בית מאיר יורה דעה כ

מהרש"ל דטינרי היינו קשה ויש בה ליחה קצת דאם לא נמצא בה שום ליחה כלל היינו אטום ודעת הרב דאפילו אין בה שום לחלוחית רק שהוא קשה לגמרי כאבן מ"מ כיון שמראהו דומה למראה מוגלא היינו טינרי וכו'. הרי לך בהדיא דכתב דאפילו וכו' מבואר דמודה למהרש"ל ביש בה ליחה קצת דטינרי הוא אלא דאפילו אין בה ליחה כלל נמי טינרי הוא. ונהי דבספר שפתי דעת דחק בדברים שאינם בהש"ך כדי להסכימו לדעת הת"ש. מ"מ איך אפשר להביא הש"ך עדות לדעתם מה דבאמת הפשיטות מבואר ההיפוך. וכן הפר"ח העתיק כל לשון הש"ך והוא הברור כדהוכחתי מן תשו' רמ"א גופה. ותדע עוד שהרי בסי' ז' כתב הרמ"א ובזה אני אומר שאם היה חילוק בטינרי בין יש בה מוגלא לאין בה למה לא אשתמיט שום פוסק או בעלי התלמוד לחלוק בטינרי כמו שחלקו באטום או להצריך בדיקה בטינרי אם יש בה מוגלא או לא דהרי ריעותא אתיליד לפנינו (ובודאי כדבריו כן הוא דנשמע מהסוגיא דלא בעי בדיקה שהרי לא אמרו ולא מידי על הנך דקיימו כנדי כנדי) הרי לך בהדיא דלא כדעת הת"ש וז"ש. דאלו לדבריהם דלהרמ"א נמי יש הבדל איפכא דאם יש בה ליחה קצת הוא בועה ואם אין בה כלום הוא דהוי טינרי הא קושי' זו בעינה נמי עליו קשה דלא אשתמיט שום פוסק או בעלי התלמוד לחלוק בטינרי אם יש בה מוגלא שאז בועה הוא ולא טינרי אם לאו שאז הוא דהו"ל טינרי או להצריך בדיקה בטינרי אם יש בה מוגלא אם לאו דהרי ריעותא לפנינו כדבאמת אינהו לדעתם מצרכי בדיקה. א"ו כדעת הש"ך דלהרמ"א אין שום הבדל ואין חילוק בין יש בה טיפה ליחה או אין בה כל שבמשמושה הוא קשה כאבן ויש בה מראה מוגלא היא טינרי וכשר בלי שום בדיקה. ותדע עוד הרי המהרש"ל כתב שהטינרי קשה כאבן שאין בו לחלוחית ז"א בנמצא. ואלו לדעת הרמ"א לא יהא נקרא טינרי אלא כשאין בהם שום לחלוחית הא א"כ ע"כ טינרי שבש"ס היו בלא לחלוחית כלל הי' לו להכחישו שהרי נמצא הי' בהש"ס א"ו בלי שום ספק אצלי דליתא אלא כדהבין הש"ך. ומ"ש המהרי"ו אבל אם אין בהם מוגלא אלא קשים כאבן ר"ל שאין בהם מוגלא למראה העין אלא קשים כאבן במשמושם. ודקדוק שוחט הזבח שמואל הוא דקדוק קל מסובים. וגם פי' הט"ז אין בו שום הכרע אלא ר"ל לאפוקי מדעת מהרש"ל ודזה נמי טינרי הוא אבל לדינא העיקר הברור כהבנת הש"ך ופר"ח הפשוט ואין צריך לשום בדיקה כדמוכח מהש"ס כנ"ל ודוק. שוב ראיתי בז"ש דף כ"ו ע"ב מביא פלפול בשם השוחטים בסי' ג' נשמע מנייהו הוראה זו לחלוטין דביש טיפה ליחה הוא בועה ולא טינרי. גם הטעם שנתנו על מתוך טינרי כשר משום דמעלמא אתא לענ"ד הוא הבל. ולענ"ד גם המה לא ידעי מה קאמרו רבני מהרש"ל ורמ"א

בש"ך סק"ט כתב הב"ח נ"ל דה"ה במלאות רוח עיין בזה פר"ח כתב לטעם הרשב"א ור"ן אף בזה יש להטריף

פר"ח סק"י. וה"ה כו' או בועה מעבר אל עבר. נ"ב לדמיון הש"ך סי' כ"ח לריאה שנשפכה כקיתון. א"י מה מהני שקרום ריאה מכסה ואינה גבוה הא גוף דין נשפכה כקיתון אינה גבוה ומ"מ מבפנים יש לקוי במקום סמפונות ויש לחוש לנקובתם ולזה מורה לשון הש"ך שכתב וכי גרע מפני שהיא בולטת. וצ"ע למעשה אם יש מוגלא בהמורסא: שם ס"ק כ"ג והתשובה היתה. נ"ב עיין בזה מ"ש בצד ספר משבצות זהב בסי' ל"ט

סעיף ה עיין ש"ך ס"ק כ"ו מקשה מריאה שנשפכה כקיתון וכתב תי' דחוק. ולענ"ד לק"מ דהא ב"י בשם הרשב"א בסי' ל"ו הקשה דאפילו ליכא שורייקי ליחוש לנקיבת הסמפונות ותירץ דלהא ליכא למיחש דכיון שהריאה נתקלקלה כ"כ עד שנשפכה כקיתון אם איתא שנתקלקלו הסימפונות שבה כלל איתמוחי הוי מימחו ומינכר במנא ומדלא מימחו ודאי לא אנקבו. וא"כ הכא דלא נתקלקלו כ"כ עד שנשפכה כקיתון רק בועה אחת דקיימה במקום הסמפונות פשיטא דאף דליכא שורייקי איכא למיחש לנקיבת הסמפון במשהו. והכי דייק לשון הרמב"ם שמצריך בכל בועה לבדוק הסמפון שתחתי' אם נמצא נקוב טריפה. ומזה למד הב"י עכ"פ לחוש לדעתו במעבר לעבר במקום סמפון. וא"כ נהי דהרמב"ם מקיל בבדיקה פשיטא לדידן דמחזקינן לאינם בקיאים בבדיקה כזה שפיר דסתם הרמ"א דטריפה וברור הוא. ובספר ת"ש הרגיש וכתב סקל"ט והיינו נמי דכתב הרמב"ם גבי בועה דצריך לבדוק הסמפון שמא נקוב ולא כתב שמא נמוח וכו' ע"ש שהמציא מזה סברא חדשה ופליג על הש"ך. והפשוט דגבי בועה מחמיר בדיקה בחוש הראות בכל הסמפון לנקב משהו כי לשמא נמוח הי' מועיל בדיקת הש"ך של ריאה שנשפכה כקיתון וכנ"ל. ודוק כי ברור הוא לענ"ד

לסוף הסימן בועה וכו' עיין בזה ריש סי' מ"ד

סימן לט סעיף א' אין לבדוק אחר שום טריפות עיין מס' ביצה דף כ"ב ע"ב ד"ה אורח ארעא קמ"ל ע"ש בתוס' דנפיק מתירוצם דראוי ליבדוק אחר כל טריפות כי היכי דלכי ישתכח טריפה לא יהא קרוי שוגג. ובב"י פה לא הוזכרו דבריהם. ואולם עיי"ש בייש"ש כתב שאינו נוח בתי' התוס' ומתרץ קושייתם בע"א. ולענ"ד תירוצו יותר אינו נוח לי ע"ש תמצא כדברי. ולכן נלענ"ד לבאר דעת הפוסקים דהכא דלא כתוס' ע"פ דברי ספר השיטה מקובצת שכתב בלשון זה נשחטה בחזקת היתר עומדת. פי' ואפילו בריאה שמצוי בה טריפות לא מחזקינן איסורא מסתמא והא דאמרינן בא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהם מנוקבים דתלינן בזאב אפילו בריאה מיירי. ורמב"ח אתי לאשמעינן דחיישינן לריאה שמצוי בה טריפות כ"ע מודים דלא חיישינן וכדמוכח התם להדיא. ובהא נמי אסיקנא הכא דלא פליגי אדר"ה ורבנן הוא דאצרכוה בדיקה לריאה משום קדושה וזריזות שמא תמצא טריפה והכא משום הפסד ממונא אוקמוה. אדינא דאורייתא ומשערינן כפי אכילת כזית בלא בדיקה עכ"ל. (וכל דבריו מבואר נמי בח"ר חולין דף ט' ע"ש ודוק) ודבריו מוכרחים מלבד הוכחתו דר"ל דשם מבואר דכ"ע אית להו דאזלינן בתר רובא כל כמה דלא אשתכח ריעותא ומרישא של עולה דלא חיישינן לשמא ניקב קרום של מוח. אף גם מסוגיא דהכא מוכח הכי מדמשני הגמרא רא לא ממקום שטובחת אכילה ואלו נאמר דלרמי אף מכל ח"י טריפות בעינן למיבדק ואסור מקודם למה נקט ר"ע מבית טביחתה הא אף מבני מעי' אסור לאכול עד שיפשיטנה כולה ולבדוק אחר כל ח"י טריפות ומ"ש דקללו לאכול אז מבני מעים משאר הבשר א"ו כדעתו ואז משני שפיר דלא מבית טביחה דהיינו מן הצוואר בעוד הבהמה כולה שלימה אף הבטן ולא נבדק אף הריאה אלא ממקום שטובחת דהיינו בני מעים ור"ל שמהם יוכל לאכול אחר בדיקת הריאה טרם שנפשט עורה ויוכשר שאר הבשר לאכול כי אין מדרך העולם לאכול משאר הבשר טרם שנפשט עורה. ומקשה דמבית טביחתה ממש דעת ר"ע ומוכרח מזה דרמי מודה דאפילו קודם בדיקת הריאה היא בחזקת היתר אך רמי אורח ארעא קמ"ל ובודאי אזי רמי לא איירי שלא לאכול טרם שנפתח הבטן דזה לאו אורח ארעא לחוד הוי כ"א איסור גמור כמבואר הכא דלכ"ע עכ"פ מדרבנן אסור בלא בדיקת הריאה אלא שרמי איירי מהפשט ונתוח שלאחר בדיקת הריאה דאז אינו אלא אורח ארעא כמבואר הכא. ומה דאמר בתר הכי נטיעה מקטע וכו' ומפרש רש"י ז"ל בלי הפשט ונתוח ר"ל בלי הפשט ונתוח כלל דהיינו פתיחת הבטן וכס"ד דגמרא בהה"א דרמי איסורא קאמר דקרי לפתיחת הבטן ליבדוק הריאה הפשט ונתוח. ובזה ניחא מאי דלא חיישינן הכא לדברי רמי שאמר נטיעה וכו' ודוק

שם וכל הפורץ גדר. הכרו"פ כתב דיש להקשות בחולין דדרש מנלן דאזלינן בתר רובא ולמה לא מייתי ראי' מדאכלינן חלב ובספר פרי מגדים בפתיחתו להלכות טריפות כתב וממה שהתירה התורה החלב אין ראי' דבדיקות הריאה דרבנן דדלמא לאחר ששחט הבהמה. הנה תפס במרווח מה דתפס הכרו"פ לדוחק ובח"ר מוזכר דוחק זה נמי ובאמת מבואר במס' בכורות ו' ע"ב דהיתר חלב נלמד מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש וזה ודאי