בקע לגולגלת (ליקוטים) קמו

ליכא תו מה לו לשקר עכ"ל רשב"ם ז"ל. וכוונת רשב"ם ז"ל היא לתת טעם לרב יוסף שחלק על רבה שאמר מה לו לשקר אי בעי אמר וכו' ולמה רב יוסף חלק עליו ואמר דלא אמרינן מגו כמו שהקשו התוס' שם בד"ה אמאי ע"ש. ולזה אמר רשב"ם ז"ל דטעמא דרב יוסף הוא שכיון שהודה שהוא מזוייף תו לא אמרינן מה לו לשקר דהודאת בע"ד כמאה עדים ומגו במקום עדים לא אמרינן וס"ל לרשב"ם דכל כחו בטענה זו הוא מאי דאמר והא שטרא וכיון דהודה שהוא מזוייף בטלה טענתו והרא"ש שם הקשה עליו וכתב וז"ל וליתא להאי טעמא דעיקר טענתו היינו הא דקאמר מנך זבנתה והשטר אינו כי אם לראיה בעלמא וטענתו יכול לקיים במאי דקאמר שטרא מעליא הוא או בטענה אחרת ע"י מגו ואין הודאתו מכחשת טענתו כלל דהו"ל למימר מגו עכ"ל. ואנא זעירא הוקשה לי על התוספות דאמאי לא הזכירו דברי רשב"ם שתירץ קושייא זו ואף שתירוצו הוא דחוי היה להם להביאו ולדחותו כמו שהביאו תירוץ הריב"ם ודחו אותו וצ"ע. הדרן להרב"ח ז"ל דהביא דברי הרשב"ם הללו לסייע לדבריו שהרי רשב"ם לא אתא אלא להסביר דברי רב יוסף שחלק על רבה והוא ענין אחר ולא נגע ולא פגע במה דכתב הרב"ח ז"ל דלא אמרינן מגו אלא כששתי הטענות יכולות להיות אמת שגם כאן שתי הטענות יכולות להיות אמת וכמש"ל אלא שרשב"ם נתן טעם לרב יוסף למה חלק על רבה מפני שהוא מגו במקום עדים. באופן שכל דברי הרב"ח ז"ל במקום הזה צע"ג כדי להבינם. שוב ראיתי להרש"ך ז"ל שכתב על דברי הרב"ח הללו שאינם נכונים מכמה טעמי ע"ש ודו"ק: