בית מאיר אורח חיים מז

שמא יכבה כדקיי"ל נמי כרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה אלא אך הטעם מגזירת הוצאת לר"הר [א" דמפרשי' כל עיקר גזירות כיבוי היינו שיביא מים וכלים לכבות מר"הר ולזה דייק קצת הלשון ה"נ גזירה דילמא וכו'] ובזה עולה פסק האו"ה כהוגן ואין סתירה נמי מהרמב"ם כי הרמב"ם לשיטתי' שפוסק כר"י במלאכה שאצ"ל ודוק וגם פוסק דיש לנו ר"הר

סימן של"ה סעיף א' חביות שנשברה כו' כתב הת"ש ועיין מ"ש ריש סי' של"ד דהכא מיירי במקום שאין יין מצוי ואין דרך לשתותו רק בתוך הסעודה אבל במקום שיין מצוי ודרך לשתותו בכל היום יכול להציל טפי דהא קיי"ל דאין קבע לשתי' כמ"ש סי' שכ"ג ודברים כאלה צריכים ראי' יותר כי הראי' מסי' שכ"ג איכא לדחוי דגבי ההצלה דהטעם שלא יטרד וישכח בשבת אפשר דתמיד נתנו גבול דוקא לצורך ג' סעודות ולפ"ר רציתי להביא לו ראי' מלשון הרמב"ם שכתב סתם פרק כ"ב נשברה לו חביות בשבת מציל ממנה מה שהוצרך לשבת ואינו מזכיר ג' סעודות כמו שפירש בפרק כ"ג שכתב נמי הלכה כ' לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת ופי' בהלכה כ"א ומה הוא מציל למזונו אם נפלה בליל שבת מצילין מזון ג' סעודות אבל זה אינו דהא דין חביות איירי נמי בשמן ושם ודאי מזון ג' סעודות דוקא וע"כ לומר שהתם הכא וסמך על מה שיבאר גבי דליקה וכן סמך בהחילוק דבכלי א' מציל מה דבעי אדם. וא"כ לא די שאין ראי' ממנו אלא אדרבה משמע מהמתני' ומלשון הרמב"ם וכל הפוסקים שדין חביות שמן ויין שוה ואף לא נזכר בהמשנה חביות יין או שאר משקים כדמחלק בסי' של"ד ולהכי צ"ע

סעיף ב ואם מציל בכלי אחד מציל אפי' קולט או מצרף '. זה מהסמ"ג שכתב בלשון זה תנן בפרק חבית חבית שנשברה מלינין מזון ג' סעודות היינו בהרבה כלים, אם בא להציל בהן ובלבד שלא יקלוט הקילוח מאויר בכלי אלא יניח הכלי על הארץ אבל בחד מנא כמה דבעי יציל ואפילו טובא ובאיזה ענין שירצה ור"ל כיון דבהמשנה ריש חביות נאמר ג' סעודות ולא יותר ובהבריית' פרק כ"כ נאמר מביא כלי ומניח תחתי' ובלבד שלא יביא כלי אחר ויצרף ודייקה הסוגי' דף ק"כ דהא בכלי אחד כמה דבעי מציל ש"מ דג"ס דתנן במתני' היינו אפילו בכלים הרבה וכן פרש"י המתני' ומדדייק ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט מוכח הא בכלי אחד אפילו ע"י קליטה שפיר דמי אלא דא"כ קשיא אי אך ביותר מג"ס איירי מה אירי' דע"י קליטה לא הא בפשוט נמי ע"י כלים הרבה לא שרי להכי מוקים דההוא ובלבד לא איירי אלא אפילו בג"ס דשרי אפילו בכלים הרבה מ"מ ע"י קליטה וצירוף לא ובספר ת"ש מדלא עיין בהסמ"ג דחק עצמו מאוד ע"ש אך קושייתו שהביאה לו להדוחק צ"ע שכתב ואי ס"ד דגם ג"ס אסור לקלוט ולצרף א"כ אין מזה הכרע דהא איכא למימר דמיירי בג"ס ור"ל דלעולם י"ל דאפילו בכלי אחד לא יותר מג"ס אלא דבכלי אחד הג"ס שרי אף לקלוט משא"כ בכלים הרבה שהקליטה אסורה וע"כ לומר דמשמע לי' להש"ס דאילו אך החידוש דהברייתא אינה אלא שבכלי אחד הקליטה שרי' לה לבאר ולומר מיד מביא כלי ומניח תחתי' וקולט ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט לא כן עכשיו שעיקר חידוש היתר הקליטה בכלי אחד לא נשמע אלא מן הדיוק א"ו עיקר החידוש הוא שבכלי אחד שרי אפילו ביותר מג' סעודות ודוק ובהרמב"ם וטור אין גילוי לכל זה וצ"ע:

סימן שלו סעיף א' הג"ה אסור ליטלו עיין מ"א סק"ב וכו' וכמ"ש סי' שי"ז דמותר לקשור חבל בפי הפרה וכו' דברים אלו תמוהים ומופלאים דכנראה סובר שהרא"ש לומד היתר הנטילה מקשירות פרה באבוס והמעיין בהרא"ש שם אדרבה מבואר בהירושלמי שקשירות פרה באבוס הוא שמוש גמור אלא דההיתר לדידן הוא כדביארתי בסי' ס"ה סעי' ח' משום דשמוש לצורך הבהמה לא אסרו:

(ותדע הרי קיי"ל בסי' תקכ"ג דאין מגרדין בהמה בי"ט אך מפני השרת שער והא אין לך שמוש גדול מזה א"ו כל דלצורך בהמה שרי') וראי' הרא"ש להיתר הנטילה עיין נמי שם ביארתי ראייתו הוא מדמיון היתר הנחת מרדעת על החמור בלא קשירה דשרי' אף לשיטת הירושלמי וזה ברור ומ"ש לעיין בסי' תרכ"ח דמשמע שם דס"ל להרא"ש דאסור ליטול חפץ מעל האילן מש"ה אין סתירה בהרא"ש כי שם בסוכה מעתיק פי' רש"י שבשבת ומעתיק נמי לשון רש"י שכתב הכי גזירה שמא יניח חפצו על הסכך אבל הרא"ש לנפשו למה שדקדק בפרק במה בהמה מהירושלמי שהנחה ונטילה לא מקרי שמוש אה"נ שמפרש הגזירה כדמביא בשם הה"מ שהיו רגילים להניח ולתלות בסכך חפציהם ולהשתמש בהם וק"ל ומ"ש וכ"ה בהדיא בגמרא דאפילו מהכלכלה אסור ליטול לענ"ד אין שום קושי' מזה דאף דהנחה ונטילה בעלמא לא מקרי שמוש מ"מ נטילה מתוך כלכלה אף שאינו כלכלה דחוקה דלא מקרי שמוש באילן גופי' מ"מ שמוש בצדדים דהיינו הכלכלה פשיטא דהוי דלא ימלט שמוכרח בנטילה מתוכו לנוד הכלכלה אבל הנחה ונטילה שפיר לא מקרי שמוש ואולם הה"מ משמע הכא דאוסר נטילה (ומ"מ יש לדחק דלא ליפלג עלי' דהרא"ש אלא דאיירי הכא מנטילה דומיא דהורדת אדם באופן שמוכרח לשמש בהאילן) ומ"מ מ"ש ולדעת הה"מ צ"ל וכו' כבר מבואר דמעיקרא לק"מ מנטילה לקישור פרה ולא קרב זה אל זה כלל ומ"ש לסברת חילוק (בין שמוש בהמה לאילן מה דלא נראה הכי לא בתלמודן ולא בהירושלמי אלא דשווין הם) בתדע וכו' כדאיתא בעירובין דף ס"ג מלבד דדברים אלו לא מלאתי אותם כל עיקר אלא אפילו אם ישנם במציאת במקום אחר כי לא ראינו אינו ראי' איירי בקשירה שאינה לצורך הבהמה ודוק:

סעיף י"א השורה וכו' עיין מ"א ומ"ש וי"ל וכו' כחילוק זה נראה מדקדוק לשון הרמב"ם שבפ"ח הלכה ב' כ' וכן השורה חטין וכו' ובסוף הפרק כתב והנותן זרע שומשמין וכו' חייב משום לש וכן הש"ע הכא ובסי' ש"מ דקדק הכי. וא"כ הסוגי' דזבחים הכי מתפרשי אמר רבא זרק פשתן למים חייב מ"ט וכ"ת משום דמקדח ומיד בנתרכה חייב משום זורע א"ה חטי ושערי נמי א"ו דאינו חייב בנתינה למים מיד משום זורע ומה טעמו דפשתן ומשני דאית להו רירי וקעביד לישה וחייב מיד משום לישה משא"כ חטי ושערי עד שישורו אלא שהמ"א הניח בצ"ע דמנ"ל להרמב"ם הא כלומר דילמא בחטי ושערי תמיד אין בם חיוב ואפילו בשרי' וכמשמעות פשטות הסוגי' וזה לק"מ שהרי תנן אין שורין כרשינין אלא כדי שישורו מבע"י ושם דף י"ט מבואר דכל מה שבשבת אין חיוב חטאת לא גזרו ב"ש ש"מ דבשריות כרשינין בשבת חייב והיינו משום זורע וה"ה לחטי ושערי חוץ פשתן וכיוצא בם דאית להו רירי וחייב מיד משום לש ובשרי' משום זורע נמי וק"ל

סימן שלז סעיף ב' הג"ה ואסור לכבד ע"י מכבדת העשוים מקסמים שלא ישברו קסמיהם כתב המ"א ובודאי אפילו הם נשברים ליכא איסור דאורייתא ולדידי צ"ע מה האיסור אפילו מדרבנן ומ"ש ממה דקיי"ל במס' ביצה דף ל"ג ע"ב דמותר לקטום להריח אפילו בקשים למה דקיי"ל כרבנן דאף אם קטמו ביד לכלי כגון לחצוץ בו שיניו דאינו אלא משום שבות והכי מבואר בש"ע סי' שכ"ב וע"ש ברש"י דלהכי ליכא למגזר להריח דהיינו שלא לשם כלי אטו לשם כלי משום דלשם כלי גופיה אינו אלא שבות וא"כ מה כולי האי אף אם נשברו קסמים הא אינו אלא קוטם שלא לשם כלי ומאין יבא האיסור ואי דנימא דמשום סתירת כלי המכבדת בשבירת הקסמין נגעו בה והיינו לשטת התוס' שם דס"ל דיש בנין וסתירה בכלים מ"מ לענ"ד גרע בנין כלי זה משבירת חביות דמוסתקי דמבואר שם דלכ"ע שרי והכי פסקינן ריש סי' שי"ד דיכול לשוברה ליקח מה שבתוכה ומכ"ש בשבירה זו שאינו מכוין ואינו אלא פ"ר דלא ניחא ליה ועיין מ"א סי' הנ"ל ססק"ה ובספר ת"ש כתב שלא ישברו ואע"ג דמקלקל אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ אסור בפ"ר. כנראה דס"ל טעם האיסור משום קלקול המכבדת מ"מ קשה לי הרי רש"י ז"ל פי' במתני' פרק חביות דף קמ"ו שובר אדם את החביות דאין