בית מאיר אורח חיים עט

לבינה בסי' רמ"ג סעי' י"ד מה שתמהתי מזה

סימן שסז אשתו וכו' ובשאינו רגיל לצאת ולבוא נמי אעפ"י שאינו אוסר אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו עיין ב"י דזה יצא להרא"ש לפירושו מאידך מימרא דשמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עמהם ואינו רוצה בני מבוי באין ונוטלין בע"כ ופירשו עם דעת אשתו ובאינו אוסר לכן צריך רגיל להשתתף וצ"ע דא"כ דאינו אוסר על בני מבוי מה עסק דבני מבוי עמו ומה להם לטפל בו להשתדל העירוב ע"י אשתו וצ"ל שהם מרובים מח"י אנשים ויש להם תועלת בעירובו להשלים השעור די"ח גרוגרות ועיין סי' שי"ח

שם ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו בזה נסתפקו התוס' וכתב הרא"ש בשם הר"מ דמה שיש לספק אם בחצר שבין ב' מבואות דלא ידעינן בהו ניחא לי' (ור"ל דאפילו לדידן דפסקינן עירבן עם שתיהן מותר בשניהן מ"מ כיון דלא ידעינן דניחא לו בזה למה נוציא ממונו בחנם ולא הוי ברור זכות לו) אבל חצר הפתוח למבוי אחד הא קי"ל כר"י דא"צ להודיע (ור"ל אליבא דפרש"י אפילו במערב משלו) מזה מבואר מדאינו נשמע דין בני בית אלא מדמיון בני חצר דא"א ללמוד יותר קולא לבני בית מלבני חצר וא"כ צ"ע מה זה שמחלק בין בני בית לבני חצר ומה זה שכתב תחלה ואפילו הי' פתוח לב' חצירות אם הוא רגיל לערב באחד מהן מערבין עליו (ודין זה בהטור אינו והוסיפו הב"י ובבני חצר אוסר לערב שלא מדעתו אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם. והנה דין זה שכתב אבל בני החצר וכו' יוצא ממה שהוכיח הרא"ש מדלא משני על רומי' דשמואל אדשמואל דלהכי מצריך במימרא שני' רגיל להשתתף משום דנוטלין בע"כ ואפילו דעת אשתו לא צריך ולעולם תרתי המימרות איירי בדלא אסר דהיינו בחצר שבין ב' מבואות ואינו רגיל לילך אלא בפתחא האחרינא והיינו ההבדל דבלא רגיל להשתתף צריך דעת אשתו וברגיל נוטלין בע"כ א"ו דפשיטא לי' דאין שום עירוב מועיל בע"כ נמצא דלא מוכח מזה אלא דלא מהני בע"כ דהיינו מיחה אבל שלא בידיעתו לא מוכח מהכא מידי וגם לא מוכח מזה אלא דבאינו אוסר לא מהני הרגיל להשתתף לענין בע"כ. אבל באוסר ורגיל להשתתף אכתי י"ל דאפילו בע"כ דנהי דאוסר ואינו רגיל להשתתף נשמע ממימרא ראשונה דדוקא אשתו ולא בע"כ אבל אוסר ורגיל להשתתף אכתי י"ל כנ"ל

אך דף פ"א ע"ב מדמשני התם בחצר שבין שתי מבואות סתם ולא קאמר התם בדאינו אוסר משמע דאפילו באוסר ורגיל כל שהוא חצר שבין ב' מבואות אף דרגיל לצאת בזו וגם רגיל להשתתף מ"מ בעינן דעתן משום דדילמא בההוא היום לא ניחא לי' ואין מותר בלא ידיעתו אלא בחצר שבמבוי אחת וממילא פשיטא ומכ"ש דבע"כ נמי לא. וא"כ לענ"ד המשך הטור הכי האשה יש לה עדיפות הן במקום שאוסר והן במקום דרגיל להשתתף דהיינו במקום שאוסר נשמע מן מימרא ראשונה דשמואל ורגיל להשתתף נשמע מאידך מימרא דלכל הפחות הבעל כרחו מתפרש בידיעת אשתו ושוב כתב דבני בית יכולים נמי לערב באם אין לו אלא פתח אחד דזה נפשט בק"ו מן בני חצר שלא בידיעתו כדכתב הרא"ש משא"כ בב' חצירות ואוסר אלא דאינו רגיל או איפכא או אפילו אוסר ורגיל דלא משום דזה הכל בספק התוס' אם בני ביתו שוים לאשתו אם לאו ושוב כתב אבל בני חצר אין יכולים ליקח פת מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני בית (ר"ל דזה פשיטא אבל מדעת אחד מב"ב הוא בספק אם הם כמו אשתו) אפי' רגיל ואוסר כיון דהוא בין בחצירות ודילמא בההוא לא ניחא לו היום אבל בבית הפתוח לחצר אחד פשיטא דיכולין כמבואר סי' שס"ח ובזה מיושב הטור במה שנתקשה בו הב"ח וביישובו לא ניחא לי כאשר הקדמתי דלענ"ד א"א להקל על ב"ב מבני חצר אבל הש"ע ודאי צ"ע שהרי מקיל בבן בית מבני חצר ברגיל להשתתף ומחמיר בבני חצר וצ"ע

שוב אחרי כותבי כל זה השקפתי עיני וראיתי שהב"ח בסופו מביא בשם מהר"מ לובלין ז"ל ממש כדפרשתי ודוחה אותו בשתי ידים והבוחר יבחר

סימן שסח סעיף ב' צריך להודיעם: כתב המ"א אפילו וכו' ואם הם במבוי אחד ורוצה לערב משלהם צריך להודיעם דהו"ל כתחילת עירוב וצ"ל ואם הבית פתוח לחצר אחד ורוצה לערב משלהם צריך להודיעם דהו"ל כתחילת עירוב וכ"מ בטור וא"י משמעותו אם לא ע"פ קושי' האחרונים בסי' הקדום מדמסיים הטור אבל בני חצר אין יכולים ליקח פתו מביתו אפילו אוסר עליהם ומשמע לי' דהיינו אפילו בבית הפתוח לחצר אחד וכל זה ליתא כמבואר בסי' זה בטור שהוא בנוי ע"פ פרש"י שמוסיף ומזכה וההודעה תרי מילי נינהו וע"ז מסיים והני מילי להורות דבפתוח לחצר אחד א"צ להודיע והיינו אפילו ברוצה לערב משלהם ומינה דבפתוח לב' חצירות נמי מזכה משלו אף בלא הודעה ודוקא משלהם הוא דצריך הודעה והטעם כדפרשתי לעיל דאליבי' דתרי מילי נינהו וההודעה איירי במשלהם שוב יש הבדל רב בין פתוח לב' חצירות לבין פתוח לחצר אחד אף לדידן שפסקינן עירב עם שתיהן מותר בשתיהן ואך להרמב"ם שמפרש ההודעה על הזיכוי משלו הוא דהוצרך הה"מ לדחוקי' נפשי' כמבואר בב"י אבל לפרש"י פשיטא דאף בפתוח לב' חצירות לדידן הזיכוי שרי בלא הודעה ולא יפה פירש המ"א להש"ע שהסעי' א' ע"פ פרש"י וה"ה סעי' זה א"צ להודיע אלא במערב משלהם ומשום דילמא לא ניחא לי' בההוא פתחא ולמה לו בהוצאה זו חנם. משא"כ בשלו מה מודיע לו

אמנם מה שהניח דברי הר"י בצ"ע יפה כיון שהרי כתב דבריו על הרי"ף והרי"ף יהיב בפירוש טעמו שלא אליבא דהילכתא אלא בפתוח לב' חצירות כל שמערב באחד אסור בשני וכמבואר בהה"מ וא"כ פשיטא אין חילוק בין משלו בין מדידהו עיין ודו"ק

סעיף ה וזה יותר טוב. עיין ט"ז מסיים ונ"ל דיש ליזהר וכו' או ראוי וכו' וא"כ אין חשש באם יתוספו אח"כ ואחריו החזיק הת"ש לפרש הש"ע בסי' שס"ו ס"ק כ"ד ולענ"ד מאוד שגגו בזה דמ"ש אם אומר בפירוש ומ"ש אם סמכינן על לב ב"ד מתנה ופשיטא דאף אם אומר בפי' מ"מ אם נתוספו בתר שנתמעט לדידהו הוי כתחילת עירוב. והכי מוכח להדיא ברמב"ן שבב"י סי' זה שהרי מעולם לא נזכר בדבריו התנאי ב"ד אלא הריטב"א הוא שחידש דין זה דתנאי ב"ד עיין בב"י סי' שס"ו ומ"מ מצריך שלתוספים חשוב תחילת עירוב (והטעם נלענ"ד חדא אם נאמר שיהא אף להם חשוב סוף עירוב ע"כ לומר שיהא נקנה להם משעה ראשונה למפרע וזה תלה בברירה ותו דלא אפשר שיהי' נקנה להם בשבת ראשון דהנחתו דהא לשעה זו הי' העירוב והם במקום שאינם יכולים ליטלו ודו"ק) ודברי ש"ע שבסי' שס"ו שכתב ואם נתוספו וכו' קאי על כל הסעי' ואפילו באמר בפי' וזה ברור

סימן שסט הנותן מעות לנחתום רש"י ז"ל פירש ודר עמו בחצר והריטב"א משיגו ממה דקי"ל בח"מ שהיכי שהמוכר דר עם הלוקח בחצר אחד מעות קונה ולא חיישינן לשמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' וגם א"י מה הכריח לרש"י ז"ל לפרש הכי

שם ואפילו עירב החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה עמהם. כתב המ"א לפי שלא נתכוין ליתן לו מתנת חנם וכו' ואמת שכן נמי לשון הטור ומשמע מיני' הא אילו ידעינן שכיון לזכות לו במתנת חנם שפיר הי' עירוב וקשה לשיטת הרא"ש וטור שכתבו להלן שאם זיכה לו ע"י אחר או שקנה במעה וכו' קנה עירוב א"כ ע"כ ההוא בבא דרישא איירי בשלא זיכה ע"י אחר ולא קנה משל אחרים וא"כ הא אף אילו כיון במתנת חנם במה יזכה העירוב הא המעות לא קנה ואיך אפשר לזכות לאחר במתנה בשל עצמו ע"י עצמו כמבואר סי' שס"ו סעי' ט' ותו קשה מה זה שכתב אבל אם אמר עירב לי קנה וזה ע"כ נמי איירי בלא זיכה ע"י אחר ולא קנה וא"כ במה הוא קונה העירוב