בית מאיר אורח חיים ג

מ"א ס"ק י"א ואף שמשמע וכו' מדקאמר שזה איל וכו' ר"ל מדכתב רש"י שם ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספק איל ודאי נקיבה וקשה לו דאפי' אי הוי בחטאת האשם עם הודאי שוים נמי ל"ק כיון דחטאת בעי ידיעה ואין זה קושי' כ"כ שנקט טעם זה שהוא יותר פשוט וכדנראה מדברי ר' טרפון שמסיים שממין וכו' וק"ל

תו כתב לכן נ"ל לנהוג וכו' דאשם לא בעי ידיעה בתחלה היינו ע"פ סוגי' הגמרא כריתות ופי' התוס' בשבת דף ע"א ע ד"ה מאן דאמר ודלא כפסק הרמב"ם שמביא האלי' רבה אבל לענ"ד נהי דהכ"מ פי' פסק הרמב"ם ז"ל אליבא דפי' רש"י דר"ע בעי ידיעה בתחילה וע"ז שפיר משיגו התוס' דר"ע לאו היינו הבר פלוגתא בזה אבל מ"מ ע"כ מודו דיש מאן דאמר דבעי ידיעה דהא עולא אליבא דמ"ד קאמר וש"מ דאיכא מ"ד דבעי ידיעה וסובר הרמב"ם דהיינו חכמים דפטרו מאשם תלוי לגבי אשם ודאי ופסק הרמב"ם כותייהו וא"כ הדין עם הא"ר. תו קשיא לי איך יאמר אם נתחייבתי אשם הא מן ה"א עבירות דבאשם לא שייך האידנא זולת אשם גזילות ומשנה שלימה שנינו ב"ק דף ק"י הביא אשמו עד שלא הביא גזילתו לא יצא וא"כ מה מהני לו אמירתו מספק דהא לא ידע מה להשיב וגם מה שייך ספק אם לא נשבע מעולם ואדם שיודע שנשבע לשקר והשיב הגזילה פשיטא שזה יאמר אבל לא בלשון אם ואולי שייכים דבריו באדם שנשבע ומסופק אם נשבע באמת ורוצה להשיב הממון מספק אז יוכל לומר בלשון אם. אך גם בזה יפה השיגו הא"ר: סימן ב סעיף ו' בש"ע ולא ילך ד"א בגלוי ראש עיין מס' יומא דף כ"ה תוס' ד"ה והא בעינן מוכח שם עכ"פ דבבית בלא הילוך שרי ואולם עיקר האיסור האידנא מבואר בהט"ז בסי' שרומז עליו וזה אפילו בישיבה וק"ל

הלכות ציצית

סימן ד סעיף ג' השואל מחבירו כו' פטור מלהטיל וכו' עיין במ"א משמע שאם הטיל יוצא בה אף לאחר ל'. וכן איכא למידק ממה דבל"ז קים לן חובת גברא הוא ומ"מ עיקר החיוב להטיל טרם שלובשו ולא אמרינן שיהא שייך בזה תולמ"ה כמו בסי' י' סעיף ה' דפרש"י שם במנחות הואיל ונעשה שלא בחיוב שוב כשנעשה בת ד' קרינן בי' תולמ"ה וכה"ג איכא למידק באם קבע מזוזה השוכר בית בח"ל תוך ל' וע"כ צ"ל דלא שייך תולמ"ה אלא במחוסר מעשה שיבואו לידי חיוב משא"כ זמן דממילא קאתי לא וכה"ג מחלק הר"ן סוף נדרים לענין חלות הנדר ולבישת הטלית לא מקרי מחוסר מעשה ועדיין צ"ע קצת

הלכות תפילין סימן כה במ"א סק"ב אע"פ וכו' מן המובחר. נ"ב עיין בתה"ד שאלה ל"ה ובח"צ שאלה כ"ו

סימן לב ס"ז תפילין על הקלף וכו' וביאר דהצד הקרוב לבשר נקרא דוכסוסטוס והצד החיצון הוא קלף והוא שיטת התוס' שבת ע"ש. ע"פ הכרעתו בב"י שכן דעת כה"פ ושם נמי בשם המרדכי שאף רש"י ז"ל הכי פירש ולא די שיגעתי ולא מצאתי לא בשבת ולא במנחות כ"א אדרבה לענ"ד מוכח ברור מרש"י מס' שבת דאזיל בשטת הר"ן בשם הרמב"ן. ולענ"ד פירוש זה מוכרח מן הש"ס שם דהיינו צד החיצון הוא דוכסוסטות וצד הפנימי הוא קלף שהרי בגמרא משני התם אידי ואידי במזוזה והא דשינה וכתב אקלף במקום שער והא וכו' ומה מאוד תמוה דא"כ מאי ארי' ששינה וכ' מזוזה על קלף במקום שער הא אפי' לא שינה וכתב במקום בשר נמי פסול דהא לשיטה זו מזוזה דוקא אדוכסו' וכה"ג קשה במנחות איפכא ע"ש ודוק והתוס' הרגישו בקושי' זו במנחות אלא דנקטו בלשונם דלא הוי השינוים מענין א' באופן דלא הוי קושי' כ"כ כ"א בהצטרף קושי' דלישני הגמרא בשבת אתפילין ובמנחות אמזוזה אבל לדידי נראה הקושי' עצומה דאף לתירוצם שם בשם הר"ר יוסף דלא שייך לשנויי באופן אחר מ"מ קשה דאף בגווני דמשני הש"ס לא אזלה השטה דשינה בזה כו' הכא אמזוזה והתם במנחות אתפילין ומשום מאי אירי' כנ"ל ורש"י ז"ל נשמר בזה ופי' בשבת בלשון זה הא דכתב אקלף אפילו במקום בשר הוסיף תיבת אפילו לתרץ קושי' זו ור"ל דמה דנקט שינה בזה לא בא להורות הא לא שינה כשר אלא להורות דלא תימא דין לא שינה וכתב אקלף במקום בשר דהיינו צד התחתון הדבוק לבשר הוא דפסול משום שהוא בתכלית הריחוק מן השערות משא"כ בשינה נה וכתב אקלף במקום הדבוק לדוכסו' יהא כשר משום שהוא יותר קרוב להשיער ונמי תטעה ותאמר דדוכסוסטות אינו פסול במזוזה אף אם שינה וכתב במקום הדבוק לקלף יען שהוא עכ"פ יותר קרוב להשיער מצד פנימי של קלף לכך תנא שינה בזה אפילו בקלף ובזה דהיינו ששינה בדוכסו' פסול ומכ"ש בהקלף בלא שינה דפסול דזה תכלית האחרון במקום שער דהלכה למ"מ מאוזה במקום שיער ר"ל דעיקר ההלכה למ"מ שנאמרה במזוזה אדוכסו' אין ההקפידה על השם מה נקרא דוכסו' או קלף כ"א כדי ליהוי מזוזה במקום שער ממש דהיינו צד החיצון של דוכסו' ולכן אפילו רק שינה וכתב אדוכסו' במקום הפנימי נמי פסול ואפילו שינה וכתב אקלף במקום המדובק לדוכסו' נמי פסול וכ"ש בלא שינה כנ"ל וכל זה לפי' הר"ן אבל לפי' התוס' א"א בשום צד לפרש דברי רש"י שהוסיף אפילו שינה וכתב ומכ"ש לא שינה דמאי כ"ש אדרבא יש ב' ענינים לפסול ובלא שינה אינו כ"א ענין א' כמבואר בתוס' מנחות וכמו כן במנחות נמי אזלה הסוגי' כהוגן דשם עיקר הקפידא בתפילין שיהי' במקום בשר ממש ואשמעינן התנא דאפילו שינה בדוכסו' ליכתוב על מקום הדבוק שהוא קרוב להבשר נמי פסול וכ"ש לא שינה כנלע"ד ברור כונת רש"י וממילא מתורץ דלא אפשר להגמרא לשנויי בשבת אתפילין ובמנחות אמזוזה דפשיטא בשבת כיון א ק נמי אדוכסו' שהוא עכ"פ יותר מרוחק מהבשר מהקלף אפילו בשינה מכ"ש דכשר על קלף בשינה דהיינו מקום המדובק וכה"ג במנחות לא אפשר לשנויי אמזוזה כיון דכשירה על הקלף שהוא מקום רחוק מהשיער מכ"ש דכשירה בדוכסו' אפילו בשינה. ודוק כי לענ"ד יש מזה ראי' ברורה לשיטת הר"ן כי לשיטת תוס' לא אזלו כלל כל אותן הדברים. ויען שמדברי הרמב"ם אין הכרע כבב"י לענ"ד לדינא יש להחמיר כסברת שני הפירושים

סעיף י"ח עיין ט"ז מה שמביא בשם הב"ח. ובמ"א סי' קמ"ג סק"ז כתב ומיהו הרשב"א לא הכשיר אלא כשנכתבת האות כתיקונו ונדבק בסופו אבל כשנדבק באמצע וכ"ש בראשו מודה דפסול כמ"ש בתשובה סי' תרי"א ואמת שברשב"א מבואר דבתחילתו כתב דפסול ולא מהני תיקון גרירה משום דהוי חק תוכות משא"כ בסופי' כיון דמהני תיקון גרירא אף קודם שתיקן כשר מדר"ז כל הראוי לבילה ולעד"נ דבריו צ"ע דא"כ אף בתחילתו מה בכך נהי דלית לי' תיקון גרירה משום חק תוכות מ"מ הא אית לי' תיקון למחוק כל השני אותיות וליכתוב אחרים במקומם ונמי נימא דאף בלתי תיקון כשר משום כל הראוי לבילה וזה ודאי אינו דא"כ חסר יריעה נמי נימא הכי וא"ל דאיירי בתפילין דפסול משום שלא כסדרן דבהדיא בתשו' תרי"א איירי בס"ת וגם כדכתיבנא דא"כ חסר יריעה נמי ליתכשיר ונראה דהכי כונתו דדוקא בסופו דיש תקנה לאות זה ע"י גרירה אין ראוי לקרות על אות זה פסול דלא מקרי אות פסול כל כמה דלא נתקן משום כל הראוי וכו' משא"כ בתחילתו כיון דגרירה אינו מועיל נמצא דאות הזה שם פסול עליו דהא אין לו תקנה והוא כחסר ואין לדון על החסר נמי דליתכשר הספר בלא תיקון מטעם כל הראוי דזה פנים חדשות במקום מה דחסר בזה לא אמרינן כל הראוי וכו' וא"כ לדידן שפסקינן כהרא"ש דאף בתחילתו יש תקנה בגרירה נהי דפסקינן בזה דלא כהרשב"א דאף בסופו פסול בלא גרירה מ"מ להוציא אחרת הכריע לסמוך על סברת הרשב"א בזה דהיכא דיש תיקון