בית יצחק אבן העזר חלק ב ר

אבן דף כ"ד ושפיר הקשה מ"מ כיון שעל כרחך מהני עדות מיוחדת בקידוש החודש כדמוכח מש"ס דשבועות מ"ח דמשני דמצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהו"ל תרי נגד חד אע"ג דלא העידו שניהם כאחד ועיין מנחת חינוך באותו העמוד שכ' דהדבר תליא במחלוקת בב"י ח"מ סי' ל' אם איסורין כגון גיטין וקדושין דומה לדיני ממונות או לדיני נפשות ובאמת כיון דמבואר בש"ס דלא בעי בעדות החודש שיעידו בבת אחת א"א שיהי' מחלוקת ועכ"פ כיון דמהני עדות מיוחדת הוה כדיני ממונות – והמחלוקת שבב"י סי' ל' הוא בב' מעשים כגון שנתיחדה שחרית ובין הערבים אבל לא בלא העידו בבת אחת. ועכ"פ כיון דר' יוסי סובר כן ל"ק קו' המנ"ח אך י"ל נהי דר' יוסי סובר כן מ"מ רחוק לומר דהב"ד של כהנים ס"ל כר' יוסי כיון דהלכה כרבי דאף בדיני ממונות בטל העדות. ושפיר הקשה במנ"ח

(ב) והנה מה שהקשה בקצה"ח ס"ק הנ"ל אהא דסנהדרין כ"ג דס"ל לר"מ דצריך לברר ואם אמר יש לו ב' כתי עדים והבע"ד ועוד אחד יכול לפסול אחד מהכת ראשונ' דל"ה נוגע בעדות כיון שהכת שני' לפני' וקשה הרי אם אחד מהב' כתות פסול בטל כל העדות וע"כ צ"ל דהכת ראשונה אמרו למיחזי אתינא דלא נפסל כל העדות וא"כ מה מיבעי שם נמצאו כת שני' קרובים או פסולים אם הוה נוגעים למפרע. ותיפוק לי' דהעדות בטל גם אם הוא לא יפסול אותו דכיון דהראשונים אתיא למחזי והשניים פסולים אף אם השנים אתיא למחזי בטל כל העדות לשיטת הש"ך משום ממנ"פ

ולפענ"ד לק"מ דהרי אמרינן בדף ט' בסנהדרין לאוקימתא דרבינא דר"מ דאמר מוציא שם רע בשלשה דמיירי שנמצא קרוב או פסול ולא הותרה בו ר"מ ס"ל כרבי יוסי דבדיני נפשות בטל העדות אף בלא הותרה בו ובדיני ממונות לא בטל העדות בנמצא קרוב או פסול ומ"ה דנין מוציא שם רע בג' להפסידה כתובתה לרש"י או לשלם מאה סלע לתוס' דף ח' – ורבנן ס"ל כרבי דבלא הותרה בו לא בטל העדות ויש בזה דיני נפשות – ועכ"פ כיון דר"מ ס"ל כרבי יוסי דבדיני ממונות לא בטל העדות ל"ק קו' הקצה"ח – והנה דבנוב"י תנינא סי' ע"ו באה"ע כ' די"ל דחכמים ור"מ לא פליגי רק בלא אתרו בה לד"נ אבל בממון אם בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר לא פליגי אמנם הדבר מוכרח מדס"ל לר"מ במש"ר בג' ומיירי בנמצא קרוב או פסול ע"כ בדיני ממונות לא בטל לר"מ ועיין בספרי לא"ח סי' ס"ג אות ו' הבאתי דברי הריטב"א בש"ה וישבתי בזה קו' הדבה עיי"ש פלפול עצום ונחמד ולפמ"ש ל"ק קו' הקצה"ח הנ"ל. (וע' בח"ר סי' קל"ו קל"ז שהארכתי בענינים אלו בדין עדות מיוחדת

(ג) והנה התוס' ב"ב מ"א ע"ב וסנהדרין ל"א הקשו לב"ש דס"ל בכת אחת זה אומר מנה וזה אומר מאתים נחלקו עדותן א"כ בב' כתות אמאי חייב לשלם כיון דכת אחת משקרת ובטל העדות מטעם שנמצא קרוב או פסול ואמאי לא תירצו בב"ב שלא העידו בבת אחת כמו שתירצו בסנהדרין באמת דלא בטל העדות כמבואר במשנה במכות ואין לו' דס"ל לתוס' בטל העדות מטעם שראו בבת אחת כמ"ש תוס' במכות ו' ד"ה אמר רבא דהיכא דנצטרפו בראי' ל"ב הגדה תכ"ב דהרי בשעת ראי' כשרים הי' דבשעת הגדה העידו שקר ונפסלו. וע"כ ס"ל לתוס' ב"ב כרמ"ה כמ"ש קצה"ח בסברתו דכיון דבדיני ממונות מהני צורף לחיוב אף שלא העידו בב"א ה"ה לפסול מהני דלא כמ"ש תוס' סנהד' ולפמ"ש לעיל דמ"ד דון מינה ומינה לא פסול העדות בעדות מיוחדת בפשיטות ל"ק קו' תוס' כמ"ש תוס' בסנהדרין דהרי קושיתם לראב"ש דאמר דנחלקו ב"ש וב"ה בבת אחת וראב"ש ס"ל דון מינה ומינה כמו שהוכיח מלא הרועים באות דון מינה אות ו' ע"ש. ולאחר העיון יש לדחות הראי' בדרך פלפול דקצה"ח כ' סברת הרמ"ה דכיון דמועיל עדות מיוחדת בגוף העדות ה"ה דמועיל לפסול העדות וזה דין מיגו ותליא קצת בהאיבעי' דשבת צ"א בזרק כזית תרומה לבית טמא אי אמרינן מיגו דמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת ובסוכה ו' לעני' מיגו דהוה דנפק וברשב"א חולין ק"א דמה"ט חייב בגיד הנשה של עולה משום מגו. וי"ל דהוא פלוגתא. דהנה במנחות צ"ה ע"ב ס"ל לר"י דלהה"פ דוחה שבת דס"ל תנור מקדש ואם יאפו מע"ש יפסול בלינה ור"ש ס"ל אין תנור מקדש. וכתבי בספרי ליו"ד ח"ר ס"ס פ"ה דבפסחים ילפינן דף ע"ז דקרבנות דוחין שבת וכ' תוס' לחם הפנים ילפינן מדכתיב תמיד דדוחה שבת וכ' מהרש"א כונת תוס' דדוחה שבת היינו הקטרת בזיכין וכ' הא דלא ילפינן מלחם הפנים היינו משום דבזיכין באין להתיר. וזה למ"ד אפיה אינה דוחה שבת אבל למ"ד אפיה דוחה שבת והוא אינו בא להתיר קשי' למ"ל קרא בפסח ולא ילפינן משתי הלחם כקו' מהרש"א על כרחך צ"ל דר' יהודה כשיטתי' דשני כתובין מלמדין דאורחא דקרא לכתוב ב' מקראות. ור"ש ס"ל אין מלמדין דלאו אורחא דקרא ולמ"ל קרא בפסח ע"כ לחה"פ אין אפיה דוחה שבת. וזה המחלוקת שבין דואג לדוד שהורה לאחימלך דאפיה דוחה שבת ודוד ס"ל דאינו דוחה שבת כמבואר במדרש שמואל. דדוד כשיטתי' דלא נענש על אורי דש"כ הבאין כאחד אין על מלמדין כמבואר בקדושין מ"ג. והנה בספרי לא"ח סי' פ"ח אות ב' הקשיתי אמאי דוחה שבת שלא יפסול בלינה הלא בע"ש יכול לאפות עד שיקרום פנים המדובקין בתנור. ותוס' שבת כ' דלענין לחה"פ לא נקרא לחם שיקדש התנור עד שיקרום כל פנים. א"כ יאפו בע"ש עד שיקרום פנים המדובקין ולא קידשו התנור לע"ע ויקח מהתנור ובשבת בבקר יניחה בתנור שיתקדש בקרומת כל הפנים. ול"ה חילול שבת כיון שנאפה מע"ש

והנה שם תירצתי דאף דבקרום פנים לא יתחמץ שוב מ"מ בפנים המדובקין בתנור יוכל להחמיץ ואין להוציא מהתנור שיחמץ ולחה"פ בעי מצה ואם ישאר בתנור יאפה ויפסול בלינה בעלות השחר. עיי"ש שכתבתי זאת בשם ראש יוסף שכת"כ. אמנם כעת נ"ל דכיון דלענין שבת קרוי לחם והוה אפוי בודאי לא בא לידי חימוץ אף שלענין תודה לא קרוי לחם. ושוב קשי' כנ"ל אמנם שם אות ה' תירצתי דאף דבכל לחם מותר לאפות לאחר שיקרום פנים המדובקין בתנור מ"מ בלחה"פ אסור מיגו דנעשה לחם לענין קידוש בתנור נעשה לחם לענין אפי' ואסור בשבת. ומ"ה דוחה שבת. וע"כ מוכח דר"י אית לי' מיגו. והנה שמאי הזקן ס"ל בקידושין מ"ג שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ותוס' כ' ביבמות קי"ז דמסתמא ב"ש כרבנן ס"ל, ואם שני כתובים הבאים מלמדין ס"ל לחה"פ דוחה שבת. וע"כ מוכח דס"ל מיגו על כן שפיר הקשו תוס' סנהדרין וב"ב לב"ש וליכא לתרץ דל"מ לענין פסול עדות מיוחדת דהרי ס"ל אמרינן מיגו. והוא פלפול נאה אך באמת יש לחלק בין מיגו דמצטרף למיגו דמנחות הנ"ל וגם משבת צ"א יש לחלק וע' מ"ש בסי לא"ח סי' פ"ח אות י"א. ולא כתבתי כל זה רק לפלפול'. ובאמת אם העידו הכשרים ג"כ בעדות מיוחדת ואח"כ העיד הפסול בעדות מיוחדת הוה מגו טוב דאם תחשוב הכשרים לעדות אמת גם הפסול יצטרף לפסול אבל אם העידו הכשרים בב"א ל"ה מיגו רק הואיל דמהני בעלמא עדות מיוחדת אינו דומה להך מיגו דשבת צ"א ודוק

(ד) ומ"מ הרוחנו מפלפול זה להוכיח דר"י אית לי' מיגו וע' לב ארי' חולין ק' אהא דאמרינן בגמ' וכי תימא סבר ר"י אין בגידין בנ"ט ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא שהקשה על הרשב"א שכ' אף דאין בגידין בנ"ט מיגו דחייב משום גיד חייב משום נבלה א"כ אמאי איסור טומאה ליכא ורציתי לומר דדחו לא ס"ל מיגו ועפי"ז צ"ל דהגמרא רצה לומר בה"א כן אבל למסקנא ר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט – אבל באמת ס"ל לר"י מיגו והרבה יש לדבר בפרט זה

המשך מן התשובה הנדפסה אחרי ההקדמה בראש הספר (ד) ומה שהקשה כת"ה אהא דהקשה בפסחים כ"ב והרי דם ואמאי לא משני דדם דאיתקש לחלב כדאמרינן בכריתות דף ד' ואין היקש למחצה וילפינן דחלב מותר בהנאה הנה י"ל דלקולא לא איתקש ורק לחומרא איתקש לחייב שלש על דם לר"י ולרבנן להוציא דם שרצים דדם ובשר מצטרפין ולא לקולא דבכה"ג ל"ש אין היקש למחצה כיוצא בזה כ' תוס' קדושין ג' דרבוי קנינים ילפינן מהיקש' ולא ממיעוט קנינים ול"ש אין היקש למחצה וה"ה לחומרא ולא לקולא וכ"כ תוס' להדי' בקדושין דף ג' לענין גז"ש להדי' אך בתוס' חולין סוף כל הבשר לא כתבו כן. והרי לענין ב' היקשים אמרינן קולא וחומרא לחומרא מקשינן וה"ה בהיקש א'. וכיו"ב מצינו בסמוכין דאמ"ה לדם בחולין ק"ב דדעת הפר"ת ר"ס י"ג דדרשינן לחומרא ולא לקולא ופרמ"ג שם חולק עליו ועיין במלוא הרועים אות סמוכין אות ט"ז. ועיין במלוא הרועים ח"ב אות היקש שהאריך הרבה עכ"ז לא ביאר הענין שכתבתי ויש עוד לעיין בזה

(ה) מה שהביא כת"ה לדברי הטו"ז סי' צ"ט שכ' דהטועה בדין מקרי שוגג. וכ"ת תמה אמאי לא הביא ראי' מב"מ נ"ז ע"ב דמקשה והלא מעל הגזבר פרש"י דע"כ מיירי באומר מותר והרי באומר מותר מקרי שוגג מדחייב קרבן הנה הטו"ז לא קאמר רק לענין אי קנסו שוגג אטו מזיד אבל לענין אם חייב קרבן באומר מותר מבואר בשבת ע"ב דחייב קרבן וכ' תוס' ד"ה באומר דאפי' רבא מודה דחייב קרבן באומר מותר ודוקא מגלות פוטר וכ"כ תוס' מכות דף ז' ע"ב אך מתוס' סנהדרין ס"ב ע"א ד"ה ורבא נראה דלתירוץ ראשון לרבה דפטור באומר מותר הכא נמי דפטור מקרבן. ולפי"ז צ"ל דקושית הגמ' ב"מ נ"ז הוא שלא אליבא דרבה. אכן יש להעיר על דברי תוס' סנהדרין דגרס רבה דהנה רבה ס"ל בש"ס מנחות ע"ט ע"א עקירה בטעות ל"ה עקירה ומקשה רבא עלי' ממשנה דכהנים שפיגלו דקתני שוגגין פטורין ופיגולן פיגול וכו' ומשני אביי באומר מותר וצ"ל הא דשוגג פטור משום דאביי כשיטתי' במכות ז' דאומר מותר דאנוס הוא וכן כתבתי בספרי ליו"ד ח"א ריש סי' י"ג עיי"ש וקשיא הרי אביי אליבא דרבה קאי לישוב ורבה גופי' ס"ל דקרוב למזיד הוא לשי' תוס' סנהדרין וא"כ הק"ל אמאי שוגג פטור ומזה מוכח דלא כתוס' סנהדרין וצע"ג על תו' סנהדרין לפמ"ש בספרי אות הנ"ל דאף דבתרומה בידע שנטמא ואומר מותר לתרום קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ במפגל ומטמא כיון דהיזק שאינו ניכר הוא לא קנסו שוגג אטו מזיד ה"ה די"ל כן אף לרבה דס"ל אומר מותר קרוב למזיד מ"מ פטור ומיושב הקושיא ויש להאריך בזה ולקצר אני צריך ונכדי הרב החריף כ' אדרן לעווין נ"י הערני לישב בזה קו' התוס' דר"ה צ"ח שהקשו אהא דשופר של עולה לא יתקע דמיירי ע"כ בידע שהוא הקדש ואיך אמר ואם תקע יצא משום דנפיק לחולין והלא במזיד אין מעילה ולהנ"ל נ"ל דהכי קאמר לא יתקע היינו שאומרים לו לא יתקע ואם סבר שמותר לתקוע והי' אומר מותר יצא משום דמעל כדברי רש"י ודוק. ובגוף הדין אם באומר מותר קנסו שוגג אטו מזיד הוא אבעי' בירושלמי פ' הניזקין ע"ש. דמייתי ראי' מכהנים שפיגלו דע"כ באומר מותר ולא קנסו שוגג והובא בספרי שם: והנני ידידו