בית מאיר אורח חיים קעא

וכדברי ב"י הברורים בטעמן אבל כיון דודאי נשבח שלו שפיר דמי ודו"ק כי זה ברור כונתו לענ"ד ובזה מיושב נמי קושי' הד"מ על הב"י דאף דמצריך הב"י במסקנתו לצורך אפילו היכי דשייך פת נאפת יפה אפשר לפייסינהו מ"מ שפיר משיג על הא"ח דסברת אפשר לפייסינהו אינו מחויב אלא בכלבים או עבדיו שמזונותן עליו משא"כ מה שמרבה לשלוח לגוי דזה כולו שלו וברצונו תלי' מילתא לא מקרי כלל של גוי ושרי להרבות בקדירה א' בודאי כהסכמת הרא"ש ור"ן הרי דאף מכח קושי' הד"מ על הב"י אין ההכרח כלל ליחלק את השווין בין היתר הת"ק ורשב"א כדעת היש"ש ומ"א רק כדכתיבנא בהוכחה ברורה וגם כדפשיטא ליה להד"מ וכתב בפי' דדעת התוס' כדעת הא"ח דלצורך גוי אסור להרבות אף בקדירה אחד והיינו מה שכתבו תוס' בדינא דר"ח גבי אפי' ודו"ק: . ולכן לענ"ד אף הרמ"א ז"ל חזר בו בהש"ע וירד לכונת הב"י הברורה וזה נמי כונת המרדכי שכתב בשם ראב"י דה"ה שפחות שלנו כיון דאפשר לפייסינהו במידי אחרינא שרי דקי"ל כרבה דאית ליה הואיל ועוד דמזונותן עלינו וכתב עליו המרדכי ונ"ל דוקא אותו תנור ובאותו קדירה והיינו דתרווייהו צריכי דאפשר לפייסינהו כי היכי דלא לקרי של גוי ואותו קדירה צריך כי היכי דלא ליהוי עכ"פ יותר מן הצריך דלא כמ"ש בד"מ דהמרדכי פליג על הראב"י והכי פי' הרמ"א דלעבדיו שרי להרבות בשבילו משום דמסתמא אפשר לפייסינהו ולא הוי של גוי אלא דעכ"פ יותר מכדי צרכו הוי ושרי בקדירה אחד אבל לשאר גוי ר"ל גוי שביקש לישראל להרבות לו בקדירה אחד חתיכה של היתר דאית ליה משלו זה ודאי אסור ואפילו ע"י חדא טירחא דכל ההתירים אינם מספיקים לשל גוי דהא א"א לפייסו בדבר אחר מפני שהוא שלו ולעיל שפיר מתיר לשלוח דזה של ישראל ולא של גוי מקרי וכן נראה מסוף הסימן בכלבים לגירסא דפוס קראקא וכמו שהעתיק נמי הט"ז והיא עיקר דלא כמו שהגיה המ"א ע"פ הד"מ ויצא לנו מזה שמה שנאמר ומותר להרבות בשביל עבדיו בקדירה היינו דוקא בסתמא דאפשר לפייסינהו אבל אם צריך לבשל להם דבר שא"א לפייסינהו זולתו אפילו להרבות בקדירה אחת נמי אסור דאף חדא טירחא נמי אסור לשל גוי ודלא כמו כמסקנת המ"א כנלענ"ד

לעיל ריש סי' תק"ז כתבתי על דברי היש"ש לדחות הוכחתו מתוס' דלא ס"ל החילוק דהש"ע בין תנור גדול לקטן בדחי' בעלמא ולהנ"ל מבואר היטב דמה שהוכיח מדמחלקינן בדינא דר"ח דטעמו משום דבשל גוי לא מהני היתר דפת נאפת יפה ומנ"ל דילמא ר"ח מיירי בתנור גדול וזה אינו כלל דהא א"כ ע"כ מה דמקשה הגמרא מעיסת כלבים היינו כדי למוקי' המתני' במילואה בכל התנורים ואפילו בגדול דלא שייך פת נאפת יפה וקשה קושי' הב"י דמה משני הגמרא דאית להו לפייסינהו הא מ"מ יותר מצרכו הוא ומוכרח כהירושלמי דבתנור קטן מיירי דשייך פת נאפת יפה ומה דמקשה על ר"ח היינו ע"כ משום דרצה למוקים אף דינא דר"ח בסתם תנור שהוא קטן דשייך פת נאפת יפה וקשיא להו לתוס' באמת היכי דשייך פת נאפת יפה מ"ט דר"ח ומוכרחו לחלק בין של ישראל לגוי ודוק כי זה ברור: ואגב אבאר ההבדל שכתבו תוס' לחלק בין של ישראל לשל גוי משום דבשל ישראל הברירה בידו לאכול איזה שירצה ע"כ לאו דוקא דא"כ מה מקשה הגמרא מעיסת הכלבים אטו שם לא יש הברירה בידו לאכול איזה שירצה וכן מה שכתבו ועוד משום הואיל נמי יש לגמגם עליו חדא הא ר"ח לא ס"ל הואיל ותו דגם עיסת הכלבים אטו אם יבאו אורחים רעבים מי נדחה מפני מי פשיטא דכלבים נדחו מפני האורחים. וא"כ נמי לא מקשה הגמרא אלא העיקר כדאיתא הבדל זה בהר"ן בסתם דדוקא בשלו התירו ולא בשל גוים והסברא היינו דדוקא בשלו אף דאופה יותר מכדי צרכו עיקר האפיה ובישול הוא משום כדי צרכו משא"כ היכי דהוי לצורך אחרים נמצא דעיקר האפי' ובישול לצורך מי שאסרה התורה נמי הוא בזה לא התירו ומה יפה יותר ההבדל לשטת רש"י ז"ל דמתוך שייך אפילו בשלא לצורך כלל ומ"מ אסרה התורה לעכו"מז וכלבים פשיטא דחילוק גדול יש דע"כ לא שרי אלא שלא לצרכו דעכ"פ מותר מן התורה משא"כ לצורכי הנ"ל דאסור מן התורה לא סמכינן על אותן התירים דחדא טירחא או אישבוחי אשבח וק"ל: סימן תקיג סעיף ב' ספק כתב המ"א ומדהחליף וכו' ואפשר שם מיירי בחדש וכו' שגג ברואה לפי שעה שבי"ד סי' ק"ב בש"ע מבואר הדברים לגבי ביצה א"ו הדקדוק מחילוף לאו דוקא וק"ל

סעיף ו הג"ה ומסל"ת כתב המ"א ואם וכו' עיין בי"ד וכו' ועיין נמי שם בפר"ח. סעיף ח אפרוח וכו' ואם נולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו כתב המ"א סוף הדבור וביש"ש חולק על הטור וס"ל דאפרוח לא חשוב הכנה כמ"ש הרא"ש גבי עגל דלידתו לא חשוב הכנה ולדעתי אדרבה הר"ר יחיאל למד הדברים מדברי אביו מדדחק דלהכי לידת העגל לא חשוב הכנה מדחזי לאכילה אף קודם לידה ש"מ הא אפרוח דבעודה בקליפה לא חזי למידי פשיטא דהוי הלידה הכנה אלא דלמשמעות הרא"ש דלי' ליה סברת היש חולקין שבהר"ן גבי עגל הכא בלידת אפרוח הוי אפילו הכנה, דאורייתא אמנם לדעת הי"ח הנ"ל דלהכי לא חשיבא הכנה משום שהכין ליומו ע"י שאם היה לו חולה תוך ביתו שרי אף לברי תליא בפלוגתא דלשמואל ואי תימא ר"י דלית להו בנולד בי"ט טעם מוקצה משום דמתיר עצמו בשחיטה וה"ה לנולד בשבת דלא שייך מוקצה כדאיתא ביש"ש סי' י"ז דאף דלא שייך בשבת הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו אך איסורא דשבת הוא דרביעא עלי' וע"ש א"כ אפרוח שנולד בשבת הוא ממש דין עגל שנולד בשבת דלי"ח מותר בי"ט משום דחשוב הכין ליומא ע"י חולה ה"ה תרנגולת מההוא טעמא שרי בי"ט משא"כ לרב דנולד בי"ט או בשבת יש בו מוקצה אף להי"ח הנ"ל נהי דמההוא טעמא דעגל א"א לגבי אפרוח לומר דהוי הכנה דאורייתא דהא מד"ת הכין ליומא אף לברי אם היה לו חולה מ"מ מצד האיסור מוקצה לא הכין ליומא לברי אף אילו היה לו חולה ושרי לחולה מ"מ לברי אסור ועיין סי' תק"ז סעי' ב' והיינו דכתב הר"ן וה"ה לאפרוח שנולד בי"ט לרב דאסור משום מוקצה כדאיתא לקמן דאף בשבת שלאחריו אסור ר"ל דאפילו יש לו חולה ונשחט לו מ"מ אסור להברי משום הכנה שהרי בי"ט לא הכין לברי כלום מצד איסור מוקצה משא"כ לשמואל ור"י המתירים המוקצה בנולד בי"ט ודאי מותר בשבת ולרב בנולד בשבת נלמד במכ"ש שאסור בי"ט. היוצא לנו דדין הר"ר יחיאל למה דפוסק הש"ע כרב לא די שהוא נכון בנולד בשבת לאסור בי"ט אלא אפי' נולד בי"ט אסור בשבת כדכתב הר"ן ונשמע מתרווייהו דשייך הכנה בלידת האפרוח דלא כהיש"ש שחולק בסברה בלא טעם כעיקר:

ומה שהוכיח היש"ש דעתו מכח קושי' דאילו היה שייך בו הכנה דאורייתא למה להו לפלוגי במוקצה ת"ל דאסור מטעם גזירה די"ט ושבת הסמוכים כבר תירצו הט"ז ומ"א בסברה די"ל דלא שייך ליגזר אלא ביום השוה י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת. אבל לא ליגזר נולד בי"ט לחודי' אטו נולד בשבת וי"ט אחריו והאמת שכדעתם מוכח לפ"ר מהר"ן שהרי הר"ן דעתו להחמיר נמי בעגל שנולד בשבת לאסור בי"ט וקשה איך אפשר דא"כ איך תניא דנולד בי"ט שרי ליגזר אטו נולד בשבת וי"ט אחריו א"ו שלומד כסברת הט"ז והמ"א אבל למה שביארתי דעתו שאינו רוצה להחמיר אלא משום דלבריאים לא הוכן מחמת איסור מוקצה דשחיטה שוב ל"ק דאינו אלא הכנה דרבנן ולא גזרי' גזירה לגזירה אבל רואה אני שהרא"ש אינו סובר כדעתם שהרי ז"ל פ"ק הלכה ו' על הברייתא דעגל ולא שייך הכא טעמא דהכנה וכו' וקשה הא בל"ז י"ט מכין לעצמו א"ו דבא לתרץ אילו היה שייך הכנה בלידת עגל למה תישרי הנולד בי"ט ליגזר אטו נולד בשבת וי"ט אחריו ומוכרח לטעמו מבואר הא אילו היה שייך בלידת עגל הכנה הוי הכנה דאורייתא וגם היה שייך ליגזר אף בי"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת ונולד בשבת וא"כ הדרה הקושי' על רבינו יחיאל לדוכתה שאינה כדעת אביו אבל י"ל