בית מאיר אורח חיים קפ

בפרק א"ע דמותיב רבה כמה תיובתת ליסתר דעת ר"ח בזה מ"מ ע"כ היינו טעמא דהרמב"ם מה שכתב שאין האיסור דבישול י"ט לשבת רק דרבנן ולפיכך וכו' דאין לומר כדכתב המ"א דמטעם הואיל הוא דשרי מדאורייתא כדכתבו תוס' לרבה לשיטתי' דא"כ איך יסתם לפיכך הא לפי זה סמוך לשבת דלא שייך הואיל הא לא מהני הע"ת מדאסור ד"ת א"ו דטעמא דהרמב"ם כדרב חסדא דד"ת צרכי שבת וכו' והכנה באפי' ובישול ליכא וא"כ שוב אף הב"י דיבר נכונה ואין מן התימא נמי דאפשר דאף רבה לבסוף קיבל דעתי' דר"ח בזה אף דודאי במחלוקתו קיים באופה מי"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל ומההוא טעמא לבד היה ניחא לרבה ההיתר דע"ת היינו עכ"פ בדוחק דהא לפי זה אף המשנה לא היה לסתם דשרי ע"י ע"ת אף להתחיל לבשל לשבת ותינח כל היום סמוך לחשיכה מה איכא למימר אך באין ברירה שבקי' לקרא וכו' אבל כדשני לו ר"ח כל מה דאותיב לו רבה יוכל להיות דאף רבה סובר בזה דעתו דר"ח דד"ת וכו' וגם אפשר דרבה בתר שהוכרח לחזור בו דמוקצה דרבנן נמי חזר בו מזה וסובר נמי סברת תוס' דאין באפי' ובישול משום הכנה כדי להעמיד המשנה שלא בדוחק ויהיה איך שיהיה נלענ"ד ברור דטעמו דהרמב"ם עכ"פ מה שכתב שהוא דרבנן דמשמע ודאי אפילו סמוך לחשיכה אינו אלא מטעמא דר"ח וע"פ סברת תוס' ודוק

סעיף ז מצוה וכו' ז"ל הרא"ש ז"ל ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון אמר ר"ח למי שלא היה לו להניח ע"ת כגון שהיה טרוד בעי"ט ולא היה לו פנאי להניח אבל היה לו פנאי להניח ולא הניח פושע הוא דכל אדם חייב להניח ע"ת ואין לו ליסמוך על גדול העיר וכו' ע"ש והרבה יש לתמוה דמשמעות לשונו שבא לבאר דברי רב חסדא דלהכי מי שהיה לו פנאי ולא הניח אינו בכלל שלוח לו מנות מפני שהוא פושע וקשה לו הא לא היה צריך להניח והיה יכול לסמוך על גדול העיר וא"כ ודאי תמוה מה דהקשה הט"ז דלמה הזהיר לשלוח מנות למי שלא היה לו פנאי ת"ל דזה אין צריך למנות ויסמוך על הגדול. בשלמא בלא דברי הרא"ש היה אפשר לומר כמסקנת הט"ז ע"פ פי' הר"ן דבאמת אין מצוה מוחלטת על הגדול אלא הנהנה טובה הוא ובימים ההם עדיין לא הנהיגו בהכי אבל להרא"ש דהמשמעות כנ"ל צ"ע רב אמנם בל"ז הקשתי מכבר על דרשה זו דושלחו מנות לאין נכון דהיינו לפי פשוטה לשלוח לו מה לאכול בשבת וקשה הא מבואר בקרא דזה היה יום א' דר"ה ואותו שנה מעובר היה כדאיתא ביצה דף ו': וא"כ קשה הא ע"כ לא היה זה ביום ו' דהא התוס' מבארים בפסחי' נ"ח ע"ב ד"ה כאילו דאף כשהיו מקדשים ע"פ הראי' היו דוחים העדים מלהעיד ביום ודחוהו ליום השבת וא"כ למה חשו כלל למיעבד יום ו' ר"ה מפני הספק שמא יבאו עדים הא אף אם יבאו ידחו שלא להעיד אלא ע"כ שהיה זה יום ה' ועשו מספק שמא יבאו עדים היום ושוב לא באו וע"כ הי' נמי ר"ה ביום ו' א"כ קשה מה הוצרך להזהיר לשלוח להם מנות הא אם עדיין לא היה התקנה דהיום ומחר קודש והיה אז היום הראשון כיום הראשון דגליות ומה בכך שלא הניחו ע"ת ביום ד' עי"ט הא יכולים אף עתה להניח ולהתנות ולא מצאתי ישוב לקושי' זו אלא דמוכח מזה דעת הר"ן שבש"ע בשם יש אומרים דאין תנאי מועיל אלא במאכל שהוכן מעי"ט ולא במה דנתבשל בי"ט וא"כ י"ל שהזהיר לשלוח לאנשים כאלו שאין לו תבשיל מעי"ט כלל שאף להתנות אינו יכול וא"כ אולי יש ליישב אף הרא"ש דהוקשה לו ולמה לא יסמכו עכ"פ אלו אלא היה להם פנאי על הגדול ומשני דכל אדם חייב להניח ע"ת ולא לסמוך על הגדול ולכן הזהיר לא לשלוח מנות שיהיה להם לאכול בשבת אלא מפני דכל אדם חייב לערב בעצמו ולא לסמוך על הגדול הזהיר באמת לשלוח מנות היינו לשלוח להם מנות מוכנים מעי"ט שעל זה יתנו בע"ת כי זה חייב כל אדם ולא לסמוך על הגדול וכל שיש אפשרות ע"י תנאי עדיף מהסמיכה על הגדול והוא דוחק וצ"ע

הקשה הט"ז על פי' הרא"ש כיון דע"כ ההוא סמיא לא סמך כלל גם בפעם השני דאל"ה למה עצב וא"כ מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דהגמרא לא איירי מזה וכבר דחק היש"ש וכתב פי' אפילו ההוא סמיא שלא היה בא לסמוך על אחר אלא ששכח מלהניח ע"ת נקרא פושע בפעם ב' משום שהיה לי' ליזהר מכ"ש מי שלכתחילה אינו רוצה להניח ובא לסמוך על אחרים ור"ל לדעתי דודאי ההוא סמיא ידע שהדין כדכתב הרא"ש ומסתמא נמי הגיד לו שמואל הכי כשאמר לו סמוך עלי' הגיד לו נמי שמ"מ המצוה על כל אחד שלא לסמוך אלא שההוא סמיא באמת בדעתו היה להניח ע"ת בעצמו אלא מפני שידע שבאם ישכח יוכל לסמוך על שמואל לא היה זריז וסבר מה כולי האי אם אשכח אסמוך על שמואל ומתוך כך באמת שכח ואף דלדעתו סבר שמותר לבשל מ"מ היה עצב על העדר המצוה שלא עשאה כראוי וכמוטל עליו ולהכי אמר לו שמואל שזה פושע הוא על שלא חש למצות י"ט וא"כ בודאי מכ"ש מי שבשאט נפש רוצה לסמוך וק"ל: סעיף יד אם הניח וכו' כתב הט"ז משום דבגמרא איתא פלוגתא וכו' וכיון דלא בריר לן כמאן הלכתא וכו' ולא היא דאי מש"ה ודאי דהלכה כרב אשי דהוא בתרא ותו הרי הקשה לי תלמיד אחד משכיל הבחור זיינוויל ע"ה בדף כ"ב איתא רבא אמר לעולם שהניחו ושאני הטמנה דמוכחא מילתא דאדעתא דשבתא קעביד ובשלמא לטעם רב אשי על ע"ת שפיר י"ל דהטמנה דמוכח מילתא לא ניתקן הגזירה שיאמר מדמותר מי"ט לשבת ה"ה דשרי מי"ט לחול משא"כ לטעמו דרבא דמשמע דלא חשו כלל לגזירה דרב אשי אלא הטעם כדי שיברר מהעסק בזה לאסור הטמנה יותר מבישול והוכרחתי לשנויי לו דרבא אך טעמא דשמואל מפרש דמדנקיט האסמכתא מן זכור את יום השבת ש"מ דסובר ע"ת לאו לכבוד י"ט תיקנוהו אלא לכבוד שבת וביאר הטעם אליביה מה שהוא לכבוד שבת אבל רבא לנפשיה סובר כטעמא דרב אשי ומה שהקשו שם אלא לרבא מה אירי' מעי"ט אפילו בי"ט נמי ר"ל אלא לרבא אליבא דשמואל לכן העיקר מה דמחמיר הב"י לכתחילה הוא ע"פ הכל בו שמחמיר וכתב וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכו אלא עי"ט ולדבריו אין זה באמת נ"מ בין טעמא דרבא לטעמא דרב אשי ויראה לענ"ד דזה ודאי נ"מ בין הטעמים דהנה הפ"י הקשה לטעמא דרבא שהוא לדעתו דשמואל מה מהני הא דתקנו שכל גדול יערב על בני עירו ושמואל גופיה אמר לההוא סמיא סמוך אדידי ואי עיקר תקנתא לשמואל לא הוי אלא כדי שיברר מה הועילו בזה שאין זה ענין כלל לטעמא כדי שיברור מנה יפה דמה דהוי הוי וכתב תחילה דנראה לו דלשמואל נמי עיקר תקנה בטעמא דרב אשי דאילו לטעם כדי שיברר לחוד מה טעם יש לאסור בדיעבד לבשל מי"ט לשבת כשלא הניח ע"ת ולבסוף חזר בו מכח קושי' הגמרא הנ"ל דמשמע להדיא דרבא לית ליה דרב אשי והניח בצ"ע

ולדעתי הברור דאף לטעמא דרבא אסרו הבישול לשבת כשלא הניח ע"ת כדי שלא יפשע ולא יניח ע"ת ולא יהיה לו שום הזכרה לשבת ומה שהקשה מה מהני הסמיכה על הגדול מה דהוי הוי לענ"ד לק"מ דבאמת זה הנ"מ בין הטעמים דלטעמא דרבא צ"ל הודעה זו למי שלא הניח ע"ת מעי"ט עכ"פ בי"ט קודם שבישל לי"ט דאז עדיין יש לו פנאי לברור ושמואל לההוא סמיא באמת אמר לו סמוך אדידי קודם בישולו לי"ט וכדהקשה הש"ס מה אירי' עי"ט ולטעמא דרב אשי שפיר נמי ההודעה בי"ט אפילו לאחר סעודת י"ט אך קודם שבת וכדפסקינן ובזה מוכח דהלכה כרב אשי אף לקולא וכנ"ל מפני שבאמת רבא לנפשיה נמי סובר כרב אשי והחומרא לכתחילה הוא מטעם הכל בו הנ"ל וק"ל: סעיף כ הג"ה ומי שמתענה בי"ט אסור לבשל לאחרים וכו' דהוי כמי שלא הניח עירוב וכו' לשון זה דהוי הוא לשון הרמ"א ז"ל כי לשון מהרי"ו עצמו בפסקי דינין סימן