בית שלמה אורח חיים קלז

וחילק דבנדרים דקילי חיישינן משא"כ באיסור א"א דחמיר והט"ז כ' לחלק דהתם בגיטין אם תעבור תהי' אסורה גם מכאן ולהבא לבעלה משא"כ בנדרים דיעבוד איסורא רק למפרע ע"ש ולא ראו שכבר עמד בזה הרשב"א בחי' לגיטין דפ"ג ותי' ת"ל איכא למימר דאיסור א"א שאני דמתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה שאם עברה ונשאת לזה שנאסר' עליו גט בטל ובניו ממזרין מזדהרה טפי ולא עברה אתנאה שאינ' עשוי' לקלקל עצמה ולעשות בני' ממזרין עכ"ל ולק"מ ועיין בש"ס יבמות דצ"ד. אמנם להרשב"א בנדרים דפ"ה דלא חייש לשאלת הבעלים אף שהם לא יעשו איסורא למפרע רק הכהנים ודאי קשה מהך דר"י בנדרים וקיי"ל כוותי' דחיישינן שיעבור על התנאי ויעשה בעצמו איסור למפרע ובפרט לפ"ד הב"ש באה"ע רס"י ל"ט דיותר יש לחוש שתישאל על נדרה ממה שיש לחוש שתעבור על התנאי בקום ועשה משום דנדרים מצוה לאתשולי ע"ש ודאי דקשה על הרשב"א הנ"ל וצע"ג

יא) כ' רו"מ בשם בני שיחי' שהרשב"א הנ"ל מש"ה ל"ח לשמא ישאל משום דסובר כד' רמב"ן וריטב"א הנ"ל דמי יימר כו' ורו"מ כתב דסובר הרשב"א כד' התוס' בהשולח מטעם דמוקמינן אחזקה וראי' שכ"כ בפ' השולח כד' התוס' ע"כ ואני אומר לסייע לרו"מ מדברי הר"ן פ' מי שאחזו שכ' דבתנאי של קום ועשה אסורה להנשא שמא לא תקיים ובתנאי שוא"ת מותרת להנשא ול"ח שמא תעבור וכתב ולפ"ז משמע דהאומר לחבירו הריני נותן לך כו"כ ע"מ שתעש' דבר פ' על המקבל להביא ראי' שקיים תנאו ואם אמר ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראי' שביטל תנאו ע"כ וטעמא דיש חילוק דהתנאי קו"ע על המקבל להביא ראי' ובתנאי שוא"ת על הנותן להביא ראי' כ' בקצוה"ח סי' רמ"א משום דאוקמינ' אחזקה שנעש' מעשה כמ"ש התוס' בהשולח הנ"ל וא"כ רישא נמי תלי בהכי כיון דהר"ן תלאן זב"ז אמנם הר"ן שחולק על הרשב"א סובר דאף דלא הוי הת"ס מ"מ מדרבנן אסור שמא ישאל וז"ב

יב) והנה בני שיחי' הק' ע"ד התוס' שבפ' השולח לא תי' כתי' הריטב"א דמי יימר ובסוטה דכ"ה ע"ב כ' דלכך סברי ב"ה דלאו כגבוי דמי משום דגביות כתובה צריך ב"ד ולאו בידה כדאמרינן גבי גר מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ומזה הביא ראי' לסברתו לחלק בין נדרים שיש שני צדדים להתיר חכם וג' הדיוטות משא"כ בגר ודכוותי' כ"ה סברת התוס' ואח"כ חזר ודחה שאין ראי' משום דהא שכ' התוס' דגביות כתובה צריך ב"ד הוא משום השבועה כמ"ש התומים סימן ס"ז סק"ב ולהכי אף התוס' מודים דאמרינן מי יימר דלא יזדקקו משום חומר שבועה עכ"ד ורו"מ תמה עליו דהא תנן בגיטין דנמנעו מלהשביעה משום חומר שבועה בב"ד ור"ג הזקן תיקון שתהי' נודרת ואין כאן חומר ובש"ס שם אמרינן דאדרה בב"ד ואשבע' חוץ לב"ד ובשניהם אין חומר כ"כ כמ"ש רש"י ותוס' והקדמונים שם עכ"ד מעל' ואני תמה על מעל' דהא שמאי והלל הי' זמן רב קודם תקנת ר"ג הזקן דר"ג הי' נכדו של הלל הזקן ובעת שנמנעו מלהשביעו בלא"ה לא היתה גובת כתובתה כמ"ש רש"י בגיטין ואף אם נאמר דב"ש וב"ה הי' זמן הרבה אחר שמאי והלל מ"מ הלא ריב"ז ביטל השקאת סוטה כמבואר במשנה דסוטה דמ"ז וריב"ז הי' בזמן ר"ג הזקן ולדעת הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו קיבל ריב"ז מהלל הזקן ור"ג הזקן קיבל מאביו רבן שמעון בנו של הלל הזקן וריב"ז הי' חבירו של ר"ש בנו של הלל אבי ר"ג הזקן א"כ כבר נתבטל השקאת מי סוטה וא"כ הא דנחלקו ב"ש וב"ה במתו בעליהן עד שלא שתו ע"כ דנחלקו קודם תקנת ר"ג וקודם שנמנעו מלהשביעה אלא שהי' אפשר לומר שריב"ז ביטל השקאת מי סוטה אחר תקנת ר"ג דהא האריך ימים עד אחר החורבן אחר הריגת רשב"ג הזקן מ"מ אין קושית רו"מ כלום דהא אפשר שנחלקו ב"ש וב"ה איך הדין קודם שנמנעו מלהשביעה ומנ"ל לדחוק ולהקשות ולומר שפלוגתת ב"ש וב"ה היא רק על זמן מה היינו אחר תקנת ר"ג וקודם שביטל ריב"ז השקאת מי סוטה ועיין בש"ס שבת דס"ו וברמב"ם פ"ג מסוטה הי"ט ואחר שנתבטל השקאת מי סוטה בלא"ה אף לב"ש מפסדת כתובתה כמו ארוסה ואינך דאין ראוית לשתי' ומפסדת כתובתן אף לב"ש מטעם דהוי עוברת על דת כמבואר בתוס' יבמות דל"ח ע"ב ע"ש היטב והגאון בעל משנה למלך אישתמיט לי' דברי התוס' הנ"ל ע"כ האריך בקושית רפ"ב מה' סוטה ע"ש מה שדחק ולדברי התוס' יבמות הנ"ל לק"מ ע"כ דברי בני שיחי' נכונים. אמנם בלא"ה יש ליישב דברי התוס' בסוטה הנ"ל ע"פ חלוקו של המל"מ פ"ד מבכורות שהבאתי באות א' וכל זה ברור: אח"ד. מה שהקשה רו"מ על התוס' ביבמות ד"פ בענין התראת ספק מדברי התוס' דהשולח הנ"ל הנה על התוס' יבמות הנ"ל כבר עמדו כל גדולי המחברים וגם המל"מ פט"ז מסנהדרין כמ"ש גם רו"מ ועיין בתשו' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' ו' (א) ועיין בס' פני יהושע בקו"א לקידושין אות צ"ג כתב בזה דבר נפלא ואמת. ד' יראני נפלאות מתורתו כנפשו ונפש הדו"ש באהבה רבה שלמה במהר"י חונפ"ק הנ"ל

**(א) עיין במהרש"א בקידושין ד"י תוס' ד"ה דחייבין עש"ה

)** השמטת להגהת בחלק אורח חיים

להגהה בד"ט סע"ב) אחרי כותבי זכיתי ת"ל לשו"ת שנדפסו מחדש לרבינו מהר"ח אור זרוע וראיתי שבסי' ל"ה ובסי' קמ"ג כתב ג"כ כסברת האחרונים דבעע"ג מהני בכ"מ כשהאחר מכוון והביא ראיה מש"ס חולין הנ"ל גבי נדה שנאנסה וטבלה. וכ' דבגט שאני משום דכתיב וכ' לה לשמה שהכותב יכוון לשמה עש"ה. ואם כי חלילה לי להרהר נגד מורא מקדשו שדבריו יסייעו לדברי האחרונים שתמהתי עליהם. אולם לפענ"ד מדברי הרא"ש ריש הלכות ס"ת שחילק מה דלא מהני גבי גט כשנכרי כותב וישראל עע"ג משום דבעי שיהי' לשמה כל כתיבת התורף. אבל בעיבוד הקלף לס"ת כיון דסגי בשעה מועטת בעת שנותן העורות לתוך המים. ואז הנכרי עושה ע"ד הישראל ע"ש מבואר ג"כ דלא כסברא הנ"ל דאל"כ פשיטא דבלא"ה אינו דומה לכתיבת הגט. ועוד דהא מוכח מדברי התוס' במנחות דמ"ב דבכתיבת סת"מ פסול בנכרי אפי' בישראל עע"ג וכן הוכיח המג"א בסי' ל"ט סק"ב מסוגית הש"ס גיטין דמ"ה עש"ה. וקשה לשיטת התוס' דס"ל דהא דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד הוא דעושה בסת"ם. וא"כ להתכשר בישראל עע"ג וישראל יכוון אא"כ נאמר דהתם ג"כ דכתיב וכתבתם משמע דהכותב יכוון אבל א"כ נאמר ג"כ גבי שחיטה דכתיב וזבחת למאן דבעי כוונה לשחיטה בעינן דוקא שהזובח יכוון וכן גבי טבילת נדה דכתיב ורחצו במים בעינן שהרוחץ יכוון. ומה בין זה לזה יובן הראי' שהבאתי משיטת התוס' בהא דנתנו טעם על הא דפסול חליצת שוטה הוא לפענ"ד ראי' ברורה שלשיטת הקדמונים. פי' בדברי הש"ס חולין דל"א מוכרח וצ"ע

לתשו' סי' כ"ח) במה דהביא אאמו"ר הגאון זללה"ה ד' רבותינו האחרונים המ"ב ופ"י שכתבו דסתם עיירות שלנו יש להם דין כפרים לענין מכירת בהכ"נ עש"ה. מצאתי להם תנא דמסייע רב גדול קדמון מהר"ח אור זרוע בתשו' סי' ס"ה כ' שם וז"ל ונראה לפענ"ד דאפי' קהילות שלנו חשובים ככפרים בימי התנאים ואמוראים לפי שאנו מתי מעט ונשארנו מעט מהרבה. ויותר היו ישראל בכפר בימיהם מעתה בקהילה גדולה. וכעין זה כתב ר"י והתיר מטעם זה למכור עתה בהמה גסה לנכרים וכו' עכ"ל

להגהה דכ"ד ע"א) אולם מדברי הריטב"א בסוגיא דקידושין שם נראה סתירה לסברת אאמו"ר זללה"ה דעל הא דפריך הש"ס שם ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא א' וכו' תיפוק לי' שליחות מהכא כתב הריטב"א שם וז"ל כלומר מהני דלעיל דהשתא התם בהני דלעיל דל"ל שותפת בגווי' שלוחו של אדם כמותו בהא דחליקת הארץ דאית לי' לנשיא שותפת בגווי' מבעיא ופרכינן ותסברא דרב בההיא מדין שליחות אתי עלה והא קטנים הוו בחליקת הארץ וקטנים לאו בני שליחות נינהו וכו' עכ"ל הריטב"א. ולסברת אאמו"ר זללה"ה הא אפי' בעכו"ם דנתמעטו משליחות מהא דאתם גם אתם אעפ"כ אי אית לי' שותפות ש"ד וא"כ קטנים נמי דנתמעטו משליחות מאתם גם אתם כמו שכתבו התוס' בגיטין דס"ד ע"ב ד"ה שאני וכ"כ הראב"ד ז"ל בה' גירושין פ"ו ה"ט אעפ"כ ביש להם שותפות שפיר עושים שליח. וא"כ לא אזיל שפיר קושית ותסברא והבן. וע"כ דל"ל להריטב"א האי סברא ועכצ"ל בדברי הרמ"א או"ח סי' ש"ע שהוא מתשו' מהרי"ק [ואינו לפני] דחושש להסוברים דיש שליחת לעכו"ם לחומרא אפי' בכל איסורין חוץ מריבית ע' לקמן בתשו' סי' פ"א. אולם לולא דברי רבינו הגדול הריטב"א ז"ל הי' אפשר לפענ"ד לחלק דע"כ לא קאמר הש"ס למעליתא היכא דאית לי' שותפות רק בכה"ג דהשליח שעושה הדבר נשאר בשותפות כמו גבי פסח ובנידון אאמו"ר זללה"ה. אבל התם דהשליח עושה דבר דבזה יתבטל השותפות לא מהני מעליותא דשותפות הקודם. והחילוק קל להבין וצ"ע

להגהה דל"ח ע"ב) כעת בא לידי ס' הלבוש וראיתי דהוא באמת ס"ל דמהטעם דרוצה בקיומו לבד אינו אסור רק מפני צירף משתכר באיסורי הנאה ולהכא באמת מתיר בשאלה. אבל המק"ח דאף דהשיג על הח"י דאוסר גם בשאלה להלכה והניח בצ"ע וא"כ איך כתב אח"כ להתיר בשכירות בג' או בד' ימים מקודם. והתבוננתי בדבר וראיתי דאף לפי הטעם שלו בביאורים ג"כ לא אתי שפיר דהא אם יתבקע הכלי והשוכר יהי' צריך לשלם בעד הכלי לא יתן לו השכר גם שמקודם הפסח ולכן נראה דט"ס נפל בדבריו. ודבריו אזלו על דין דשכירות בית לשום בתוכו חמץ כנלע"ד: