בית אפרים חושן משפט קיח

תחת לשונו כמוצאי בוקר. וענוותו תרביני ואחר כבוד יקחני כאשר מבין שורתים יצהירו. יתרועעו אף ישירו. תהלתי לתארני אדם בתור המעלה ופני יחוורו כי העביר על פני טובי. והדבר אין בי כי אפרים הוא הצעיר. ומן חברייא זעיר. לא זכה לשם ולרועי צאן לא הגיע. ונחלי עדני תבונתי שקופים אטומים ימעטו מהיות בהם כדי גמוע. אולם גדולתו וענותנותו ואשר נפלאת לי אהבתו זה וזה גורם ועביד דגזים. ומגביהי לשבת כגובה ארזים וכאשר ירד הגשם מן השמים עולה לקראתו טפחים. כן נפשי תערוג על אפיקי אהבתו. כי הגדיל על שמו אמרתו. וגפן האהבה הנטועה בלב ימריח מים יפריח. כגנה זרועי' תצמיח. וטרם יצמח כל שיח. אימא לאיזי כי בגוף הנדון כבר גמרתי בלבי שלא להתווכח אחרי כי שמעתי כי ההמון נמוג הלוך ויהלום. וליוצא ולבא אין שלום. לכן השבתי ימיני אחור. ואשר ראיתי כי דודי שלח ידו מן החור. ונפשו חשקה לתת אל החומר צורה. כדי להגדיל תורה ולהאדירה. לחוש לכבודו של החכם האוסר. פן יהיה לבוז ויקהו שיניו כאוכל בוסר. אף אני עשיתי שלי זה מספר ירחים הרימותי ידי במכתב אל יקירי ונכבדי הקהלה על אודותיו ועל כפים חקותיו גדלתיו ורוממתיו אף עשיתיו חטיבה בעולם וקראתי אליהם לשלום וזה מקרוב חזרתי וכתבתי להחזיק עמוד השלום ולהשקיט הריב. ובדברי תוכחת הרביתי חזון. אולי יטו אוזן. וכעת לא ידעתי אם השלימו. וכן התמו או אם הוא מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים: ועתה באתי על דברי תורה ולא נצרכא אלא לפלפולא למען אשתעשע בדבריו כי לי מה יקרו אמריו. וראשון תחלה אען ואומר אשר הפליג מעלת כ"ת בצחות לשונו להרחיק נדון דעושה חנות כו' מעל גבול גרמי וגרמא כאלו דרך הרבים מפסקתן וגבה טורא בינייהו והביא ראיה מדברי הרמב"ן בד"ג שלו ע"ז אני תמה שממקום שבא להביא ראיה דמרחקי טובא שם מבואר לאיפוך שהרי הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל עוד צריך לפנים שהרי מצינו גורמי נזקין פטורין הפורץ גדר כו' וע"ז כתב דכופף קומתו בפני הדליקה או שוי' טמון באש פטור דהא לאו גורם נזק הוא שהנזק ע"י המדליק בא לו ואע"פ שהלה פוטר את המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום ואין כאן חיוב אלא שהוא מתכוין להזיק ולהפסיד ממונו מה שירויח ודמיא למאן דנחית לאומנות חבירו אע"פ שבכאן מפסידו ממונו והתם הריוח הוא שמפסידו כיון שעדיין אין הלה חייב לשלם כלום לא מפסיד ממון הוא ומש"ה חייב בדיני שמים כו' עכ"ל הרי מבואר כי אשר הרחיק הדר גאונו והוציא מכלל מגע הנה קרבו ויאתיון שהרי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל הוה מקיף להו ואדמי לולי כי החילוק מבואר ששם אין ההפסד רק על הרווח וגם ההוא דשוויא טמון באש לפי שבעת ההוא עדיין לא היה החיוב לענין דיני בני אדם דיינינן ליה כאלו לא הפסידו רק הריווח וכמו יורד לאומנות חבירו דאין מחויב לשלם לפי שאין כאן רק פסידא דרווחא שהיא מעותד לבא אלא לפי ששם באמת יש הפסד ממון לכך חייב בד"ש: ונמצינו למדין מדברי הרמב"ן הללו דאי הוה אמרינן דריוח העתיד לבוא כגוף הממון דמי הוי מקום לחייבו כשאר דד"ג רק דבאמת קי"ל דמבטל כיסו של חבירו פטור ואפי' בד"ש כיון דאכתי לא זכה חבירו בממון זה והלכך יורד לאומנות חבירו אין מקום לחייבו מטעם דד"ג. והן הן הדברים בתשובתי ועל פיו יצאו ויבאו אותן החילוקים אשר כתבתי שם דלכך לא דמי לגרמי מפני שאין זה רק כמבטל כיסו של חבירו ומ"מ רבנן ורשב"ג פליגי לענין לכתחילה דרשב"ג ס"ל דעכ"פ לכתחלה יכול לעכב על ידו שלא יפסיד לו הריוח שעתיד היה לזכות בו וכמו שויא טמון באש אע"פ שאין בו משום דד"ג מ"מ בד"ש חייב משום שבא לזה פסידא ע"י כמו כן ביורד לאומנות אע"ג דגרע מיניה שאין כאן הפסד רק הריוח מ"מ לכתחלה יכול לעכב על ידו וכמו כל מבטל כיסו (ואפשר דלרשב"ג בכל מבטל כיסו אפילו בדיעבד חייב בד"ש ולכך ודאי דלכתחילה יכול לעכב אלא שז"א דא"כ טפי ה"ל למנקט פלוגתא לענין דיעבד אי חייב בד"ש) ורבנן ס"ל דגרע ממבטל כיסו מפני שיכול לומר אני עושה בתוך שלי: ונפלאתי מאד על מ"ש הדרכ"ת דאם איתא למה אישתמיט למימר דרשב"ג דאין דד"ג כו' וגם קשה אותן החילוקים בין בר מתא כו' ואני תמה שאף אם היה מי שאמר דהך דעושה אדם חנות דמי ממש לדד"ג מ"מ לא הוי מצי למיתלי חיובא דד"ג כדרשב"ג שהאיך מצינו בדברי רשב"ג שיחייב את העושה לשלם לחבירו מה שהפסידו עד שנאמר דדאין דד"ג והלא לא אמר רשב"ג רק דאף לשכינו כופהו ור"ל דמצי מעכב עליו לכתחלה שלא יעשה כן וכן הדין בגרמא דפטור מלשלם מ"מ אמרי' זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור וע"כ לא קשיא ליה להרמב"ן אלא מההוא דמוכר זרעוני גינה דאיתא שם דמחויב לשלם משא"כ בהא דעושה חנות: ואמנם לאמתת הדברים פשיטא שאין זה דעושה חנות דומה לדד"ג כאשר בארתי בתשובתי וכך מבואר בדברי הרמב"ן דכיון דאין כאן רק פסידא דרווחא אפילו מאן דדאין דד"ג פטר בהא רק דרשב"ג ס"ל דלכתחילה מעכב על ידו ורבנן ס"ל דעל בר מתא אינו יכול לעכב אפילו לכתחלה לפי שהוא עושה בתוך שלו משא"כ בר מתא אחריתי שהוא נכנס לגבול חבירו להפסידו ריוח הראוי לו יכול לעכב עליו אע"פ שאם עבר ועשה פטור דלא גרע ממבטל כיסו ולקמן אבאר שאף בדוכתי דשייך דד"ג פליגי רבנן ורשב"ג היינו היכא שהוא עושה בשלו אם הוא חייב לשלם ומינה לדין עושה חנות אע"ג דלא שייך ביה דד"ג מטעמא דכתיבנא מ"מ איכא לפלוגי בהא לענין אי שרי לכתחילה: ומעתה פשיטא כי אפס מקום לומר דמוכח מהא דלשכינו כופיהו דדאין דד"ג כיון דודאי לאו מה"ט אתי עלה רק משום דס"ל דלכתחילה יש לאסור בכה"ג כמו שיכול למחות בידו לכתחילה שלא יבטל כיסו או אפשר דגם הוא מודה דזה גרע משבטל כיסו ואפי' לכתחילה לא הוה מצי לעכב אי לאו משום דפיסוק חיות גרע שהוא דבר שאומנתו בכך וכדאמרינן בסנהדרין את אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנת חבירו וכן במכות לא עשה לרעהו רעה כו' ורבנן ס"ל דאין זה רק מדת חסידות לבד או מוקמי לה בבר מתא אחריתי ומ"מ י"ל דהיכא דברי היזקא ומשתרשי ליה אף רבנן מודו לפי שיטת ראבי"ה דס"ל דבמבטל כיסו מתחייב בכה"ג ולכך כתבתי דאפשר דראבי' לשיטתו בזה: ודברי הרמב"ן הללו הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא דמ"ש הרמב"ן בהא דזרעוני גינה אין הטעם משום גרמי דא"כ נימא בפירקן רשב"ג הוא כו' וזה צ"ע שהרי איהו גופיה כתב לעיל מיניה בהא דעשה עבדו אפותיקו ושחררו כו' כרשב"ג דיינינן וכן נמצא במקצת הלכות כו' עכ"ל הרי מבואר דודאי רשב"ג דאין דד"ג ולכאורה י"ל דהרמב"ן ס"ל דודאי לדידן דדיינינן דד"ג מכ"ש שיש לחייב במזיק שיעבודו דעדיף מגרמי ומ"מ מרשב"ג דמחייב במזיק שעבודו אין הכרח שיסבור דד"ג וכן מבואר מדברי התוס' בגיטין והרשב"א בחידושיו שם והר"ן בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ ה"ה פ"ז מהלכות חובל אלא שאני תמה על מה שבא בדבריהם להוכיח מהא דאמרינן פרק המניח בשחטו לתם דמשמע דעדיף מדד"ג וזה תימא דהתם אמרינן הא נמי אמרה רבה השורף שטרותיו של חבירו כו' ומשני מהו דתימא התם א"ל ניירא בעלמא קלאי מנך אבל הכא כחופר בה בורות שיחין ומערות דמי קמ"ל ופירש"י שהרי השחיטה נראית וניכרת הרי מבואר דדוקא בשחטו לתם או בחפר בה בורות שהוא מעשה הניכר בגוף הקרקע אבל המזיק שעבוד חבירו ואין שם מעשה ניכר תלוי בפלוגתא אי דיינינן דד"ג וא"כ התם דמיירי ששחררו לעבד שעשאו אפותיקי ומה מעשה ניכר יש שם וא"כ רשב"ג דמחייב ע"כ משום דדאין דד"ג הוא וכן מבואר באסיפת זקיני' לב"ק דף ל"ג בשם הרב המאירי ז"ל שכתב וז"ל ולא עוד אלא שמזיק שעבודו בשחיטה יותר מדד"ג הוא שהרי מזיק ומפחית עיקר ממון בידים והוא כחפר בה בורות אבל עשה עבדו אפותיקו ושחררו הוא מזיק שעבודו דרך גרמא ועליו ראוי לומר דד"ג עכ"ל מבואר כמ"ש דהך דב"ק אין דומה להא דהמשחרר עבדו אך מ"ש לחלק בין ההיא דהתם שמזיק בידים אפשר לומר דכיון דבדיבורא קא עביד מעשה לית לן לפלוגי