהב הכי קאמר תתנו לו סודר ששוה שני זהב ואף על פי שהחשבון של הערך שוה עם כל זה לפעמים שני סודרים ששוים כל אחד זהב נמכרים זבינא חריפא יותר מסודר אחד ששוה שני זהובים. אי נמי כגון שיש לו סודרים אשר ערכם כל שני סודרים בזהב אחד ויש לו סודרים חשובין יותר אשר ערכם כל אחד שני זהובים ולמאן דאמר הראשון דקאי על הכלים הכי קאמר תתנו לו מן הסודרים שיש לי שכוים כל כנים זהב אחד ולמאן דאמר השני הכי קאמר שיתנו לו סודר אחד מן הסודרים שערכם כל אחד בשנים זהב ואם כן נפקא מינה טובא לענין דינא. ועוד נראה לי בס"ד נפקותא לענין דינא דראיתי להרב חק נתן ז"ל שפירש טעם לפלוגתייהו בהא פליגי מאן דאמר 'כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם' היינו משום דדייק במה שאמר וּכְלֵי נְחֹשֶׁת ' מֻצְהָב ' (עזרא ח, כז) לשון יחיד ולא כתיב 'מוצהבות' לשון רבים משמע דכל אחד מהם שקול כשנים והא דכתיב 'שְׁנַיִם' קאי אזהב, ומאן דאמר 'שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים בְּאֶחָד כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב' דייק מלשון ' חֲמוּדֹת ' לשון רבים עד כאן לשונו. נמצא חד תפש לשון תיבה ראשנה עיקר למידק מן 'מֻצְהָב' וחד תפיס לשון אחרון למידק מן 'חֲמוּדֹת' לשון רבים דנקיט באחרונה ולפי זה נפקא מינה לענין דינא דאם נמצא לשון שטר סתים ואיכא למידק מיניה תרי דיוקי דסתרי אהדדי הנה למאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה הראשונה למידק מיניה ולמאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה אחרונה עיקר.

הַשִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ. נראה לי בס"ד כל זה היה בהשגחה מן השמים כדי ללמדם מוסר מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר (זוהר חלק ג' קסח.) והיתה פתיחתו תחלה שיעור איסר שהוא ממון ללמד שיקח מזה מוסר על הממון כדי שיהיה לו מדת הסתפקות ויהיה שמח בחלקו.

מַגְרֵפָה הָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. יש להקשות למה הוצרך לפרש ולומר 'נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' הלא חשבון זה אפילו תינוק יודע לאומרו? ונראה לי בס"ד דבא לספר הנס שנעשה בה אף על גב דתרי קלי לא משתמעי (ראש השנה כז.) וכאן היו ' מֵאָה מִינֵי זֶמֶר ' וכלהו משתמעי להשומע שהוא מרגיש בשמע של מאה קולות אף על פי שיוצאין בבת אחת. מיהו יש להקשות דאמר רב נחמן בר יצחק ' מַתְנִיתִין גּוּזְמָא ' משמע דברי שמואל אינם גוזמא, וקשא מי הכריח לתנא לדבר בלשון גוזמא ולא נקיט כדנקיט שמואל? ונראה לי בס"ד דמלבד מגריפה זו הגשמית יש עוד מגריפה רוחנית וזו הגשמית היא משל לרוחנית והענין הוא דידוע שכל הקרבנות שמקריבים בבית המקדש הם לצורך ברור ניצוצי קדושה מן הדומם צומח חי מדבר וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל, אך ודאי אין הבירור נעשה על ידי הקרבן עצמו שהוא בהמה אלא נעשה על ידי אור קדושה עליון השוכן וחונה בבית המקדש והוא שורה ומרחף על הקרבן ועל ידי כך נעשה הבירור של ניצוצי קדושה. ולכן אם הקריב האדם קרבנות כהלכתן חוץ למקדש עביד איסורא כי חוץ למשכן ולמקדש אין אור קדושה שורה ומרחף על הקרבן וכיון שהוא מושלל מן האור אין בקרבן חשיבות כלל כי מצד עצמו הוא בהמה בזויה ורק מתעלה על ידי האור המרחף עליו והוא מתלבש בו ובלתי האור הוא כמו בהמה מתה שאין בה נשמה נמצא האור העליון השורה על הקרבן הוא עושה מלאכת הבירור של ניצוצי קדושה ולזה האור השוכן בבית המקדש שעל ידו ובכוחו נעשה הבירור קורא בשם מגריפה שבו נגרפים ניצוצי הקדושה ועולים. והנה נודע שכל אור קדושה הנעתק ונמשך ממקום העליון למקום תחתון כלול מעשר ספירות וכל אחת מעשר הרי מאה ולכן במגריפה של בית המקדש עשו ציור ודמיון לאור של מעלה שכלול מעשר ועשר מעשר שבו גורפין ניצוצי קדושה שגם זו המגרפה הגשמית יש בה עשרה נקבים וכל נקב יש בו עשרה מיני זמר דנמצא יש בה מאה מיני זמר שהוא ענין שירה וזמרה והאור של מעלה שהוא כלול מעשר ספירות ועשר מעשר הרי מאה ספירות שמהם יהיה בירור ניצוצי קדושה גם בזה יש מאה זמר כי הזמר הזה של האור עניינו בירור והוא לשון כריתה כמו זְמִיר עָרִיצִים (ישעיה כה, ה) דכל בירור יהיה על ידי זימור ונמצא גם באור הזה יש ' מֵאָה מִינֵי זֶמֶר ' רצונו לומר מאה זימור ולכן אחר שהגיד שמואל תכונת מגריפה הגשמית שיש בבית המקדש סיים ' נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר ' כלומר נמצאת זו המגריפה היא כנגד מגריפה הרוחנית שמוציאה מאה מיני זימור כלומר מאה בירור ואמר בלשון קצר להעלים הסוד. אמנם תנא דברייתא אמר דברים של משל במגריפה הגשמית שכל דבריו הם משל על המגרפה הרוחנית שהוא האור העליון השוכן וחונה בבית המקדש שבכוחו נעשה הבירור קאמר ' הִיא אַמָּה וְגָבוֹהַּ אַמָּה ' פירוש זה משל על האור הנמשך מעולם הבריאה ששם הוא מדרגת המאות ואמה אותיות מאה וזהו שאמר הִיא 'אַמָּה' בהפוך 'מֵאָה' שנמשך פנימיות שלה מן הבריאה שהוא סוד מאה 'וְגָבוֹהַּ אַמָּה' המקיף שלה גם כן מן בריאה שהוא סוד מאה 'וְקַתָּא יוֹצֵא מִמֶּנָּה' משל על אחיזת אור יצירה ועשיה 'וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ' כל אחת מוציא מאה מיני זמר נמצא מוציאה אלף מיני זמר זה התנא עשה פרטות יותר שמגיע עד אלף.