בית אפרים אבן העזר חלק א ז

שלום לכבוד אהו' ידידי הרב הה"ג כ"ש מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י לנצח. אחד"ש הגיעני מכתב כ"ת אומר מעין המאורע בקהלתו באיש אחד שהי' מתגורר שם בערך י"ב שנה ונשתדך עם בתולה אחת והוגד לכ"ת שזה האיש הגיד לפני כמה אנשים שיש לו אשה ובת אחת והחזיק בדבריו זמן רב ועתה בא האיש לכ"ת והגיד לפניו ששקר ענה ומעולם לא הי' לו אשה רק מחמת הבושה שכבר בא בימים בן שלשים שנה ועדיין הוא פנוי ומחמת כן אמר שיש לו אשה, וכתב כ"ת ביש לדון באמתלא זו כי להסיר מסוה הבושה הי' די לו שיאמר שהוא אלמן וגם הוסיף לומר שיש לו בת אחת הימנה שהוא ללא צורך. וכסברא זו כתב בשו"ת נ"ב טעם לדברי הרא"ה באומרת נתקדשתי לפלוני כו'. ושוב כתב לצדד לפי מה שכתב בשער המלך להסתפק בהא דאמרינן שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אם הוא מטעם הודאת בע"ד לא הי' מועיל אלא בב"ד כמו מודה במקצת דהא רש"י בקידושין דף ס"ה כתב דמכי הוא זה ילפינן הודאת בע"ד וע"כ משום נדר והיינו שיכול לקנוס עצמו בחומרות יתירות וכאן לא שייך זה דהא יש בדבר משום ביטול פ"ו ובוודאי לא אמרו חכמים שיקנוס עצמו כו' ע"כ תורף דברי מכ"ת בקצרה. והנה מ"ש דמשום הודאת בע"ד אינו מועיל אלא בב"ד אני תמה דהא עיקר הודאת בע"ד לענין ממון מועיל אף שלא בב"ד היכא דליכא טענת השטאה או השבעה ועיקר החילוק שם בין הודאה בב"ד או לא לענין דלא מצי טעין משטה ע"ש בסימן פ"ו ובש"ך שם באורך. והך טעמא שכתב בשער המלך בשם המ"צ לפי שיכול לקנוס עצמו הוא תימא בעיני דא"כ אף היכא ששנה את הידוע וגלוי לכל כגון האומר על אשתו שהוא אחותו וגלוי לכל שהוא שקר נמי נימא דהוי קונס את עצמו ומעשה דאברהם ויצחק יוכיח. ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר על אשתו שתהא לו כאחותו שהיא אסורה. אבל כשיש לו אמתלא כיון שאין דבריו לבטלה שהרי הי' לו צורך בדבר להגיד כן לא אמרינן נעשה כאומר כו'. ובמעשה דאברהם ויצחק הי' אמתלא טובה כמו שאמר כי אמרתי רק אין יראת אלקים כו'. ועיין בשו"ת אא"ז רמ"א סימן בי"ת ולפ"ז הדבר תלוי בפלוגתא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואין זה במשמע. והדבר פשוט היכא שהוא שקר מוחלט לגמרי שאין איסור חל עליו משום שקונס עצמו רק היכא שיש עכ"פ מקום ספק בדבר אז אמרינן שוי' נפשיה ח"ד. ואף שיש עדים נגדו אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והיינו היכא שאפשר. להיות שהעדים משקרים והוא אומר אמת. הגע עצמך הי' מונח לפניו בשר בהמה כשרה ואמר שזה בשר חזיר נימא שיאסר עליו שזה קונס עצמו ואוסר עליו כבשר חזיר וכל כיוצא בזה הא ודאי ליתא. והרשב"א בתשובה שהביא במ"צ והריב"ש שהביא ב"י בסי' ר"ה מיירי בקונס עצמו להדיא אם אעשה כך יהי' פתי פת כותי כו' והוא לשון חכמים שידוע הכוונה שמתפיס בדברים אלו. וע"ז כתב הריב"ש שהוא על עצמו כב"ד ויכול לקנוס עצמו באותן חומרות אבל אין זה ענין להא דשוי' נפשי' ח"ד דמיירי דוקא היכא שעכ"פ יוכל להיות שהאמת אתו וע"כ דמטעם שהוא נאמן על עצמו אתינן עלה. ויותר תימא על המ"צ שכתב על תשובת הרשב"א שהביא ביו"ד סי' א' במי שאמר לא שחטתי דהרשב"א לטעמי' דס"ל שיכול לקנוס עצמו כו' ובאמת נהפוך הוא דהרשב"א כתב להדיא דיחיד א יכול לקנוס עצמו אא"כ מתפיס בדבר הנדור או בדבר האסור ולע"ה כדי שלא יקל ראשו ע"ש. ומ"ש מכ"ת דכאן אין יכול לקנוס עצמו משום ביטול פ"ו סברתו נכונה לענ"ד ואפשר שזה דעת התוס' רי"ד. והר"ן בתירוץ האחרון בנדרים שהביא בשער המלך שם שכתבו דכיון דאגידא בי' ומשעבדא לי' לא אמרינן שוי' נפשי' ח"ד והיינו משום דכל כה"ג לאו כל כמיניה לקנוס עצמו להיות חב לאחרים וצ"ע על שער המלך שם שכתב על מהרי"ט שהקשה על התוס' רי"ד וכתב שכפי הנראה שדעתו שהוא משום נדר כו'. ומש"ה קשיא לי' למהרי"ט שפיר מהנאת תשמישך כו' ולפענ"ד דאי ס"ל כמ"צ דהטעם משום דיכול לקנוס עצמו אדרבה דברי התוס' רי"ד עולים יפה. וגם כי דעת מהרי"ט להדיא בחלק אה"ע דע"כ אינו מטעם נדר דאל"כ מאי הקשו התוספות לרבא בקידושין דף ס"ו דהא רבא מדין ערוה מיירי ולא מדין נדר דאיתא בשאלה ע"ש. וכן מוכח מהתוס' והפוסקים שפלפלו בהך דאומרת טמאה אני לך נימא שויה נפשיה ח"ד ואי מתורת נדר נגעו בה א"כ לענין זה מועיל הפרת הבעל ומטעם נאמנות לא מועיל ולא מהימנא שלא תהא נותנת עיני' כו' ונלענ"ד ברור דטעמא דמלתא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכן מבואר בש"ג פ"ב דכתובות בשם ריא"ז ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה כו' דאדם נאמן על עצמו כו' ע"ש והביאו במשנה למלך פ"ט מהלכות אישות וכתב מזה ראיה להרשב"א ע"ש וכ"כ בקצה"ח סי' ל"ד ע"ש: אמנם כן נלענ"ד לצדד בזה להקל לפי מ"ש המשנה למלך שם להוכיח ממ"ש מהרא"י בכתביו סי' רכ"ח דכל היכא דעדים מכחישין אותו והוא חזר מדבריו חזרתו חזרה אף אם לא נתן אמתלא לדבריו אלא שאמר בתחלה שקר ענה בלי שום טעם. וכתב דאף הרשב"א וריא"ז שכתבו דעדים המכחישים לא מהני במקום דשויה נפשיה ח"ד יודו לזה כיון דאיכא עדים המסייעים לחזרתו שפיר מועיל חזרתו ולכאורה הך מילתא טעמא בעי כיון דאי ליכא עדים אנו תופשין דבריו הראשונים לעיקר וחזרתו אינו מועלת א"כ אף עדים לא יועילו כיון שהוא נאמן על עצמו בדבריו הראשונים יותר מעדים והכי קי"לן בסי' ע"ט באומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע לא מהני אף שאומר נזכרתי שלויתי ופרעתי. ע"ש בש"ך בשם הנ"י והריב"ש והיינו לפי שאנו סומכין על דבריו הראשונים שאמר לא לויתי שהוא כאומר לא פרעתי ואף שחוזר אח"כ ואיכא עדים דמסייעים ליה לא מהני, ולכן נלענ"ד לחלק דוודאי לענין ממון דקיי"לן דהודאת בע"ד כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכיון שכבר נתחייב לחבירו שוב חזרתו כמאן דליתא דמי. והכי קיי"לן בסי' פ' דמחיוב לפטור אינו חוזר וטוען טענה הסותרת לטענה הראשונ' והחוב מחמת טענה הראשונה הוא ברור ומועיל יותר מעדים משא"כ לענין איסור לא שייך הודאת בע"ד רק שהוא נאמן על עצמו ואין אנו תופשין הדבר בבירור שהוא כך רק שאנו מאמינין למה שהוא העיד על עצמו. ואם חוזר בו ואומר שלא כך היה אלא בענין אחר ג"כ יש להאמינו על עצמו ומה"ת נאמין לקול האות הראשון ולא לקול האחרון והדבר שקול אצלינו ואסרינן ליה מספקא ולכן בממון שעל הודאתו לחיוב נאמן מטעם הודאת בע"ד ועל אמירתו לפטור אין לסמוך כלל והילכך אף עדים לא מהני. משא"כ בהא דשויה נפשיה ח"ד אם חוזר בו אין אנו אוסרין עליו בתורת וודאי ותופשין דבריו הראשונים עיקר אלא מתורת ספק דשמא דבריו הראשונים עיקר ומה שחוזר בו שקורי קא משקר ולכן אי איכא עדים המסייעים לחזרתו שפיר מהני להוציא אותנו מידי ספק זה. ולפ"ז נראה בנידון דידן שהאיסור הוא משום תקנת רגמ"ה ומבואר בד"מ סימן א' שאחר אלף החמישי אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר וכל ספק ופלוגתא אזלינן לקולא והביאו הב"ש ע"ש וא"כ לפי מ"ש דהא דשוי' נפשי' ח"ד כשחוזר בו אין איסור רק מחמת ספק איסורא לחומרא ובכה"ג שאינו אלא מנהג יש להקל בספיקו. וגם יש לצדד ולומר דהך אמתלא אינה גרועה דמה שלא אמר שהוא אלמן ג"כ מדאגה מדבר שיפצרו בו לקחת אשה ולקיים מצות פ"ו ושבת ולכך אמר שיש לו אשה ובת וכל כמה דאגידא בי' לא מצי למינסב אחריתי. וגם קשים גירושין מחמת שכבר יש לו בת עמה ואפילו תימא שלא הי' צריך לומר שיש לו בת מ"מ בשביל שאמר מילתא יתירתא לאחזוקי שיקרא לא נגרע כח האמתלא ומ"ש מכ"ת בשם הגאון נ"ב ז"ל עיינתי שם שכתב וז"ל ואמתלא זו מהני לענין שצריכה לומר א"א אני אבל אכתי לא היתה צריכה לומר שנתקדשה לפלוני וא"כ נגד זכותו שהודית לית לה אמתלא לכן לא מהני אמתל' שלה גם נגד האיסור כו' משמע שלא בא לגרוע כח האמתלא בשביל שאמרה שפת יתר שנתקדשה לפלוני רק משום שנגד זכותו אין לה אמתלא וממילא בטלה גם האמתלא שכנגד האיסור. וזה מוכרח בדברי הרא"ה שכתב הטעם שכבר הודית לו ולאו כל כמינה לחוב לו אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מועיל האמתלא. וע"כ לא כתבו הפוסקים לבטל האמתלא אלא בלבשה בגדי נידה וכיוצא דעבד' מעשה אבל דיבורא מקרי ואמר כדי לאחזוקי שיקרא. ועיין מ"ש אא"ז בת"ש סי' א' ס"ק ע"ו שהביא שם בשם נימוקי מהר"מ מריזבורק באחד שאמר על בתו שהיא ממזרת וגרשה