בית יצחק אורח חיים שח

השמטה לסימן נ"ג

בפנים אות י"ז הבאתי סוגי' דסנהדרין פ"א ודברי התוס' שם. והנה כעת אבאר מה דקשי' לי קושי' גדולה בגמ' שם דמי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה ומקשה פשיטא ומשני כגון שנגמר דינו לקלה ס"ד בר קטלא הוא ומקשה מנ"ל הא ויליף מקרא דיחזקאל י"ח אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא וגו' וכתיב דמיו בו בסקילה. וע"כ קרא אתי לנגמר דינו וקמ"ל דין זה וקשי' לן ממנ"פ איך דנו הב"ד הב' למיתה. אם כל הב"ד אמרו חייב א"כ אינו חייב מיתה כמבואר בסנהדרין י"ז סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו אם רוב אמרו חייב א"כ הלא התוס' כ' בחולין י"א ע"ב דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ולפי דברי המיעוט המזכאין חייב מיתה קלה ולדברי הרוב חייב מיתה חמורה ול"א בתר רובא ול"ת דוקא ברובא דלית' קמן לא אזלינן בתר רובא דהרי התוס' קאי אנתערבו נסקלין בנשרפין. וזה הוה רובא דאית' קמן ומ"מ ל"א בתר רוב וא"כ איך משכחת האי דינא ולומר דרובא דסנהדרין עדיף כמו שכ' תוס' ב"ק כ"ז לענין מה דאזלינן בתר רוב בממון בסנהדרין. דלפמ"ש בקצה"ח בקונטרס הספיקות בביאור דבריהם ולפמ"ש בפנים אות ה' ביאור דברי התוס' אין זה מעלה ארוכה לענין דידן ולומר דמשכחת דאותו המיעוט המזכין אמרו זכאי גם בעת שדנו פעם ראשונה. ולפי דבריהם פטור לגמרי ואזלינן בתר רוב ז"א כיון שכבר נגמר דינו והמיעוט מוכרחין להסכים להרוב א"כ גם הם מוכרחין להגיד שחייב מיתה קלה משום גמר הראשון. ושוב לא אזלינן בתר רוב לחייבו מיתה חמורה. (ודע דזה ודאי בסנהדרין שנחלקו היכא שעשרה אמרו מיתה חמורה ועשרה אמרו מיתה קלה וג' מזכין או שי"א אמרו מיתה חמורה וב' מזכין לא נימא כיון דלדברי הרוב חייב מיתה קטלינן דכמו ב' שאמרו טעם אחד מב' מקראות אין מונין אלא אחד ע' סנהדרין ל"ה ורש"י שם דבודאי האחד טועה כן ה"נ בודאי עשרה טועין ולא נשאר רוב וע' בח"מ סי' כ"ה בש"ך ס"ק י"ט דבאיסור דאוריית' ל"מ רוב הבא מב' טעמים ה"ה וכ"ש דלא קטלינן ברוב הבא מב' טעמים כי יש להסתפק היכא שי"ד אמרו מיתה חמורה ומיעוט אמרו מיתה קלה ומיעוט מזכין מי נימא דבין מיתה למיתה לא אזלינין בתר רובא והיינו ספיקא דידן)

ולכאורה יש לחלק בין דברי התוס' בהא דנסקלין בנשרפין ובין נידון דידן דשם ע"כ יש מיעוט החייבין מיתה קלה. ע"כ ל"א בתר רוב דסברת התוס' כיון דרוב אינו ודאי אך הוא מחוקי התורה מהכרח משפטי' לקיים ובערת הרע מקרבך. לבער קוצים מן הכרם היכא דממנ"פ הוא מבוער ל"א התורה ליזל בתר רוב. אבל זה דוקא היכא דאיכא מיעוט בודאי משא"כ בסנהדרין אמרינן המיעוט טועים בדעתם ואזלינן בתר רוב וליכא מיעוט כמ"ש המרדכי פ"ק דחולין לענין קבוע דל"ש קבוע אלא היכא דאיכא מיעוט משא"כ בסנהדרין וע' מ"ש בראש אפרים בשו"ת סי' ב' בשם ספר רב משולם לזקיני הח"ץ שם בביאור יותר דל"ש קבוע אלא היכא שאפשר להספק להיות מהמיעוט משא"כ בסנהדרין ע"כ נידון זה יש בו רוב אין כח בהמיעוט לבטל הרוב וה"ה שי"ל כן לענין קושיתינו וגם לקושיות התוס' ב"ק למה הולכין בסנהדרין אחה"ר בממון והלא אין הולכין אחה"ר

עוד יש לישב קו' הנ"ל לפי מה דמשמע מרמב"ם ה' סנהדרין פ"ט ה"א דדוקא סנהדרין שפתחו כולו לחובה פוטרין אותו אבל אם תחלה ראו לזכות אף שאח"כ ראו כולן לחובה חייב דבשעת גמר דין יכולין לחזור מזכות לחובה כדאיתא בסנהדרין ל"ד א"כ משכחת לה שבתחלה אמרו זכאי ובשעת גמ"ד אמרו כולן חייב. עוד זאת מצאתי דבר חדש בספר פני מבון גם בקהלת יעקב לשון חכמים אות פ"א בשם המאירי שפי' גמרא סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו שממהרין להרגו דל"ב הלנת דין ולפ"ז לק"מ

ודע דקשי' קצת בסנהדרין י"ז שם דמקשה היכא משכחת לרעה עפ"י שנים אם י"א מזכין לא נשאר רק י"ב מחייבין ואם י' מזכין י"ג מחייבין והו"ל תלתא. וקשי' דילמא עשרה מזכין וי"ב מחייבין מיתה קלה ואחד מחייב מיתה חמורה דלא מצרפין אותו. ולא פסקי' כוותי' והו"ל הטי' עפ"י ב'. וצ"ל דכיון דהוא עכ"פ אומר שאינו חייב מיתה קלה שמחייבין הי"ב מצרפין אותו לעשרה והו"ל י"א מזכין ובדבר זה יש לעיין וע' נוב"י תנינא ח"מ סי' ג' ובנוב"י קמא אה"ע סי' מ"ו

אמנם עדיין מצי לאוקמא בי"ג מחייבין וב' מהם אמרו מב' מקראות דאין מונין אלא אחד כדאיתא סנהדרין ל"ה וצ"ע

והנני חוזר לקושיתי הנה גוף קושיתי ל"ק רק לתי' ב' של התוס' בישוב הקו' דה"ל עשאי"ל אבל לתי' א' דמיירי שעבר לפני ב"ד ל"ק דבזה ל"ב שיראו קצתן לזכות מטעם דבעי לקיים ובערת הרע מקרבך כמו שיבואר אך לתי' ב' דמיירי שעבר לפני עדים קשה

ונראה לישב דקשי' לתי' א' בתוס' דמיירי שעבר לפני ב"ד קשי' לר"ע דס"ל מכות י"ב ור"ה כ"ה סנהדרין שראו באחד שהרג נפש אין מחייבין אותו ובודאי ה"ה שאר חיוב מיתה. איך יפרש קרא דיחזקאל דקמ"ל נידון בחמורה וע"כ לאחר גמ"ד דאל"כ פשיטא. וקשי' דהו"ל עשאאי"ל ואם עבר לפני ב"ד אותו הב"ד אין הורגין לר"ע ושוב בעי עדות. ודא קו' רבתי לתי' א' ומתוך כך אני אומר דגם ר"ע מודה במי שנתחייב כבר מיתה ועבר שנית בפני ב"ד. דבר"ה כ"ה אמרינן טעמא דר"ע דלא חזי לי' זכותא. וזה שבלא"ה מחויב מיתה א"צ שיראו זכותו. וכיוצא בזה כ' תוס' בחולין י"א ע"ב ד"ה וכי תימא דמדאזלינין בתר רובא להרוג טריפה אין לילף בעלמא עיי"ש. ובזה נ"ל לישב מה דקשי' בסנהדרין ע ח בטרפה שהרג בפני ב"ד חייב. ולכאורה לא אתי' כר"ע דלדידי' אותו הב"ד אין הורגין ובב"ד אחר שוב בעי עדות והו"ל עשאאי"ל להנ"ל ניחא דבטריפה מודה ר"ע. ובהכי מיושבין דברי הרמב"ם פ"ד מעדות שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דלא פסק כר"ע והרי הוא פסק בה' רוצח דגואל הדם אינו נהרג עליו ועל כרחך מוקי קרא דעד עמדו כר"ע. והכ"מ לא הביא ראי' דר"מ ל"פ כר"ע ובאמת הו"ל להביא דברי הר"מ פ"ד מרוצח דטרפה שהרג בפני ב"ד הורגין וזה דלא כר"ע. ובתומים סי' ז' הרגיש בזה. להנ"ל באמת פסק הר"מ כר"ע וא"ר מטרפה כדכתיבנא

ולפ"ז מיושב קושיתי דכיון שכבר נתחייב מיתה סנהדרין שראו כולן לחובה בעבירה ב' הורגין דל"ב שיראו לזכות כמו דל"ב עדה מצלת לר"ע. ולפ"ז מיושב קו' תוס' ר"ה כ"ה דלמ"ל הטעם לר"ע משום דבעי עדה מצלת והרי ר"ע יליף מקרא דעד עמדו להנ"ל נ"מ טובא דאם הטעם מקרא דעד עמדו הוא גזה"כ ואף שראו מי שנתחייב מיתה כבר אין הורגין מיתה חמורה וקשי' לר"ע מקראי דיחזקאל דמוכח דהורגין וליכא לתרץ אך בפני ב"ד ולהכי קאמר בגמ' טעם הקרא משום עדה מצלת. וזה ל"ש באם בלא"ה חייב מיתה ואולי יש להעמיס זאת קצת בתי' התוס' ר"ה. ואם לא כונו לזה הדבר נכון בעצמותו וזה מה שרצינו לבאר בעזה"י

בעזרת אדון עולם ספרי זה נשלם: בריך רחמנא דסייען עד כען: