בית אפרים אבן העזר חלק א סט

באותו העיר וסברו שהוא מאותו העיר ואותו יב"ש ראוהו שמת כו' והביאו הב"ש בקצרה ס"ק ג' ועכ"פ בעינן שבאותה העיר לא הוחזק אחר כמבואר בש"ע שם וזה שייך במקום דירתו ממש משא"כ בזה שלא היה דר בכאן רק אשתו מתגוררת בכאן בתורת משרתת וא"כ י"ל כשם שי"ל שזה בעל האשה הזאת כ"כ י"ל שמא אחר הוא שאשתו מתגוררת בכאן דשכיח טובה דאתי לה מעלמא אך נלענ"ד דהכא שנעשה פשר ביניהם שיבא לק"ק בראד לדור עמו הו"ל כקובע דירתו בכאן ול"ח לאחר שלא ידענו שרצה לקבוע דירתו בכאן דזה לפי שהיה בדעתו לקבוע דירה שפיר נקרא ע"ש העיר הזאת ומצאתי בירושלמי דיומ' פ' שני שעירים מ"ו דאית' התם קרא מסייע למתני' והמשלח את השעיר כו' אמר ר' מנא ואפי' כתנ' דבריית' אתי' היא כאנש דסליק מטברי' לציפורין עד דהוא בטברי' אמרין בצפורין הוא יתיב ע"ש ועיין בקה"ע שם מבואר כמ"ש דכיון שבדעתו לעלות לשם קורין אותו ע"ש העיר הזאת ועוד דבנ"ד שידוע לנו שהלך לשם לווארשי ושמו וש"א כך והאחר א"י לנו שהלך לשם וא"כ בכה"ג הא קי"ל דל"ח לתרי יצחק ואי"ה יבואר לקמן מ"מ נלענ"ד דבלא"ה בנ"ד אין אנו צריכין לכ"ז כיון שמבואר בג"ע שנמצא בק"ק זבארוב ג"כ וועקסיל בחתימה זו אברהם במו' פישל והיו החתימות שוות ונתקיים בב"ד שדימו אותם והיו הדמיון עולה יפה ומשמע שהיה ידוע לב"ד שאותה חתימה שנמצאת בזבארוב מאיש לוקחה זאת בעלה של האשה הזאת ואפי' הבע"ד שנמצא אצלו הוועקסיל מהימן ע"ז שלקח וועקסיל זה מבעל האשה וא"כ הרי לפנינו שעדות שאמר מ' פישל מווארשי הוא עדות מספקת שאין מקום לנטות כ"א על בעל אשה זו דוק': ואין לפקפק מהא דקיי"ל שאין מקיימין ע"י דימוי החתימות אלא מב' שטרי שדות כו' מ"מ ה"ד היכ' שאינו מקוים משא"כ היכ' שמקוים וידוע לנו שהחתימה אמת אז מדמי' לחד' חתימה וסגי בהכי וכמ"ש הש"ך סי' ס"ו ס"ק כ"ו דראיית הריטב"א ברורה מהך דמחוי ח"י אחספא ושדי בב"ד וא"כ היכא שאותו המלוה שחתימה זו אצלו אומר שלקח חתימה זו מבעל האשה או שעידי הקיום מעידין שבעלה חתם א"ע לפניהם מהני לדמות חתימה שנמצאת בווארשא אצל מוה' פישל ואע"פ שדעת רב שרירא גאון ז"ל דבח"י הלוה אין מקיימין משתי שטרי שדות כבר חלקו עליו בעה"ת והטור והש"ך כתב שכ"ד הרי"ף הרא"ש והרמב"ם וסמ"ג ע"ש ולענ"ד מוכח שכ"ד התוס' ג"כ דמהני הך קיום מדאורייתא ולא מטעם קיום שטרות דרבנן שהרי בכתובות דף כ"ח ד"ה קיום כתבו תימ' כיון דמדאוריית' א"צ קיום א"כ כל אדם שירצה יזייף ואומר ר"י כו' א"נ כגון שנתקיים משדה א' או מב' שדות ויוצא מתחת עצמו דאמרינן לעיל שמא זייף כו' הרי מבואר דהך קיום משדה א' או מב' שדות קיום גמור הוא מדאורייתא ואע"פ שכתבו אח"כ דמגיטין מוכח דאפי' היכא דאין מכירין כלל הוי מדאורייתא כמי שנחקרה בב"ד וכ"כ התוס' בד"ט מ"מ בהא דהך קיום ע"י שטרי שדות קיום גמור הוא לא אשכחן דהדרי בהו: ואמנם נראה ברור שאף לדעת הגאון ז"ל דס"ל דהך קיום רק מטעם ק"ש דרבנן נגעו בה ולכאורה קשה לדחות דברי הגאון בפרט בדבר ערוה החמורה והב"ח תופס דברי הגאון עיקר אף לענין דבר שבממון מ"מ נלענ"ד פשוט שגם הגאון מודה בנ"ד דשפיר מקיימין ע"י דימוי דהא לענין עדות אשה יש להקל טפי מבד"מ כמבואר סי' י"ז וכיון דמקילין בעדות אשה אפי' מפי עבד ומפי שפחה מכ"ש שיש להקל בזה דהא היכא דצריך קיום מדרבנן עכ"פ מקיימין בכה"ג ועוד נלענ"ד דע"כ לא קאמר רש"ג דאין סומכין על הקיום משתי שטרי שדות אלא דוקא בכה"ג שהלוה טוען מזויף בכה"ג לא סמכינן אהך קיום משא"כ היכא דליכא דמכחיש שפיר סמכינן על הקיום ובהכי א"ש מ"ש הט"ז שם בסי' ס"ט דביו"ד סי' רכ"ח משמע דאפי' במידי דאורייתא מהני מה שמכיר החתימה דהא מהני שם לענין נתינת רשות כמ"ש שם מתשובת רמב"ן עכ"ל ולפמ"ש א"ש דאין דבריו סותרין לדברי ר"ש דהתם ליכא מאן דמכחיש ליה והלכך מהני הכרת החתימות ושוב מצאתי באו"ת שכתב לחלק כן וא"כ בנ"ד פשיטא דגם רב שרירא מודה דמהני דמיון החתימות: ועוד היה נלע"ד דע"כ לא קאמר ר"ש אלא משום דע"י דימוי החתימות זה לזה אין להוציא ממון מחזקת הלוה משא"כ התם בי"ד דהרמב"ן לענין איסורא מיירי בנשבע שלא לעשות בלא רשות פ' מהני אם מכיר כ"י שנותן לו רשות שפיר מהני הכרה ובאמת צ"ע דמנ"ל להט"ז דהתם מיירי כשמכיר ע"י דמיון החתימות דלמה מיירי כשהוא מכיר בט"ע ומצאתי בס' קצה"ח סי' מ"ו שהרגיש בזה וכתב דסתם דברי הרמב"ן משמע דאף שמכיר ע"י דימוי החתימות מהני לכן כתב לחלק כמ"ש שדעת הגאון שאין מוציאין ממון ע"י סימנים מש"ה ל"מ דמיון והילכך גבי שבועה מהני סימנין ודוקא בפלניא דהאי סי' הוא לענין נפשות או הוצאת ממון ל"מ אבל באיסור מועיל כמו דמהני סימנים להתיר א"א ע"י סימנין שנהרג פ' כמ"ש התוס' פג"ה ע"ש שהאריך וא"כ בנ"ד פשיטא דעכ"פ בסי' הוא דמהני בעגונה להתיר. אמנם מ"ש על הט"ז דלמא הרמב"ן מיירי ע"י ט"ע שוב ראיתי שז"א דע"כ ל"ש ט"ע אלא היכא שראה אותה חפץ או אותו אדם בעצמו כ"פ שייך לומר שיש לו בו ט"ע וכדאי' פ' אלו מציאות כלים ששבעתן העין כו' משא"כ בההיא דהרמב"ן בתשו' דמיירי בנשבע שלא לזוז בלא רשות חמיו וכתב לו חמיו בכ"י שהוא נותן לו רשות וע"ז כתב דכל שהוא מכיר כ"י חמיו סגי בהכי א"כ ל"ש לומר שהוא מכיר אותו הכתב עצמו בט"ע דהא מעולם לא שלטא ביה עינו אלא שהוא מכיר ע"י שראה כ"פ כ"י ויש לו ט"ע שאותיות כאלה הוא רגיל לכתוב בתמונת אותיות אלו ומהני להרמב"ן וא"כ כשיש לפנינו כ"י ממש כענין הא דמחוי ח"י אחספא ומדמה האותיות זה לזה והם שוים פשיטא דעדיף טפי מט"ע כה"ג שהוא מעלה בזכרונו אותיותיו אלה ואפ"ה מהני להרמב"ן ומכ"ש בכה"ג שהרי לפנינו ועינינו הרואות שהמכתב מכתב אחד הוא דסמכינן עליה: ולפ"ז מ"ש התוס' כתובות דף ך' ד"ה דלמא דדוקא ע"י דמיון החתימה אין מקיימין אבל היכא דמכירין חתימת העדים בט"ע אע"פ שיש חתימה אחרת ת"י מקיימין כיון דמכירין החתימה אם זייף היה ניכר וכ"כ הרא"ש וכ"כ הש"ך שם ס"ק כ"ד בשם כמה פוסקים צ"ל דה"ד שהט"ע הוא מאותן החתומין בעצמם או מאחרים שראו כשחתמו ומכירים בט"ע שזהו היא החתימה שחתמו העדים לפניהם דאל"כ אלא שמכירין שכן רגילין עדים אלו לחתום בתמונת אותיות אלו א"כ לא עדיף מקיום שע"י דמיון החתימה דאין מקיימין אם יש חתימה כזו ת"י וזה מבואר בלשון המרדכי בשם ר"ת שכתב וז"ל אבל קיום השטר ע"י עדים החתומים בו אפי' יש למלוה אלף שטרות לא אמרינן זייף שהרי העדים מתוך כוונת הלב וט"ע מכירין ובחוט השערה הן מכירים השינוי וכ"מ לשון ר"ת בסמ"ג ובהגמיי' אבל ט"ע מחמת שרגיל בחתימתו לא עדיף מדמיון בעלמא וכ"נ מדברי הרמב"ן בחידוש' לכתוב' הביאו בש"מ שכתב דלדברי רש"י אי אית ליה לההיא שטרא אחרינא בח"י דסהדי לא מקיימין לעולם עד דאתי סהדי ומסהיד על ח"י דהיא היא או דהתם ודאי מקיימין דבט"ע ודאי מכיר הוא בכתיבה מזויפת א"נ כגון דאתי סהדי ואמרי אשתמודענא לה דהי חתימה פ' דבכה"ג נמי מקיימין לה כו' וכ"נ מדברי הרא"ה ע"ש אלא שלפ"ז צ"ע מההיא דכתובות דף כ"ח הנ"ל שכתבו התוס' דמיירי בנתקיים משתי שדות ויוצא מתחת ידי עצמו דאמרינן לעיל שמא זייף כו' ולפ"ז קשה דא"כ מה מועיל הקיום שמקיים הגדול מה שראה בקטנו זה כ"י של אבא דהא משמע התם דהקיום הוא ע"י שמכיר בט"ע לפי שהוא רגיל בחתימתו כדאמרינן התם ואי אשמועינן אביו משום דשכיח גביה כו' ע"ש ומה מועיל קיום זה כיון שיש לו שטר בחתימה זו תו ל"מ מה שמכיר חתימת אביו ע"פ מה שרגיל בחתימתו וצ"ל דרש"י ור"ת לא ס"ל הך שנוי' דהר"י ז"ל וצ"ע בלשון הר"ן ז"ל: ולכאורה יש להוכיח דשפיר סמכינן אט"ע כה"ג אף במידי דאורייתא אף להוציא דבר מחזקתו דהא קי"ל דפיקח ונסתמא יכול להוליך גט אע"פ שא"י למי נותנו משום דאל"כ איך סומא מותר באשתו כו' אלא בט"ע דקלא כו' ואף לעדות היה כשר אי לאו משום דכתיב או ראה כמבואר בפוסקים ואע"ג דכתב