בית מאיר יורה דעה כו

לדעת ע"פ דבריו שבתשו' שזה ודאי ליתא שהרי כתב ובודאי כל שאירע שום מאורע בבהמה שצריכה בדיקה עליו אם לא הספיקה לבדוק טריפה ולא דמי לריאה שנאבדה שהבדיקה אינה מן הדין אלא מכח חומרא אבל זו שמחמת מקרה מצרכינן בדיקה הוי לה כספק דרוסה שטריפה בלא בדיקה. וא"כ פשיטא דקשה מה זה שכתב בשיטת הגאונים דאילו באין ידוע: שנפלה לאור תלינן השינוי מראה בחולי אף כשנפלה נילך בתר רובא דהתירא ונתלה השינוי בחולי אחר. הא לא עדיף מנאבדה בתר דאיתרע בנפילה משא"כ בלא נפלה שפיר דתלינן. א"ו כך טען דאילו השינוי אינה הוכחה שנפלה לא הי' להם להחכמים לתלות הבדיקה בשינוי מראה כיון דא"א למיקם עלה, דמילתא דאף כי נמצא השינוי עדיין י"ל שהוא מחולי אחר אלא הי' להם לתלות הבדיקה במה שמראה ודאי שהיא מהנפילה כגון שנכווצו הרבה או ז"ז ענינים המראים בטוח בחולי שמחמת האור א"ו שקים להו לחכמים שכל שינוי מראות מראים בטוח על חולי שמחמת אור. וא"כ ה"ה בירוק בלאה דכשר בריאה בודאי שלא גזרו חכמים ולא תלו הבדיקה בזה משום דלא אפשר אלא העמידו בזה על ד"ת. וא"כ נהי דלא תפסינן קולא זו כדחזר בעצמו בתה"ב כדהוכיח הנקה"כ היינו בירוק בלאה בריאה משום די"ל החכמים שפיר העמידו ותלו הבדיקה בזה ע"פ הכלל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר. ולהכי באינה ידוע הנפילה אמרינן נפילה לאור לא שכיח ותלינן בדבר אחר המצוי יותר. אבל כשהנפילה ידוע תלינן בהנפילה שאז הוא היותר מצוי אבל בכבד בעופות שבמינם בייתי ומדברי ודאי שכיח טובא אף בהבייתי וכדהוכחתי מן המדבריים דשכיח נמי בהו כדבייתי ובודאי א"א לתלות בהם הבדיקה והעמידוה על ד"ת בזה. ותו י"ל דוקא בנאבד כל בני מעי' הוא דטריפה משא"כ בעוף בייתי דעכ"פ יש לפנינו הלב וקורקבן לבדוק ואין ריעותא, בהן י"ל שפיר דתלינן הריעותא דכבד בעוף מדברי וק"ל שוב ראיתי שדברים אלו כבר מבואר בנקה"כ וזה נמי סתירה על ראיות הכרו"פ הנ"ל ודוק

סימן נג סעיף א' בש"ך סק"ד וע"כ ט"ס הוא דהא בעוף פשיטא דטריפה. נ"ב ר"ל דאף את"ל דכונתו טריפה ול"מ בדיקה ע"כ דה"ה לבהמה דהא אך מטעם איעכול ניבי' הוא דאתי עלה ומ"ש עוף מבהמה ולהכי יותר נאה להגיה בהמה כדי לתקן הלשון: בט"ז סק"ב. נ"ב עיין בזה פר"ח סי' נ"ד: סעיף ד' בש"ך ס"ק י"ב. י"ל דמיירי שאין הריאה לפנינו נ"ב אין פי' זה מוכרח כי התשו' מ"ב סי' נ' מפרשו נמי כשנבדק הריאה ונמצא נקוב וכן מפרש דברי הר"ן שבפ"ק דחולין ע"ש: בש"ך ס"ק י"ד. וכה"ג כתב הר"ן וכו' ולפ"ז בהנהו אווזים שמלעיטים ונ"ב שמוליכין לשוחט דמעקמין גפיהן על גביהן וכו' וה"ה בעופות שהשוחטים מעקמין גפיהן מצוי הוא שנעשה בשעת התחלת השחיטה בעודנו מפרכס ואסור ע"ש וחולק על האו"ה שהעתיק הט"ז ס"ק ט"ו ועיין פר"ח ודוק: פר"ח סק"י. והטעם וכו' הוא משום דספק שמא לא ניקבה . וכו' נ"ב משמע דסובר דשמוטה אינו תלוי בבקיאות דמינכר אם מחיים או לאחר מיתה כדכתב לגבי נשבר סק"ט וצ"ע דמ"ש

תו כתב אבל מעיקר הדין וכו' ויש להתיר לגמרי. נ"ב וגם גבי ס"ס א"צ לבדיקה ואינו מזיק מה דלא בקיאינן כן הוא בד"מ: תו כתב ולפי מ"ש בסמוך וכו' מדוקדקים ונ"מ היכא דאיכא הפ"מ. נ"ב ר"ל דאז בה"מ מכשיר הרמ"א אף בנשבר ויש עוקץ. והנה לדבריו שכתב דלהכי אינו אלא חומרא משום דזה דלא בקיאינן בבדיקה לא מקרי חסרון חכמה וידיעה זה תינח בנשמט אבל בנשבר הא כתב אות ט' שבל"ז לא הוי ס"ס משום דספק מחיים מינכר.. אמנם למה שהבאתי בשם הד"מ דבס"ס מדא"צ לבדיקה קיל אפשר אף בקיאות זה דמחיים אין מזיק וצ"ע כי י"ל כל דבלא טורח בדיקה מינכר אינו נכנס בהסברא דס"ס א"צ בדיקה ודוק: סימן נ"ד סעי' א' בש"ך סק"ב וכן משמע בתשו' הרשב"א סי' שצ"ו. נ"ב ר"ל מדכתב שבהמה שהיתה לה ט"ו צלעות מצד א' כשר שבודאי לא איירי מט"ו צלעות גדולות כי זה מילתא דל"ש טובא. ובפרט כדכתב הפר"ח שהי' היתר תקוע בחולי' א' באופן שלא הי' יתר חולי' ודאי דלא הי' ג' פעמים כפולים מצד א' והצד השני כתיקונו. גם הלשון שכתב לבסוף אבל הצלע היתר משמע שלא הי' כ"א צלע אחת יתר. וע"כ המספר של כולם יחד עם הקטנים שצ"ל י"ד הי' ט"ו: סעיף ג'. עיין באחרונים פלפול במה שרוצים לפלוג על הש"ע . בדין חסר ויתיר צלע אחת. ולענ"ד לפ"ר יש לדייק מדלא מצינו מנין ידוע בגמרא ופוסקים לצלעות של עופות ש"מ דאין טריפות כלל בחסר ויתיר מתחלת הבריאה אפילו בבהמה דאל"ה הא כל טריפות שבבהמה כנגדו בעוף נמי איכא והי' לחז"ל לבאר לנו. נמי מספר הצלעות העופות אמנם מה שרציתי נמי לפ"ר לדייק מזה כשיטת המחמירים בנשבר צלע העוף דאל"ה הדרא הקושי' לדוכתה דהי' להם להשמיענו מספרם בכמה כדי שנדע רובא דידהו בכמה. אלא דלא דבעוף אם אפילו בחדא מיטרפא. אבל זה ודאי ליתא דנהי דנימא דנשבר אחד דטריפה. הא אינו אלא מטעם נקיבת הריאה ומדין גמרא שרי' בבדיקה. ואילו נשתברו רוב צלעות הוא טריפות מצד עצמותו. א"ו דבאמת טריפות עוף בשבירת צלעות ע"י רוב צלעות שבעוף זה אבל הדברים הראשונים של חסר או יתיר צ"ע. ועיין לעיל סי' ל' מה שהעליתי לדינא דבחסר יש להכשיר אפילו שלא במקום הפסד וביתר חולי' עם צלעות יש להטריף שלא במקום הפסד כמו בטחול ע"ש ודוק: בש"ך סק"ח מסיים וכ"כ בת"ח נ"ב ר"ל דשם כתב דיש להחמיר כדעת הש"ע שבסי' נ' אבל מד"ז לא איירי וי"ל שפיר שמתיר אף שלא בה"מ מהטעם שבט"ז

סעיף ד'. על ההג"ה נרשם טור. נ"ב בטור ליתא אלא בעירובין דף ז' הוכיחו התוס' הכי והובא בכרו"פ והוא בד"מ סי' ל"ב ע"ש: סי' נ"ה סעי' א'. על כל סעי' זה עיין בספרי ב"מ סי' י"ז כסעי' ל"ב ד"ה מארכובה ודוק שם

סעיף ג' בש"ך סק"ז משיג על הרמ"א שהרא"ש לא קאמר אלא בנשבר ולא בנשמט. ואני אומר מלבד מה שמבואר בתשו' הרא"ש סי' י"ו להדיא אפילו בנפרק עצם התחתון להאמצעי בעי עו"ב חופין כדאיתא במ"י ופר"ח. אף גם מיני' ובי' דתשו' זו דסי' י' נמי מבואר דכיון שכתב ואם נשבר הירך בין פרק ב' לג' אם עור ובשר קיים כשר. ואם השבר בין פרק לפרק הרי העצמות שלמים ולא חסר מהם כלום ואיך שייך לשון נשבר ומכ"ש אם עור ובשר קיים א"ו דאינו אלא נשמט ולהשמטה קורא נשבר. ומזה נמי פשיטא דאם נשמט רגל התחתון מעצם האמצעי דצריך העוף בדיקה דצ"ה שהם מיד מהתחלת הפרק כדאיתא בפר"ח על מה דאיתא בגמרא דף נ"ז ההוא צנא דאנקורי דאתא לקמי' דרבא בדקה בצ"ה ואכשרי'. ופרש"י עופות שנשתברו רגליהן בארכובה למטה או למעלה מן הארכוב' ואין העצם יוצא לחוץ והרי נמי אם בארכובה גופה הי' [חסר[ העצמות כולם שלימות ואינו אלא השמטה ואצריך רבא בדיקה בצ"ה. וממילא לדידן דלא בקיאינן בבדיקת צ"ה טריפה. וכתבתי זה לאפוקי ממה שכתב לי חכם א' בלשון זה. ואף בודאי שמוט (קאי על רגל התחתון מן העצם האמצעי] אפשר דאין להחמיר בהפ"מ והיינו ממ"ש נמי לפני זה ואף די"ל דבנ"ד אילו נידון אותו כשבור לא מהני עו"ב חופין את רובו כיון דמהני ג"כ מחשש פסיקת הגידים בעוף בין הפרק כמ"ש הפר"ח שם. מ"מ מאן נימא לן דלענין זה שמוט דינו כנשבר די"ל דהרא"ש לא ס"ל לדמות אלא היכא דנשבר בעצמות טריפה אבל לא לענין חשש הגידים די"ל דנחתך או נשבר דבכח שבירה חיישינן דנתקלקלו הגידי' אבל לא ע"י דנפרד הרגל מהשוק והכי משמע במקור הדין בתשו' הרא"ש כלל כ' סי' ט"ז דהשיב להשואל בנתפרק עצם האמצעי