בית מאיר יורה דעה ה

סימן א' בש"ך סק"ד מסיים ולא אמרינן בכה"ג וכו'. נ"ב מפני דאיתרע הרוב ע"י מה שקלקל. ועיין כתובות ט"ז נדה כ"ט. ושם מספיק כי איתרע הרוב ונשאר בספק שקול. אבל הכא עדיין ק"ק למה יתחייב. וע"כ כל המומחים אין קלקול נבילה יוצא מת"י והוי כהוכחה לודאי שאינו מן הרוב עד דמייתי ראי'

סעיף א בהגה"ה דאמרי' השתא הוא דאתרע עיין פר"ח חולק ומסכים להט"ז. ומ"מ מסיק דוקא בנמצא אינו יודע הא בנתמרמר כשר הכל למפרע. ומביא ראי' מן בה"ב בשם תוס' ומסוגיא דחולין. ואני אוסיף להביא ראי' מהמבואר בח"מ סי' מ"ו סעי' ל"ד והוא מסוגיא דב"ב דף קנ"ט דאף דהאידנא נפסל בגזלנותא מוציאין ממון במה שחתם בשטר מקמי הכי ולא אמרינן כמו דהשתא הוא פסול ומעיד שקר כן י"ל דהי' מקודם בזמן שחתם ואי משום החזקה דכשרות נימא אדרבא העמד ממון על חזקתו. א"ו דלא מספקינן בהכי. וה"ה לענין הכשר איסורין דמ"ש חזקת איסור הבהמה מחזקת ממון ויותר מזה כתב הריב"ש והוא בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ג בהגה"ה דמוקמינן בחזקת כשרות ע"ש ודוק ונמי קשה כנ"ל דנימא דליהוי חדא במקום תרתי דהרי פסול לפניך והעמד ממון על חזקתו א"ו כלל אמנם גוף הטעם שנתן הפר"ח לחלק בין נמצא אינו יודע לנמצא חשוד או פסול צ"ע שכתב משום דחזקת כשרות אינה עשויה להשתנות ולעולם ישראל בחזקת כשרים וגם לא שייך הכא למימר דהרשיע ואתא דומיא דמקוה. הרי לדבריו מוכרח אכתי תירוץ א' שהביא דלא אמרינן חדא במקום תרתי אלא במקום דשייך חסר ואתי וכבר נסתפקו התוס' בעצמם בזה אם להמסקנא בנדה דחדא במקום תרתי נמי צריכינן להתי' דחסר ואתא עד דלהכי דחקו בחולין בתירוצים אחרים כדבעצמו מביא וגם הסוגיא דקדושין דף ע"ט תירץ נמי חדא במקום תרתי אף דלא נזכר שם מקודם הדברים דחסר ואתי. ומ"ש תחלה משום שחזקת כשרות וכו'. וגם דחוק מאוד לומר בלא טעם שחזקת כשרות אלים דלא יהא שייך לגבה חדא במקום תרתי מגליון. נ"ב אף על פי כן סברה מוכרחת היא לפ"ר מן הסוגיא שמביא. ויש לומר שפיר דחזקה הוא בדומה דחזקת נערה תוך ששה דאף רב מודה שאין עשוין להשתנות. שוב ראיתי דאדרבה משם קשה שהרי תוך ששה אף רב מודה דחוששין לקדושי שניהם ועיין בתוס' ודוק] ותו קשה לי על גוף הסברה שכתב בחזקת כשרות וגם וכו' דומיא דמקוה. דאדרבא מצינו כמה פעמים זה דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו'. ויותר מזה מבואר בספר בעה"נ להראב"ד שער הקדושה אריכות דברים בענין זה להיפוך שאין אדם נעשה רשע בפעם אחד אלא בהדרגה מן הקל אל החמור ותו אף כי נסבול דוחק סברה זו. וגם נתפוס תירוץ תוס' זה דדוקא במקוה דשייך חסר ואתי הוא דאמרינן חדא וכו' אכתי קשה לי הרי בנדה סוף ד"ה התם מקשו דגבי נגע נמי נימא הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה ותירצו וי"ל וע"ש במהר"ם לובלין פי' דבריהם הכי דודאי במקום דשייך חסר ואתי לכי אשתכח חסר נודע למפרע דאף בשעת אמירת הכהן טמא לא הי' בדין משום דהוי כאלו כבר בשעה זו איתרע החזקה משא"כ לאחר שהמציאו דנגע רגילות להתחסר בפעם אחד שוב אף דנמצאת עתה חסר מ"מ בשעת ההסגר שאז לא הי' חזקה כנגדה היתה אמירת הכהן טמא כדין אלא דבשעה שנכנס אדם שהוא בחזקת טהור לשם ואנו באים לדון על שעה זו מה הי' טיבה של הנגע שוב לא היה אפשר לדון על האדם טומאה ודאית ע"פ חזקת הנגע דהא יש חזקת האדם כנגדה ומאן יימר לגרוע חזקת האדם בבירור ע"פ חזקת הנגע שהוא עתה חסר לפנינו ומוכרחים לבא לגזה"כ ע"ש ודוק. היוצא לפ"ז מדבריהם דאף במידי דלא שייך חסר ואתי מ"מ אם באנו לדון ע"פ חזקה זו על הנעשה מקודם במידי שיש לו חזקה שלימה כנגדה הוי עדיין ספק תורה לולא הגזה"כ דגבי נגע וא"כ מה פעל הפר"ח במה שכתב שחזקת כשרות לא הוי דומיא דמקוה אכתי מה מוציא לנו מן הספק תורה להכשיר מה ששחט למפרע נהי דחזקת הבהמה נמי שוב איתרעי מ"מ נשאר הספק תורה ובמה יתכשרה לנו לאכילה. ודומיא דהכי בהוצאת ממון במה ניתן לנו הכח להוציא ממון. ואמת שעם תי' תוס' שמביא באחרונה הי' אפשר לתרץ כל הענינים הנ"ל דאף בנעשה חשוד מ"מ יש ס"ס דאף את"ל שהי' חשוד שמא מ"מ שחט שפיר. וגם אמת העיד. ומה שהחליט הפר"ח שלא סמכינן אההוא ס"ס אלא כששיבר בו עצמות. הי' אפשר לומר איפכא דדוקא בספק זה נראה להחכמים להחמיר בלא שיבר דנוטה יותר לאסור ולומר דבעור נפגם. משא"כ תמיד סמכינן על הס"ס. אך על פסק הריב"ש שבח"מ הנ"ל עדיין קשה דדבריו אמורים על עסק קדושין וזה אם נעשה בפסולים אין בהם ממש יהי' אמת או שקר. וכבר דחקתי לומר הואיל וקדושין וגירושין לא נלמד אלא מגזירה שוה דדבר דבר מממון ממילא כיון שבכל עניני ממון בשעה זו כשרים היו אף למפרע להוציא ממון מטעם הס"ס שוב אף הקדושין וגירושין הנעשים על ידיהם מועילים ופועלים אם הענין אמת. נמצא לא נשאר לחוש אלא דילמא פסולים היו באותה שעה והענין שקר והדרינן לס"ס. אמנם עדיין קשה על פסק התו' לגבי נתמרמר למה דקיי"ל בסי' ב' סעיף ה' דמומר לעבוד עבודת כוכבים אפילו בצינעה שחיטתן נבילה כשל כותי וא"כ נימא דנמי לא שייך ס"ס דהא אם למפרע כבר עבד ע"ג שחיטתן אפילו כהוגן הוי נבילה וצ"ע. ולולא דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא דבל"ז נמי צ"ע מה דאיתא בהר"ן כתובות על דין דח"מ סימן ל"ד סעי' כ"ח לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותן דז"ל ואי תימא והא אמרינן בפרק חזקת ב' כתי עדים המכחישות זו את זו כל כת באה בפ"ע ומעידה אלמא אע"ג דפסלי אהדדי מוקמינן להו אחזקתייהו אפילו לאפוקי ממונא וי"ל דהא דאמרינן מה חזית וכו' ולא מהניא לי' חזקה קמייתא היינו כי הכא שיש לנו לדון בבת אחת על ב' העדיות ומש"ה כל תרי ותרי לא מכשירינן לי' דמה חזית וכו' אבל בב' כתי עדים המכחישות זו את זו כשבאה כל אחת בפ"ע אין אנו צריכין לדון אלא עלי' וכיון שהי' אחד מהן כשר ודאי על כל אחת שבאה לפנינו בפ"ע אמרינן שזו היא הכשרה ומפקינן ממונא אפומיה עכ"ל. ולענ"ד אף דין זה צ"ע דמה בכך שאין צריכין לדון אלא עלי' הא מ"מ חזקת כשרות דידה איתרע לפנינו ע"י ההכחשה של כת האחרת דמ"ש אם עתה נפסל ודאי והספק על למפרע דחשוב איתרע החזקה ומ"ש אם הספק על העתיד ע"י ריעותא דאשתכח והוי כמו מחט דאשתכח בקורקבן וספק אם מב' צדדים דחשבינן איתרע החזקה לשיטת רוב הפוסקים ונמי נימא איך נוציא ממון על ידם עפ"י חזקתם הרי מ"מ אנו צריכים לדון עליה אם הם פסולים או כשרים ע"י ריעותא דאשתכח בם. וא"כ נימא העמד ממון על חזקתו. וכ"ת אדרבה העמד עדים על חזקתן הרי איתרע חזקת העדים לפנינו וליהוי נמי כמו תרתי לריעותא ולהכי אמינא דלגבי עדים שאנו צריכים לדון עליהם בפני עצמן לא שייך כלל לדון בסברא זו של תרתי לריעותא כיון שהם ברי' בפני עצמם דינייהו לנפשייהו ואינם דומים למקוה וחביות יין וסכין וכדומה שהם גולמים ואין אנו זקוקים לדון עליהם אלא רק לצורך תיקון דבר אחר על ידם בזה אמרינן דחשוב דבר שיתוקן על ידם בתרתי לריעותא ולהכי שפיר בב' כתי עדים המכחישים על כל אחת שבאה ואנו צריכין לדון עלי' שפיר דנינן שהם כשרים ע"פ חזקתם אף דאתרעי. וממילא שוב אף מפקינן ממון אפומייהו. וא"כ י"ל נמי דאף על דין דלמפרע לא שייך למידן לגבי בן אדם כמו שוחט ועדים בסברה זו של תרתי לריעותא כיון שהם צריכים לדינייהו באנפי נפשייהו. (וכעין סברא זו עיין בספרי בית מאיר סוף סי' כ' בהג"הה על ספר נ"ב) וניתדן בפני עצמן ומוקמינן להו בחזקתייהו וממילא שחיטתן ועדותן למפרע כשר ואין דומין