בית מאיר אורח חיים קב

התוס' אבל אינו מתקבל בעיני האחרונים דרישה וספר תפארת שמואל ובאמת תמהו על הב"י וכדעתם באמת משמעות הטור. ואולם מה דנמי שניהם לדבר אחד נתכוונו והדרישה לשונו הכי ומ"מ איכא נ"מ בשני התירוצים גם אליבא דהלכתא והיינו כשאינו מובלע בשום צד דיש בין ראשי הקשת ד"א ובין הקשת ליתר יותר מב"א דהוי הדין בזה לכל חד מתירוצים הנ"ל כמ"ש אליבא דרבא ברי' דרבה בר ר"ה כשאין בין יתר לקשת יותר מאלפים והתפארת שמואל לשונו הכי ונ"מ לרבא ברי' דרבה בר ר"ה היכי דהוא יותר מד"א בין קשת לקשת ובין קשת ליתר יותר מב"א דאמרינן לגבי שני קשת כמאן דמלי ונותנים להם אויר שבנתים אף דלבני יתר אין נותני' ולתי' הא' ולתי' השני אין נותנים אף לבני קשת עכ"ל ואני תמה על שני מאורות הגדולים איך סליק אדעתייהו הא' לדון מלי היכי דיש בין העליון לתחתון יותר מתחום שבת הא ליכא למ"ד הכי. להכי ודאי לשון הרא"ש צ"ע ואפשר לדחוק שלא כתבו הדברים להלכה אלא שכ' ולהך שינויא אף וכו' כלומר דלהך שינויא לולא הסברא דרבא ברי' דרבה בר ר"ה דדנינן החלל לבנוי ע"י סברת מלי לא הי' אפשר ליתן להם האויר והנ"מ להלכה אך בדין ג' עיירות כדחש לי' נמי הטור ודוק

ובעיקר הדין שנראה להרמ"א ז"ל. דע שהרבינו ירוחם משמיטו מבואר דלא ס"ל וכן הריטב"א משמעות דעתו אף שכתב דבריו בדף נ"ה ד"ה רבה בר ר"ה אך על דברי רבה בר ר"ה מ"מ מדמסיים א"ו כדאמרינן לעיל כל שיש בין רגל לרגל ד' אלפים שוב אין לו תקנה וכו' ע"ש משמע דמסיק הכי לדינא ואפילו לרבא ברי' דרבה בר ר"ה וכן באמת לשטת תוס' ורא"ש לשון ר"ה קשה מדוע פסיק ותני דאם יש ב' ראשי' דוקא פחות מד"א הא מצינן נמי ביותר באם אין בין קשת ליתר יותר מב"א. והי' יכול לומר כללו איפכא על השיעור דבין קשת ליתר א"ו משמעות לשון ר"ה אינו אלא כהסכמת הש"ע ולענ"ד אין לזוז ממנו: סימן שצט סעיף ד' לא ימדוד אלא כנגד העיר וכו' ז"ל התוס' לפי שפעמים יש שם קרקע חלקה ונוח למדוד ואחרי כן יהי' ובא לו כנגד מדתו אין לו לעשות כן משום דפעמים יש כנגד העיר הרים וגאיות יש לו להבליע או לקדר וכתב המהרש"א אין זה מדוקדק דמדידת הבלעה של חמשים אמה הוא בעצמו שוה למדידת קרקע חלקה ומישור ויותר נכון לשון הרא"ש שיש כנגד העיר הרים וגאיות שיש לו לקדר או למדוד יפה עכ"ל וא"י במה יותר נכון לשון הרא"ש שהרי איתא בתוס' דף נ"ח ע"א ואם אינו יכול להבליע פי' אא"כ יצא חוץ לתחום וכו' מבואר הא ההבלעה מן הצד תוך התחום עדיף מקידור וכן באמת מבואר בהברייתא ומה דנאמר בש"ע ואם אינו יכול להבליעו היינו דסמך על סעיף ו' ור"ל שאינו יכול בשום אופן אפילו ע"י מן הצד תוך התחום אם מודדו בחבל וכו' דהיינו קידור וא"כ מכ"ש אם תוך התחום מן הצד ארץ מישור ויוכל להבליע שם דעדיף ומה האזהרה שלא ילך מן הצד ויסתכל משום דפעמים יש כנגד העיר מה שההכרח לקידור הא אדרבה זה עדיף מקידור אמנם ז"ל הפרישה ולא ימדוד אלא כנגד העיר ר"ל כשיכול להבליע כנגד העיר דוקא לאפוקי אם הגיע להר שכל מה שהוא ממנו שכנגדו הוא רחב מחמשים אמה שאינו יכול להבליע כתב רבינו בסמוך דיכול להבליע בתוך אלפים של צד צפון עכ"ל: כנראה ר"ל דאם יכול להבליע כנגד העיר לא התירו מן הצד בשום אופן מחשש אולי לא יסתכל בצמצום בבואו למדוד כנגד מדתו זולת כשאינו יכול להבליע נגד העיר ע"צ הדוחק כדי לייתר הקידור התירו ההבלעה מן הצד תוך התחום ונכון הוא במשמעות לשון הטור וש"ע וא"כ אפשר ע"צ הדוחק לקיים משמעות התוס' ורא"ש אבל איפכא מן המהרש"א אלא דצ"ל משום שפעמים שהרים וגאיות שיש לו להבליע (כלומר שראוי להבליע שם ואין הגון להבליע מן הצד) או למדוד מדידה יפה בגיא שלא מהני אפילו ההבלעה

ועיין בהרר"י והריטב"א מביאין פי' אחר בהבנת פי' ר"ח וצ"ע כי קצת משמעות בפירושם איפכא מכונת הפרישה הנ"ל ודו"ק סימן תא שביתה עיין פה בספר ת"ש מביא ג' שטות ומסיק דבהרשב"א משמע דלאו בדעתו תלי' מילתא ובודאי מוכח הכי מן הש"ס כי מה שכתב המהרש"א דף מ"ה ע"ב ד"ה ליקני והכא ה"נ היו מתכונים לשבות בעיר כמ"ש התוס' לעיל והוא בדף מ"ג ע"ב ד"ה מותרין אין ראי' כלל כי התוס' כתבו הכי כי היכי דתתיישב אף לר"מ אבל מ"מ לדעתו קשה מה הוכחה דיש תחומין למעלה מי' דילמא לעולם אין תחומין אלא דבאמת כר' יודא ס"ל דאם היו תוך התחום אף בלא כונה קנו שביתה אבל אי לא הוי תוך התחום אף באמצע שבת אינם קונים א"ו העיקר כדעת הרשב"א דלא צריך דעתו אמנם בעיקר הקושי' יראה לענ"ד החילוק פשוט דדוקא אדם שהוא ניעור ובבדעתו ורצונו ליקנות שביתה בה"ש אלא מפני שהוא במקום שאינו ראוי לשביתה א"א שיקנה להכי מיד שבא למקום הראוי הוא קונה שביתה ע"י המחשבה שהי' לו בה"ש משא"כ ישן וכלים שלא הי' להם שום מחשבה בה"ש א"א להם ליקנות שביתה לא בה"ש ולא באמצע שבת זולת בישן פסקינן כר' יוחנן ב"נ ואמרינן מתוך שניעור קנה מחמת מחשבתו אף ישן קנה כאילו חישב כי אנן סהדי אילו הי' ניעור הי' חושב ליקנות שביתה וק"ל. אבל חפצי גוי קונין שביתה במקומן ר"ל במקום שהם אצל הגוי דמשם יש לו אלפים אמה לכל רוח ולאפוקי דלא שייך גבייהו כרגלי הבעלים שאם עירבו לצד דהא לא בני עירובו נינהו וכן אם הם בעיר שכל העיר לה כד' אמות כמו הבעלים כי כל זה לא שייך בגוי כדאיתא בהריטב"א דף מ"ז ע"ב תוך ד"ה אימתי כתב בלשון זה ויש שתירצו דהכא בגוי בן עירו והם קונים עמו שביתה כאנשי העיר וליתא גוי לעולם אין קונין שביתה כבני עיר דישראל וה"ה לחפציו שאין קונין שביתה אלא במקומן כנכסי הפקר עכ"ל ואם הם מופקדים אצל גוי אחר נמי פשיטא דתמיד שביתתן במקום שמונחים דמה שייך לומר כרגלי שביתת המפקיד או הנפקד ואם הם מופקדים אצל. ישראל ובאחריות הישראל אז אינם נכסי גוי אלא נכסי הנפקד ישראל והם כרגליו והכלל נכסי הגוי תמיד אין שביתתן אלא במקומן כנכסי הפקר ממש למ"ד דקונין שביתה כדאיתא שם בהריטב"א כמה פעמים ובספר ת"ש בחנם האריך והמציא מחלוקת בין א' לש"ע וא"י למה כיון במה שכתב ופשטא דלישנא משמע דקנו שביתה במקום שהם מונחים שם ואף שהגוי הוא במקום אחר כי בודאי כן הוא ולא שייך כלל לומר שיהא כרגלי הבעלים דאילו כרגלי הבעלים הא הבעלים רשאים לילך אף אלף פרסאות לאיזה רוח שירצה והא"ז תופס הלשון על הנהוג דאם שואל כלי מגוי לא יוליכם אלא עד סוף התחום ממקום הגוי משום דבודאי אם שואל ממנו כלי מביתו לקחו וק"ל ועיין בתוס' דף הנ"ל ובהריטב"א משמע מדבריהם דאפילו נכסי ישראל המונחים על פני השדה באוצר חוץ לתחומו אינם כרגלי הבעלים אלא הם כנכסי הפקר לכל מר כדאית לי' הוציא הכי מפי רש"י אבל סתימות הפוסקים לא משמע הכי דמה"ת יגרעו מנפקדים אצל אחר וצ"ע:

הג"ה ולכן כו' אם אין העיר מוקף ר"ל אפילו ע"י פחות פחות מד"א א"נ דרך מלבוש וק"ל:

סימן תג כיון שלא שבת וכו' כתב הת"ש ואם יצא חוץ לתחום יכנס וכאילו לא יצא והוא פשוט עכ"ל וא"י דאם יצא לדעת הא ודאי דאסור לכנוס אם יצא חוץ לד"א וע"כ ר' דאם יצא שלא לדעת דחשוב לי' מחיצה זו כמחיצה בני אדם דסי' ת"ה סעי' ד' או בהוציאוהו גוים ונתנוהו בדיר וסהר דנמי סי' הנ"ל ומטעם שהרי עכשיו שהוא חוץ לתחומו ואין לו אלא ד"א הקילו לו חכמים כדהקילו בהנ"ל וכה"ג כתב הט"ז בפשיטות ססק"ב ואדרבה מצינו היתר כגון שאנסוהו גוי' וכו' ע"ש ומה דפשיטא להו מיבעי' להריטב"א טובא דז"ל בתר שהביא נמי תירוץ רש"י ולפי זה הי' נראה שאם הוציאוהו גוי' מן האלפים דילי' לשאר ההיקף שמהלך את כולו דהא הו' לה כהוציאוהו