בית יצחק אבן העזר חלק א רסא

הב"ח והוא גם דעת הרמ"ה דאף אם לא נצטרפו העדים בשעת ראיה רק בעת הגדה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. ובקו' הים התלמוד בב"ק דף ס"ב אהא דגונב שטרות פטרי' רחמנא מכפל

סי' קלח (סוף דרוש בענין הנ"ל) מביא קו' התוס' ב"ק ע"ו אמאי ל"מ פדיון בשחוטי חוץ. ומישב קושיתם בדברי רש"י מנחות דף ק"א ד"ה דמכלי שרת – ומפלפל דאי חשנ"ב דאורייתא ל"מ פדיון ואי ל"ד מהני פדיון – ומפלפל בקו' הפ"י על קו' הגמרא והלא שחיטה שא"ר היא אמאי לא פריך אמאי חייב דו"ה כיון דלוקה משום ש"ח אין לוקה ומשלם. ומביא דברי הגמ' ב"ב דף ק"כ דפריך אלא מעתה ש"ח נמי לא יהי' נוהג אלא בדור הזה דקאי אליבא דר"ע דס"ל בשר תאוה לא איתסר כלל וחשנ"ב ל"ד ומועיל פדיון לש"ח

סי' קלט (שייך לתקנת עגונות) ע"ד האשה אשר בעלה משה חיים יצא מדעת רל"ל וזה ט"ו שנים עזבה ועקבותיו לא נודעו. ועתה בא אחד ואומר כי הוא משה חיים בעל האשה הזאת ולפרקים יאמר כי הוא יאשי קאלב מקראסניבראד ושאלו אותו מדוע נשתנו פניו ומלאים שטיפלין ולא כן נמצא בפני משה חיים בעל האשה והשיב כי אחרי הפרדו מאשתו נחלה בעיר בריסק על מחלת הפאקין. והנה רבים העידו כי יכירו אותו בטב"ע ובסימנים שבגוף כי הוא משה חיים ולנגדם באו אנשים אחרים ואומרים כי יודעים בבירור כי איש זה הוא יאשי קאלב ולא משה חיים – מביא דברי הר"ן פרק האומר בקדושין גבי קדשתי את בתי ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא נאמן ול"א אין דבר שבערוה פחות משנים. משום דאינו מוציאה מחזקתה רק מברר ומפלפל בדבריו. ולענין אם היא בעצמה נאמנת לומר שזה בעלה הביא דברי הריטב"א קדושין במשנה קדשתי את בתי דרק האב נאמן לומר נזכרתי אבל לא האשה דשמא עיני' נתנה בו. ומפלפל בדין ב' כיתי עדים המכחישין זא"ז אם מהני סימנים. ומביא דברי הר"ן כתובות כ"ב דבאומרות ברי לי שמת בודאי נאמנת. והנה העיד עוד ע"א שצורת יאשי קאלב דומית לשל משה חיים ואילו הי' ב' עדים ע"ז לא הי' נחשב הכחשת עדים להכחשה. סי' ק"מ (המשך בתשו' הנ"ל) בדבר עדות אביו של משה חיים שאמר שבפניו אינו מכירו רק מכח אומדנות המוכיחים אומר שזה בנו, מביא דעת רשב"ם ותוס' ב"ב קל"ד דדוקא בידוע שזה בנו נאמן לומר שהוא בן גרושה – ומביא ג"כ דברי הרשב"א והריטב"א יבמות קט"ו דנשים שהעידו שהשני ת"ח הי' להם סימנים ואנן חזינן אצל הנטבעים סימנים הללו ל"ח למשקר – ודברי הב"י בתשובה שכתב דחולי בלאטערן הוי סימן מובהק. והח"ס סי' צ"ב כתב כיון דבמדינתינו שכיחא מחלה זאת ל"ה סימן מובהק. ומפלפל דכיון דלא נודע לנו מתי נולד בו השטיפלין י"ל כאן נמצא כאן הי' מקודם. ומביא סברת הנוב"י א"ע סי' ל"ו דאף אם סימנים ל"ד היינו דוקא במופת חיובי אבל לא במופת שלולי

סי' קמא ע"ד מיאון כלה יתומה בהשידוך מפני שנודע שיש להחתן מכה בצוארו אחר התנאים בטענות מאוס עלי. ואבי החתן טוען שאחר הולדת הפצע הית' הכלה אצלו ושאלה אם חפצ' בהקשר השיבה שאין רצונה להתיר כי מזלה גרם, ואח"כ הי' החתן אצלה והגבילו זמן החתונה. ורק כששב לביתו כתבה אגרת מיאון והיא תטעון שבתחל' סברה שתתרפא המכה כדברי הרופא ויען כי לא נתקיימה הבטחתו טוענת מאוס עלי – ומה שלא מיאנה אז בעת הי' החתן בביתה. משום שלא רצתה לביישו רק כשובו לביתו כתבה לו. מצדד שהתנאים בתוקפן מכיון ששתקה בתחלה ומדמה זה לדין המבואר בח"מ סי' קכ"ז ובנתיבות שם סק"א. ורק יכול' לטעון מאוס עלי ויש לה לקבל בחרם. ומכריע שאין לה להחזיר להחתן הוצאתיו

סי' קמב בדבר הקאסע ביכעל משני מאות ר"כ שהשלישה הכלה ואבי' לטובת הזוג ביד שליש אשר נתן כנהוג שני שטרי שלישית להחתן והכלה. והחתן לקח לו מסוחר אחד בהקפה סחורה בעד מאה ר"כ ונתן לו במשכון הש"ש שבידו ואח"כ הותר הקשר בב"ד והחתן הודה שם שכל הביכעל הוא שלה ונתברר ג"כ בב"ד ונתנו החתן ואביו כתב ע"ז הביכעל היא של הכלה, ועתה הסוחר והכלה תובעים את השליש להחזיר להם הביכעל, הדין עם מי מביא שעפ"י דעת הנתיבות סי' נ"ז ס"ק י"ט בשם הרשב"א דהחתן לא זכה עוד בהביכעל ולא נגרע זכות הכלה

סי' קמג סותר דברי השואל שרצה לחדש דאף בספק איסור אמרינן כמדארל"ת אעל"מ מדברי הגמ' יבמות מ"א ע"ב לענין כל שאינו עולה ליבום דאם יבא אליהו תהי' בת יבום ומפלפל בדברי החינוך מצוה ר"מ ומפלפל באסתפקתא של השואל בקידש אשה מחייבי לאוין בקטנותו שיחולו לכשיגדיל אי לוקה לכשיגדיל ומישב קו' השואל על הא דאמר ר"א בב"מ דף כ"ד לקנקנים הרי גם לענין היין נ"מ דאם נתערב חבית קטנה או פתוחה חד בתרי בטל כמבואר ביו"ד סי' קל"ד, ומפלפל בדברי הרמ"א שם שכתב דחביות בחביות מקרי יבש ביבש אף דהיין הוא לח. ומביא דברי המ"ל רפ"ד ממלוה בד"ה ואני תמי' שכתב דאף דנשבע לעבור באיסור דרבנן לרשב"א מוטב לעבור בקום ועשה שלא יעבור באיסור תורה אבל בשני איסורי דרבנן מוטב שיעבור אדאור' ודברי הרמב"ן פ' אמור ד"ה יהי' לכם שבתון. ומיישב ד' התו' במעילה כ"ד ע"ב בד"ה פרוטה של הקדש שהוקשו ונבטלו ברובא וכ"ת דהוי דשיל"מ דרבנן הוא ותי' א"כ מטבע חשיב ותמה המ"ל דהרי זה ג"כ דרבנן

סי' קמד מפלפל במה דבאיסורין אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דילפינן מד"מ והלא דיני ממונות חמיר דאין הולכין בממון אחר הרוב ומביא דברי הח"צ סי' כ"א. ומישב קו' התוס' כתובות ל"ט שהוקשו הרי איסורא מממונא לא ילפינן. וקוש' השואל על הרדב"ז דהיכא שהיא נדה ל"א אאע"ב בעילת זנות דחשוד על החמור חשיד על הקל. וא"כ אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשרה ניחוש. ששחט בסכין פגום מישבה בדברי הב"י סי' קי"ט מ"ש על הרמב"ן. ועל שאלתו אם שנים התקשרו וכתבו ראשי פרקים ודיברו שאח"כ יכתבו תנאים כנהוג ואחד מהם רוצה לחזור אם חל בזה חרם הקהילת, מכריע שאף שאין יכול לחזור מצד הקנין והחיוב. אבל החרם לא חל

סי' קמה באחד שנשא אשה זה כבר וילדה לו בנים ועתה אומר שכשאמר לו המסדר הרי את מקודשת כסבר שאמר הרי יד מקודשת והעדים והמסדר לא הבינו ודימו שאמר את והמקדש אינו מבין לשון הקודש רק זאת ידע שיד פירושו האגד ואומר שכיון לשם קדושין ושואל אם צריך לקדש מחדש – מביא דזה ל"ה כמו חציך מקודשת דל"ה קדושין – דהתם הטעם משום דעת אחרת ופירש"י שהיא לא נתרצית אלא לחצי'. אבל כאן כיון ששניהם כיונו לקדושין גמורין שוב פשטה קדושה בכולה

(ובהג"ה מנכד המחבר ושייך לסי' ל"ז) מפלפל בדברי הרי"ט אלגזי בבכורות פ"ג דבספק עשה גם הרמב"ם מודה דאזלינן לחומרא. ומסביר בזה מחלוקת ר"א ורבנן בסוכה כ"ז אם יוצאין בסוכה שאילה בדרך נחמד

סי' קמו בדבר אשת ר' יעקל חתן ה' חנה שעד אחד העיד שראה שירד לרחוץ בנהר דניעסטער שהיא מים שאל"ס ונטבע שם והעד עמד עד הנשף ולא עלה והשני עדים אחרים העידו שראהו, מונח מת במים ופנים למטה והפכו והכירו בטב"ע שהוא ו' יעקל ולא הי' בפניו שום שינוי – עוד העיד שלר' יעקיל הי' העפט על לבו ובהנמצא נמצא כזה. גם העיד אחד שלהנמצא הי' פיו ורגל השמאלי מעט עקום ומעט קערצער ואם הי' לר' יעקיל רגל עקום לא נודע רק זאת נודע שאמרו שיציאתו חפשי מצבא היא מטעם שיש לו רגל משונה – מבואר שכיון שהעד ראה הטביעה ושהה ערך שעה כשיעור יציאת נפשו יצאה אשתו מחזקת א"א דאורייתא. וכיון שסימן העפט על לבו בצימצום המקום הוי סימן ט מובהק כמ"ש החת"ס סי' פ"ח וקו' הרא"ש על הרי"ף מפרק לה עפ"י דברי התוס' פסחים י"ב ד"ה אלא אמר רבא גם בפירש"י שם דמשמע דבמקום שבודקין העדים בחו"ד ל"ח לטעות והרי"ף לשיטתיה אזיל דפוסק אין בודקין עידי נשים בחו"ד

סי' קמז ע"ד העגונה אסתר אשת ר' י"ש מקראקא המעוגנה ערך כ' שנה אשר בעלה הלך למרחקים ולא נודע אנה – ועתה בא איש אחד ארטור יליד קראקא ומתגורר באמעריקא והגיד למשפחת הנאבד שבעל אסתר של"ח וכי ר' ישראל הי' בשעת מיתתו. ואח"כ בא מכתב מה"ר ישראל לבד"צ דק"ק קראקא ובו נאמר כי למען קיים חובת איש לרעהו להתיר אשת ר' יצחק בר' יהושיע מקראקא מכבלי העיגון יעיד כי הי' אצלו בחליו ובשעת מיתתו וקבורתו. וה"ר זעליג ובתו יכירו היטב כי המכתב הוא של בנו ואחי' עוד אמרה שאחי' כתב לה כבר שיצחק בן יהושיע של"ח. אולם דא עקא שאיש זה הכותב הי' קודם נסיעתו לאמעריקא מקלי הדעת ואדטור ג"כ אינו מן הכשרים ומגולח זקן. מפלפל אי דוקא רשע, של חמס פסול להעיד ובעדות אשה כיון דאשה כשרה. גם פסול לעדות כשר – ומביא דברי מנ"ח מצוה ל"ז שתמה על קהלת יעקב והגהות רעק"א סי' י"ז אות ג' – ועוד כי עדות ארטער הי' במלפ"ת ועדות אחות ר' זעליג שאחי' כתב לה היה ג"כ במסל"ת. ובכזה אף פסולין נאמנין בק"ו מעכו"ם, ומה גם שבמכתב נאמר שהקים לו מצבה והוי מילתא דעבידי לגלוי ובכזה אף פסול נאמן והסכים להתיר האשה מכבלי העיגון

הג"ה בפנים פלפלתי בענין מחלל שבת אם כשר לעדות אשה עובדא בא לידינו בדאקטער דער מעדיצין שהעיד בעדות אשה ולא נודע לנו מהותו והתנהגותו והכשרנו עדותו דמוקמינן בחזקת כשרות ואף דמסתמא מחלל שבת לצורך חולים שאינם מבני ישראל מ"מ הרי מבואר בדברי חיים או"ח ח"ב סי' כ"ה ששמע שיש תקנות ארצות שמותר לחלל שבת לצורך חולים שאינם מב"י הגם שדבריו בקיצור נאמרים דא"א שיתקנו כן דמבואר בתוס' ע"ז כ"ו ד"ה סבר דאיסור דאורייתא א"א להתיר משום איבה וע"כ הי' התקנה באיסור דרבנן מ"מ אין לפסלו לעדות כיון שסבר שמותר ונשען על המנהג. עוד כתבתי בתשובה דהנה דעת הסמ"ע בח"מ סי' ל"ד סוף ס"ק נ"ח דאף שהוא יודע שאסור לעשות הפעולה, מ"מ אם אינו יודע שיפסול לעדות ע"י זה צריך להודיע לו ואז יפסול לעדות והנה כלשון הסמ"ע כ' המחבר והטור רק שיש לומר דקאי דוקא בפס"ע דרבנן אבל בסמ"ע משמע דאפילו בדאור' לא נפסלו אך צ"ע על הסמ"ע מש"ס דסנהדרין כ"ז שפסלו העדות להעיד משום שאחד העיד שגנב קבא דחושלא וכו' ומנא ידעו הב"ד שידע שיפסול לעדות ע"י כן שמא הסמ"ע לא קאמר רק ברשע שאינו של חמס משא"כ ברשע דחמס ובנתיבות ס"ק ט"ז חולק על הסמ"ע וקשה להקל נגד הנתיבות, עוד דעת הטו"ז בח"מ סי' ל"ד ד"ה קוברי המת בשיטת הרי"ף דעובר איסור דאורייתא אם לא הותרה בו פסול אלא מדרבנן (ולפ"ז כשר לעדות אשה) הגם שאין הלכה כדבריו מ"מ במקום עיגון גדול יש לצרף כ"ז לסניף והנה בפנים סי' פ"ט הבאתי דברי ח"ס בליקוטים סי' פ"ג דמומר לחלל שבתות בפרהסיא אינו חשיד על שאר עבירות ותמהתי עליו דהשתא מומר הוה כש"כ דחשיד הוא עוד יש לתמוה עליו מדברי מהרי"ק סי' ק"ס הובא בספרי ליו"ד ח"ר ר"ס ט"ז שכ' דלר"מ מומר. לדבר אחד הוא חשיד לכל התורה כש"כ מומר לחלל שבתות לדידן כעת מצאתי בח"ס אה"ע ח"ר סי' כ"ב שכ' סברתו עפ"י דברי רמב"ן ורשב"א דבעינן שיהיה חשיד בענין אחד כגון בענין אכילה ולא בב' ענינים – ובכל זה נראה דזה דוקא באינו מומר לחלל שבתות ולא במומר לחלל שבתות – וכן משמע בסי' קי"ט וע' מ"ש על דברי רמב"ן בספרי סי' ח' אות ט"ז

סי' קמח ע"ד האשה רחמה אשת ר' יוסף קראמפף שבעלה הי' לפי דברי' חולה באלגעמיינען שפיטאל פה. ובנסעה למשפחתה וחזרה אמרו לה שמת בהשפיטאל וכן נמצא בפנקס של הח"ק בני לוי שיום 21 סעפטעמבר מת אחד ושמו יוסף קראמפף מסאקאלאוו. והשפיטאל נתנו תעודה שבשנת 895 לא הי' שם חולה אחר בשם זה זולת הנ"ל הנפטר. ואחד העיד שהכיר את ה"ר יוסף ושדר מקודם בסאקאלאוו וסיפר לו שבניו המה באמעריקא ואין לו אחים ואיש אחר העיד שהר' יוסף ואשתו זאת דרו בביתו ומשם הוליכו אותו להשפיטאל. מביא תשו' הרא"ש כלל נ"א במכלול בן מליל שהלך לפאס. ודברי הגמ' פסחים עכבר נכנס ועכבר יוצא, ומה גם שהכתב מהשפיטאל לח"ק בני לוי למען יקברו אותו בקבורת ישראל נעשה במל"ת. ומכריע להתיר את כבלי עגונה זאת: