בית מאיר אורח חיים פז

וזריקת הפלגה אם אדם אוסר על חבירו דרך אויר מכ"ש דאין נותנים לזה שבזריקה מה שלהשני בשלשול וזריקת משך ואף דין משמעות הטור צ"ע מנ' ואחרי שכבר הוכחתי לנכון מתוס' שע"כ הפוסקים לא אזלו בשטת התוס' שיהא שייך הכא לאדם אוסר דרך אויר ממילא אף דין הט"ז ודאי ליתא

ודע שמה שכתבתי לעיל דברי הריטב"א ועל סברת הב"ח כתבתי שהיא סברא שלא נזכר בראשונים מ"מ רואה אני שהעיקר כסברת הב"ח כי תי' הריטב"א אינו עולה כלל כי דין החורבות לכל הפוסקים סתמא נאמר ואפילו בשהם משותפים וגם כדהקשה לנפשי' שם מדין הגזוזטראות וגם א"י איך ס"ד למימר כחילוקו דהא עיקר דין אין אדם אוסר דרך אויר על בור שבין ב' חצירות נאמר בדף פ"ה ושם ודאי הבור משותף בין שניהם משא"כ לסברת הב"ח ניחא הכל בפשוט דכל שבחול משתמשים בשותפות להדיא בלא אויר לא מקרי תשמיש אויר לומר מכחו אין אדם אוסר דרך אויר אף שבשבת אי אפשר לו לירד לחצר ולהשתמש להדיא ומוכרח לשמש דרך אויר מ"מ אוסר משא"כ בהבור אף בחול אין תשמישו אלא דרך אויר שהרי אין פתח מן החצרות להמבוי ותו יראה לענ"ד דהכא גבי עמוד שבחצר הא אף בשבת גופי' יוכלו אף בני מרפסת לירד לחצר ולהשתמש על העמוד להדיא בלא זריקת משך כלי מרפסת דהא מרפסת וחצר רשות אחת הוא וכל מה שדנינן אינו אלא על כלי בית ובודאי הדין עם הפוסקים הכא דלא כתוס' אלא דההוא דינא אין לו שייכות כלל לאין אדם אוסר דרך אויר: וכל זה ברור לענ"ד

סעיף ג' היתה מצבה. עיין ב"י מתמיה על הרמב"ם. ולהנ"ל ריש הסימן בפי' הטור נראה דאף הרמב"ם אזיל בשטת תוס' ומוקים השקלא וטרי' דף ס' כמוהם שלא אליבא דהלכתא אבל למאי די"ל רגל המותרת אינה אוסרת אין מקום לפרש מימרא דר"נ ע"י גיפופין ופתח לה דא"כ דקה למה לי ולהכי פי' עכ"פ המימרא דר"נ אמר שמואל אליבא דהלכתא דקאי על התל והעמוד המשותף בין שניהם דאם עבדו דקה אין בני מרפסת אוסרים על בני חצר ובזה נראה מהה"מ ודו"ק

סימן שעו סעי' א' ואם היתה המחיצה כולה וכו' עיין ט"ז כי א"י לפרש דבריו כלל כתב דשמא הלכה כר"ה דאוסר בזה ואני לא מצאתי בהסוגיא משמעות לזה אלא מה דשרי לרב יהודא כ"ש דשרי לר"ה בהג"ה אבל בכלים של חצר לא בעינן וכו' הג"מ בזה עיין סי' שנ"ד מה שכתבתי

סעיף ב וי"א דאם אינם מופלגים כתב בספר ת"ש וצ"ל דס"ל דל"ד לבור הסמוך לכותל בר"ה ואין ביניהם ד"ט דמקרי וכו' וע"כ ר"ל אף דשם מרה"י לרה"י דרך מ"פ ממלא והכא מרשות המשותף לרה"י מ"מ סובר בפשוט דמותר נמי להחליף ברשויות דרבנן דרך אויר מ"פ ולהכי ממציא חילוק במ"פ מה שאין הדעת סובל אבל עיין סי' שנ"ה שם בארתי ת"ל דזה אינו ממש דעת כל הפוסקים ע"ש ודו"ק

סעיף ג' והשלישית עיין ט"ז כתב פי' ברש"י והוא באין מבין ועליו בונה סברתו דתרתי לריעותא וכבר כתבתי בסי' הקודם דליתא אבל עיקר פרש"י מבואר בתוס' שם ע"א ד"ה בור עיין עליו. סעיף ד בה"כ שבין ב' בתים עיין מ"א ועיין בדברי סי' שנ"ה ודו"ק

סימן שעז בהג"ה וה"ה אם החצר וכו' עיין ט"ז ד"ה ויש לעיין כי מלבד שבעצם וראשונה נלענ"ד סברתו נכונה אף ביתר שאת מביא ראי' מלשון הרמב"ם סוף פ"ד מה"ע דז"ל ב' דיוטאות זו כנגד זו וחצר אחד תחתיהן ששופכין לתוכו מים לא ישפכו לתוכו עד שיערבו עירב אחד עשו מקצתן עוקא בחצר לשפוך בה מים ומקצתן לא עשו עוקא אלו שעשו שופכין שלהן ואלו שלא עשו לא ישפכו עד שיערבו וכתב הה"מ ומ"ש רבינו לא ישפכו עד שיערבו הוא בחצר שיש ד"א דבפחות אין עירוב מועיל בלא עוקא: ודייק הט"ז מדהרמב"ם נקט בלשונו חצר סתם ברישא ואיירי דוקא בחצר שיש בו ד' אמות והיינו מפני שסתם חצר אינו פחות מד"א עד דלהכי אין בחצר דין חלוקה עד שיהא לכל אחד ד"א אם איתא דבבא דסיפא לא איירי אלא דוקא בחצר פחות מד"א פשיטא דפשיטא שהי' מוכרח לבאר בהסיפא דאיירי מחצר פחות מד"א: א"ו הברור דהרמב"ם סובר כהט"ז שאין הדין נתלה בכך אלא אפילו בסתם חצר כל שיש עוקא ולא עירבו זה שאין לו עוקא אסור וכן מבוארים דבריו בפי' המשניות ודלא כת"ש שכתב על דברי הט"ז או ששגג או שתלמוד טועה כתב הדברים ובמח"כ הוא הטועה במקום זה ואולם מפרש"י מדדייק לפרש המתני' בפחות מד"א משמע קצת כהב"י אבל אינו מוכרח כדמוכח מהרמב"ם ההיפוך וק"ל

סימן שעח סעיף א' ופתוחות לר"ה כן לשון המשנה ופי' רש"י ז"ל דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו דאי הוי להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמה אסורה כל אחת להשתמש עכ"ל. ואם זה נמי טעמא דהטור וש"ע דנקטו דין זה בהקפידה בלשון זה דוקא קשה טובא הא כיון דעירבו עם האמצעות ע"כ היינו כדי להתיר תשמיש כלי בית דאלו כלי חצר בלי שום עירוב שרי דכולו רשות אחד וא"כ ע"כ נמי דכל אחת עירבה לעצמה דאל"ה איך אפשר לטלטל בחצר עצמו כלי הבית וא"כ הוי לה רגל המותרת במקומה שאין אוסרת שלא במקומה ע"י דריסת הרגל כמבואר סס"ב וא"כ למה לא יהא שייך דין זה אף באין פתוח לר"ה אלא החיצון בשלמא רש"י מוכרח לפרש דברי ר"ש מדהקפיד ופתוחים לרשות הרבים דע"כ סובר כר"ע דרגל המותרת נמי אוסר אבל על הפוסקים צ"ע שוב הגיע לידי הדרישה וראיתי שהרגיש אבל תירוצו איני מבין: וכה"ג הראו לי שבספר עצי אלמוגים רוצה לתרץ ג"כ וג"כ א"י מה אומר והאמת שאפשר מטעם זה סתם הרמב"ם ולא הקפיד לכתוב ופתוחות לר"ה (ואולם בעניותי א"י לכוין כלל לשון הרמב"ם בדין זה והוא בפ"ד מה"ע הלכה כ"ג ג' חצירות הפתוחים זו לזו ורבים בכל חצר מהן ערבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרת עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד הי' בכל חצר מהן אחד אע"פ שרבים דורסים בחיצונה אינן צריכין לערב שכל אחד מהן מותר במקומו נראה מבואר דלהכי דייק ברישא ורבים בכל חצר מהן משום דאל"ה אלא אחד בכל חצר אין שייכות לדין זה מפני מה שמסיים היה בכל וכו' א"צ לערב וזה תימא דנהי שבדף ע"ה תנן הכי ואם היו של יחידים א"צ לערב היינו אך לאפוקי מר"ע ומשמיענו שאם אינם חפצים לטלטל מחצר לחצר כלי הבתים א"צ לערב ומותרים כל אחד בשלו משא"כ לר"ע שאף כדי שיהא מותר בדידיה מוכרחים לערב מדס"ל אף רגל המותרת אוסרת וא"כ דין זה דאיירי מהיתר חצירות מזו לזו כלי הבתים פשיטא דשייך אף אם בכל חצר אינו אלא יחיד וחפצים לטלטל מזה לזה כלי בתים ואם עירבו כל אחד עם האמצעי ושנים החיצונים לא עירבו יחד שניהם מותרים בהאמצעי והאמצעי עמהם והחיצונים אסורים יחד) וליישב הטור וש"ע יראה לענ"ד בפשוט דס"ל זה לדוחק למוקים ר"ש דלא כהלכתא אלא ס"ל דאף ר"ש ס"ל רגל המותרת אינה אוסרת ומדכל מקום מקפיד ופתוחות לר"ה סברי משום דר"ש גופיה אינו רוצה להקל בשתי קולות אף בעירובין במה דרבים פליגי דהיינו דין רגל המותרת דפליג ר"ע ובדין זה דהחכמים פליגי ואמרו שלשתן אסורים ולהכי אינו מקיל בקולתו אלא היכי שפתוחים לר"ה אבל בפתוחים זה לזה ולא לר"ה נהי דאפשר מ"מ השנים האחרונים מותרים זה בזה מ"מ החיצונה אסורה באמצעי והאמצעי בה מפני רגל האחרונה שדורסת עליהם אף דהוי רגל המותרת משום דלהתירה צריכים תרי קולי אהדדי ועיין י"ד סי' קצ"ט סעיף י"ז בב"י תמצא כעין סברא זו דתרי קולי לא עבדינן וצ"ע

סעיף ב עירבה כל אחת לעצמה כ"א מותרת בפני עצמה הנה בסי' שס"ד כתב הא"ע על הב"י ומ"א בל' זה ול"נ פשוט דאפילו בחצר אם יעברו זה על זה בשבת