בית אפרים אבן העזר חלק ב קז

כפי כל החוב מסתלק הוא מן הקרקע מה לי שצריכין כל החוב או מקצתו ס"ס אין לבע"ח חלק ונחלה בקרקע אם ירצו היתומים ול"ד לבור ואילן דבע"כ של זה קוצץ ונותן דמים משא"כ כאן וראיתי בקצה"ח סימן ק"ד רוצה לדחות ראיית רבינו יונה דתפיסה לא מהני בלוה ולוה מדגובה חצי שבח די"ל כיון דמסיק שיעור ארעא ושבחא לא יכול לסלוקי בזוזי אם כן הלוקח מוחזק ע"ש ולא הזכיר שהיא סברת הש"ך כאן אך לפי מ"ש ז"א כיון שעכ"פ ביד הלוקח לסלקו כפי כל החוב אינו קרוי מוחזק לגבי הלוקח ולענין השבח אומר הלוקח כיון שיד שנינו שוים בו שפיר מועיל תפיסתי כיון שאני מוחזק בקרקע ואע"פ שעתה איני רוצה לסלקך בזוזי מ"מ כיון שהבחירה בידי לסלקך שפיר אני נקרא מוחזק ודוקא למ"ד דלא מצי לסלוקי בזוזי כלל או באפותקי הוה מוחזק וצ"ע. וראיה לדברי שהרי הראב"ד הוא ראש המדברים בזה דיכול לומר לדידי שוה לי כמ"ש הש"ך מדברי בעה"ת והראב"ד גופיה סובר דדוקא באפותקי על היתומים להביא ראיה כמ"ש הרשב"א הובא בש"מ פרק המקבל אך לענ"ד בלא"ה י"ל לפי מה דמספקא לן מלתא דלמא מצי היתומים למטען קים לן כהרא"ש ודעימיה דכל שבח דממילא אין גובה אפילו שבח דנתייקרה אם כן ממילא דהוי מוחזקים גם כן שהרי אף אם יאמר לדידי שוה לי לא עדיף מאם באמת נתיקרה דאעפ"כ אינו גובה רק כשיעור חובו וממילא דמצי לסלוקי ליה בזוזי ואין צריכין ליתן לו קרקע כלל וסברא זו כתבה מחותני הגאון החסיד האב"ד דק"ק פפד"מ ז"ל בחידושיו להלכות כתובות סימן ק' ס"ק ד' די"ל דהרא"ש בח"מ סימן ק"ט לשיטתו דאין בע"ח גובה משבח דיתומים אפילו משבח דנתייקרה כו' ע"ש שהקשה לפ"ז על הח"מ שהביא דברי הר"ן שיכולה להעלות בדמים דלפי מ"ש הוא גופיה שאין גובה כתובתה משבח דנתייקרה אם כן כ"ש דאינה יכולה להעלות בדמים כו' ע"ש ואפשר ליישב לפי מש"ל בטעמא דמלתא דאין לגבות שבח דנתייקרה מיתומים דכיון דמת הלוה לא מצי החוב חייל רק על היתומים כפי שיווי הנכסים דאי בעי מסלקו בזוזי ולפ"ז הא בהא תליא דאם נימא דמצי למטען לדידי שוה לי אם כן אין כח ביד היתומים לסלקו ושוב החוב חל על הקרקע בעצמה ושפיר גבי כולה וזה דוקא בטוען לדידי שוה לי מה שאין כן אם באמת נתייקרה י"ל כיון דבעל חוב דיניה בזוזי ודאי דבשעתא דמת הלוה דעתיה אזוזי כפי שיווי נכסי הלוה ואין לו על היתומים כ"א כשיעור שהיו שוים אז ומה שנתייקרה ברשות יתומים הוא וצ"ע בזה דאפשר דכה"ג כל כמה דלא סלקוהו בזוזי חייל שיעבודי' אההיא ארעא כפי חובו כיון דמצי אמר לדידי שוה לי גם צ"ע במ"ש הרא"ש ובש"ע סי' קי"ד גבי לוקח אם המלוה אמר אקבל הקרקע בכל חובי כו' אין שומעין ללוקח לפי שהוא תועלת הלוה ע"ש דלכאורה לשיטת הרא"ש בנתייקרה גובה חצי שבח א"כ יצטרך ליתן ללוקח החצי מה שמעלה בדמים יותר משומתו ואין זה במשמע: ומצאתי בס' כתובה בדף צ"א שהקשה על מ"ש הרא"ש שאם ימצא אדם שיעלה יותר ממה ששמוה ב"ד צריך המלוה לקבל באותו עילוי כו' שהרי הלוקח גובה חצי שבח דנתייקרה להרא"ש וע"ש מה שתי' ואפשר לומר דלא מיקרי נתייקרה אלא אם בשעה שלוה זה לא היתה שוה יותר כ"א כפי הדמים שנתן הלוקח עבורה ועתה בשעת טריפא נתייקרה אבל אם בשעת הלואה היתה שוה כשער של עכשיו ובינתים הוזלה ומכרה ללוקח בפחות ועתה הוקרה וחזרה לקדמותה בזה שפיר טורף הבע"ח אף להרא"ש דהא מעיקרא סמיך על קרקע זאת בשיווי דמי' אלו ובזה יש לתרץ כמה קושיות אך מדברי הפוסקים רסי' קט"ז לא משמע כן ועיין בב"ח וח"מ וב"ש באה"ע סי' ק' דכתבו ג"כ דאין גובה בנתייקרה ובס' כתובה הקשה עליו מבכור וחילק דשאני בכור דזכה משעת מיתה משא"כ בע"ח דגובה מכאן ולהבא וכ"כ באו"ת סי' קט"ו דבבכור אמרינן דברשותו גדל משא"כ בבע"ח דל"ש ברשותו אלא על הגוף ובקצה"ח שם סק"א האריך בסברא זו ולפי מש"ל בלא"ה יש לחלק בין יתומים לבכור דביתומים אין לחשוב כ"א כפי שיווי הנכסים בשעת מיתה משא"כ בבכור דלאו מחמת חוב קאתי ועיקר זכייתו בנכסי' וברשותו אשבחו ועיין בס"ב סי' צ"ה ס"ק יו"ד שכתב לענין שבח דממילא כגון נתייקרה נראה פשוט שהאשה גובה כתובתה כו' ולכן נלענ"ד שטוב לפשר בזה: ועתה אבאר באם היורשים רצונם ליתן חלק בנכסים לפי שאם ידינו אותה כבע"ח עכ"פ יצטרכו ליתן לה כפי השיווי של הנכסים בעת מיתת אביהם ואף אם לא יתנו לה מן השבח שהיה אח"כ כלל מ"מ יעלה לסך רב ולכך הם מטים עצמם כלפי הצד שתקח חצי חלק זכר אלא שאעפ"כ אין רצונם ליתן לה חלק במה שהשביחו הנכסים אחר כך ומתחלה אבאר איך בנדון בכה"ג שהם נותני' לה חצי חלק זכר אלא שהם רוצים לסלקה במעות כפי שיווי הנכסים והיא רוצה חלקה בנכסים ממש ונראה דבכה"ג הדין עם היורשים הזכרים שיכולים לסלקה במעות כפי שיוי הנכסים אע"ג דקי"ל בסי' רפ"א דשטח"ז דינו כירושה מ"מ לענין זה שפיר מצו לסלקה בזוזי וזה נלמד מהא דאמרינן בגיטין גבי אצטלית דכל היכא דליכא למימר לצעורי קא מכוין רק להרווח אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן והכי קי"ל בח"מ סי' רמ"א דהמתנה עם חבירו לתת לו חפץ יכול ליתן דמי החפץ ומה שהקשו ע"ז בתשובת האחרונים מהא דאמרינן בש"ס דוקא היכא דליתי' בעיני' כתבתי ליישב בתשו' אחרת ולא רציתי להאריך ועיין מ"ש בזה בק"א לשו"ת ב"ח החדשות על סי' פ' ועיין בתה"ד סי' שי"א שאף שכתב שם דוקא היכא דאיתי' בעיניה כתב שם אח"כ דדוקא כשהוא מתנה על החפץ שאם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה אבל במחליף עם חבירו שכל עצמו לא באו אלא לברר מי שיש לו נכסים מרובים ומי שיש לו מועטים כו' אפילו איתא בעיני' מצי לסלוקי בדמיו ואף דמשמע שם שלא הכריע מ"מ רמ"א פסק כן להלכה בח"מ ססי' ר"ג וה"נ כל עצמו לא בא אלא ליתן לה חצי חלק זכר ומ"מ לא היתה כוונה על הנכסים עצמם דוקא ועיין בתה"ד בכתבים סי' ר"ל דמשמע דפשיטא ליה דהיכא דל"ל לצעורי אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן: ומעתה פשיטא שמחמת זכות זה שמחויבים ליתן לה חלק בנכסים אין לה זכות בשבח שהרי הם יכולין לסלקה בדמים וכיון שכן אין יכולה לומר ארעאי אשבח אך אנו צריכין לדון בדבר מטעם התנאי כמבואר בשו"ת אא"ז רמ"א ובשו"ת רש"ל שחלקו בזה על אא"ז הגאון בעל ש"י וכן האריך בשו"ת אא"ז מהר"מ לובלין לענין ראוי ולענ"ד בנ"ד שזה תלוי בלשון השטר דכפי הנוסח הכתוב בספר נחלת שבעה וכן נוהגין עתה לכתוב וכשיגיע זמ"פ ויאותו בני הזכרים לירד לנחלה כו' נראה שהם צריכים ליתן חלק כפי שיווי הנכסים של עכשיו שהרי הוא התחייב חוב גמור אלא שהטיל תנאי בדבר באם יתנו לה חלק בנכסים הלכך אף שיכולין ליתן לה דמים מ"מ צריכין ליתן כפי שהם שוין עכשיו בעת קיום התנאי ואף דאם היו מסלקין אותה אחר מיתה מיד בעת שלא היה עדיין שבח והיה שעת הזול לא היו צריכין ליתן לה כ"א כפי שווין אז ולא היתה יכולה לומר שאינה רוצה לקבל עכשיו אלא תמתין עד שעת היוקר דהא אפי' בהקדש קי"ל בעירובין שאין ממתינין פרה לאטליז ומרגליות לשוק אלא אין להקדש אלא מקומה ושעתה ודווקא כשמכר הקרקע בזמן שידוע שיהיה שוה יותר לאח"ז כמבואר בסי' ק"ט בשם תשובת הרשב"ץ וגם בזה יש חולקין הלכך שפיר מצי מסלקי לה בעת הזול כי זולא דהשתא מ"מ אחרי שלא קיימו את תנאם בזמן ההוא ע"כ שצריכים ליתן לה כפי מה ששוה בעת קיום התנאי וכן נראה במתנה ע"מ להחזיר שיכול ליתן דמיו מ"מ צריך ליתן כפי הדמים ששוה עכשיו ולא מהני כשיתן הדמים שהיה החפץ שוה בזמן הקודם או בשעה שנתן לו המתנה דבתר שעת' דקיום התנאי אזלינן אבל אם כתוב בשטר אם ירצו לתת לה חלק מהנכסים שאניח אחרי וכיוצא מלשונות אלו נמצא שלא נתחייבו היורשים רק לתת חלק מהנכסים שנמצאו בעזבונו בשעת מיתה או הם או דמיהם וא"כ א"צ ליתן רק הדמים שהיה שוה אח"ז בשעת מיתה כשמקיימין התנאי עכשיו מתבטל החוב ואין זה דומה לירושה שנפלה לאחר מיתה שכתבו הגאונים הנ"ל דצריך ליתן לה מזה כיון שפי' בין בראוי כו' דהתם הרי נמצאו נכסים אלו בראוי והרי ירושה זו היתה ראוי ועתידה לבא שהרי זה מעותד למות ולשמא יעני אחר זמן וערום ישוב אל העפר לזה ל"ח וכיון שהתנו שיתנו לה גם מן הראוי יכול להתנות בדשלב"ל ובודאי אם התנה שיתנו מן